עדנה ארבל דחתה ערעור אזרחי של ד”ר גיא פיטוסי המאשים אותו ב”גניבה” מלקוחה רינה בנדון “הערעור אינו מעורר שאלה משפטית” רע”א 1560/09

עדנה ארבל דחתה ערעור של ד”ר גיא פיטוסי, בו היא מפרט את הקנוניה נגדו, שבה הייתה מעורבת פרקליטות מחוז דרום.

ארבל דחתה את הערעור בטענה שאינו מעורר שאלה משפטית שיש בה להצדיק כי תידון בגלגול שלישי.

בשם המבקש:                        עו”ד ג’ פיטוסי

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בע”א 1004/08 (כב’ סגן הנשיא י’ טימור והשופטים נ’ הנדל וש’ דברת) אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום באילת, שחייבו בתשלום כולל של 88,500 ₪ בגין התביעה שהגישו נגדו המשיבים.

1. המבקש ייצג את המשיבה 2 בהליכי גירושין שניהלה בבית המשפט לענייני משפחה נגד בעלה באותה עת, הוא המשיב 1. במסגרת זו, נקט המבקש בפעולות לגביית חוב מזונות עבור המשיבה 2, שבגינן נטען על-ידי המשיבים כי הוא ביצע עבירות של גזילה. עוד נטען כי המבקש ביצע עבירת מין, ולאחר הסדר טיעון, הוא נמצא אשם בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה, אף כי בית המשפט המחוזי שדן בעניין זה נמנע מלהרשיעו. בפסק דינו של בית משפט השלום נשוא ענייננו, שנסמך על ממצאי מהימנות ועל מסמכים רבים, והושתת על קביעות עובדתיות, נקבע כי המבקש מכר רכב של המשיב 1 תוך נטילת התמורה לכיסו ובלא שדיווח על כך למי מן המשיבים; כי המבקש מונה ככונס נכסים לעניין תפיסת רכוש של המשיב 1, לרבות תכשיטים ומצלמת וידאו, אך נמנע מלמסור כל דיווח על כך, כשם שמוטל היה עליו לעשות ככונס נכסים; כי המבקש ניצל את מצוקתה של המשיבה 2 ואת העובדה שהיא אינה דוברת את השפה העברית, וחייבה בשכר טרחה בלתי סביר, וכן כי החתימה על חלק מן המסמכים בעברית על אף שכמו המשיבה 2, גם הוא עצמו דובר השפה הצרפתית; כי המבקש הטעה את רשויות ההוצאה לפועל; וכי הוא הפר את חובותיו כעורך דין כלפי המשיבים. לאור קביעות אלה, קיבל בית המשפט את תביעת המשיבים נגד המבקש. עם זאת קבע בית המשפט, כי לא עלה בידי המשיבים להוכיח את כל הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, על-ידי המבקש, ואשר-על כן חייב את המבקש אך בתשלום סכום של 24,000 ₪ בגין הנזק המוכח שנגרם למשיבים בשל מכירת רכבו של המשיב 1, ובסכום של 1,500 ₪ בגין מצלמה שנתפסה מהמשיב 1. בית המשפט הוסיף וחייב את המבקש בפיצוי של 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש ובהוצאות משפט בסך 13,000 בגין התנהגות המבקש ועוולות שבוצעו על-ידו.

2. המבקש ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, דחה, כאמור, את הערעור, לאחר שמצא כי פסק הדין של בית משפט השלום מתבסס בעיקרו על ממצאים שבעובדה ועל ממצאי מהימנות. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא נפלו טעויות בשאלות המשפטיות העולות מן הממצאים העובדתיים ובפירוש המסמכים שהובאו בפניה, וגם מטעם זה, ראה לדחות את הערעור. מכאן הבקשה שבפניי.

3. במסגרת בקשתו פורס המבקש מסכת עובדתית שונה מזו שנקבעה על-ידי בית המשפט השלום. לפי מסכת זו, פנתה אליו המשיבה 2 בשנת 1999 תוך שהיא מספרת כי המשיב 1 הגיש נגדה תביעה בבית המשפט למשפחה שבה האשים אותה בחטיפת בנם הקטין, וכי עלה בידו להוציא נגדה ונגד בנה צווי יציאה מן הארץ. לדברי המבקש, באותו מעמד סיפרה לו המשיבה 2 כי זה מכבר שילמה 7,000 ₪ לפרקליט אחר אשר לא הופיע לדיון, ולפיכך, ולאור היותה חסרת אמצעים, ביקשה ממנו כי תשלם לו את שכר טרחתו לפי תוצאות הדיון בתיק ההוצאה לפועל שהיא ביקשה לפתוח נגד המשיב 1. לדברי המבקש, בהתאם לתנאים אלו הוא החל לטפל בעניינה. המבקש מוסיף ופורס בפירוט את השתלשלות העניינים שכללה, לדבריו, הליכים נוספים בפני בית המשפט למשפחה שבסופם בוטלו צווי עיכוב היציאה מן הארץ נגדה, ובפני ההוצאה לפועל, במטרה לגבות את חוב המזונות שחב לה המשיב 1. לטענתו, בשלב כלשהו ביקשה המשיבה 2 ממנו כי יפעל לסגירת התיק נגד המשיב 1 בהוצאה לפועל, לאור רצונה לגבות את כספי המזונות מן הביטוח הלאומי, ולאחר שהזהירה בדבר השלכות צעד זה, ביצע את מבוקשה. עם סגירת התיק אושר גם שכרו של המבקש על סך 24,000 ₪ בצו ראש לשכת ההוצאה לפועל. המבקש מוסיף ומתאר כיצד בחלוף מספר חודשים הגישה המשיבה 2 תלונה נגדו בגין ביצוע מעשי אונס ובגין גניבת תכשיטים ומכונית שלגביהם שימש המבקש כונס נכסים. במקביל הגיש גם המשיב 1 תביעה כספית נגדו אך זו נמחקה על הסף. בחלוף 4 שנים הוחלט להגיש נגד המבקש כתב אישום בגין ביצוע מעשי אונס, ומשכך שב המשיב 1 והגיש נגדו את התביעה הכספית שנמחקה. לדברי המבקש, בפסק הדין שניתן בהסדר טיעון, לאחר שהעבירה היחידה שנותרה בכתב האישום הייתה של בעילה אסורה בהסכמה, נקבע כי המבקש ביצע את המעשים המיוחסים לו, אך עם זאת התיק הסתיים ללא הרשעה. לטענת המבקש, האשמתו באינוס לא הייתה אלא קנוניה נגדו שבה הייתה מעורבת גם פרקליטות מחוז הדרום.

4. בהתייחס לפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי שבגינם הוגשה בקשה זו, טוען המבקש כי שגה בית משפט השלום כשחייבו בתשלום סך של 24,000 ₪, שהוא סכום שכר טרחתו כשם שאושר על-ידי ראש ההוצאה לפועל, וכי אף לו צדק בית המשפט בקביעתו זו, היה עליו להפחית מן הסכום את ההוצאות ששולמו על-ידי המבקש בעבור תפיסת הרכב, החזקתו ושחרורו לאחר מכן. עוד טוען המבקש כי טעות נפלה מלפניו של בית משפט השלום כשחייבו לשלם סכום של 1,500 ₪ בעבור מצלמה שביקש המשיב 1 למסור לו כנגד שכר של 1,000 ₪ בלבד, הגם כי המבקש כלל לא היה זקוק למכשיר זה, והסכים לכך אך כדי לסייע בידי המשיב 1 להשתחרר ממאסר. לדידו, בית משפט השלום שגה גם בחייבו את המבקש בתשלום סך של 50,000 ₪ למשיבים, בשל עגמת נפש והתנהגות בלתי ראויה, שכן אין זה ברור כיצד ניתן לראות בדרישת המבקש לקבל שכר טרחתו, התנהגות שאינה ראויה. המבקש מוסיף ושוטח במסגרת בקשתו שורה ארוכה של טענות נגד פסק דינו של בית משפט השלום, ובכלל זה נגד דחיית תביעתו שכנגד בשל שיהוי; נגד מה שראה כהתעלמותו של בית המשפט ממעשי זיוף וממעשים זדוניים נוספים מצד המשיבים; נגד התעלמותו של בית המשפט, כך לפי המבקש, מהפרכת התלונות שהוגשו נגדו במשטרה; נגד התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתו של ראש ההוצאה לפועל; נגד החלטתו שלא לקבוע לזכותו כל שכר טרחתו בגין ייצוג המשיבה 2 בתיק המזונות; ונגד התעלמותו ממה שראה המבקש כ”קנוניה” שנרקמה נגדו. בהתייחס לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, טוען המבקש כי פסק דין אישר את דברי בית משפט המחוזי כ”חותמת גומי”, בלא שדן בטענותיו לגופו של עניין. לטענתו, בקשתו בפני בית משפט זה מעלה שאלות מהותיות בדבר עצמאותו וכיבודו של מוסד עריכת הדין בארץ ובדבר הזכות לממש את זכות הערעור באופן מהותי.

5. דין הבקשה להידחות. בקשתו של המבקש לא מעלה כל שאלה, ואף לא קצה קצהה של שאלה משפטית שיש בה כדי להצדיק כי תידון ב”גלגול שלישי” בבית המשפט העליון. הכרעתו של בית משפט השלום בתביעת המשיבים בוססה על קביעותיו העובדתיות שהושתתו בחלקם על ממצאי מהימנות, ובית המשפט המחוזי ראה שלא להתערב בה מטעם זה, ולאחר שראה כי לא נפלה בה טעות משפטית קטנה כגדולה. טענותיו של המבקש בפניי, אף הן טענות עובדתיות בחלקן הגדול, ורובן נוגעות להכרעתו של בית משפט השלום, עליה ערער המבקש זה מכבר. מטעמים אלו, ולאור ההלכה כי רשות ערעור תינתן רק כשהבקשה לקבלה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מפתרון הסכסוך בין הצדדים הישירים לדיון (ר”ע 103/82 חניון חיפה בע”מ נ’ מצת אור (הדר חיפה) בע”מ, פ”ד לו(3) 123 (1982)), ראיתי לדחות את בקשתו של המבקש.

           הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, כ”ב בסיוון תשס”ט (14.6.09).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   09015600_B01.doc   עכ

מרכז מידע, טל’ 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il