דיינים מהגיהנום: יצחק מרוה, רפאל זאב גלב, הרב שמעון לביא: חיוב אבא בכתובה בסך 180,000 ש"ח כי גידל עציץ של גראס בד"ר 1165848-11

מה יש בכתובה שהדיינים מתעקשים לנהל דיונים בענין הזכאות לכתובה ועושים כל מה שהם יכולים כדי לגרום לבעל לשלם "כתובה" לאשתו? אף אחד לא באמת מתכוון לקנות את שירותי האישה תמורת הכתובה והחתנים שמצהירים על הכתובה לא באמת מתכוונים לרכוש שירותי אישה תמורת סכום עתק זה (180,000 ש"ח). עצם קניית האישה בכתובה אינו מבטיח לגבר שיקבל את השירותים המצופים מהאישה. היא לא חייבת לבשל ולנקות כדי להצדיק את סכום העתק שבו בעלה קנה אותה. אז בשביל מה זה קיים? תמורת 180,000 ש"ח הגבר יכול למצוא אישה לא יהודיה ולהתחתן איתה ולקבל ממנה מין כל לילה בלי יללות, בלי להיות מחויב לכתובה, ובלי לראות אפילו דיין אחד בחיים שלו. זו פשוט טיפשות שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם.

כתובה זו החפצת נשים, אבל מי שרוצה כסף אין לה שום בעיה להחפיץ את עצמה ולמכור את גופה. מדוע האישה לא נתנה לבעלה כתובה? ואיך זה מסתדר עם הטענות שנשים שוות לבעל, יכולות לעשות כל מה שהבעל עושה, ושאנו חיים בעידן מודרני של שוויון זכויות?

 בפסק הדין שלפנינו ניתן לראות עד כמה הדיינים להוטים לגרום לגבר לשלם סכום עתק לאישה ללא סיבה מוצדקת. המאבק המיותר על הכתובה גורם להגברת הסכסוך בין הצדדים שכן כל אחד צריך להוכיח שהצד השני בוגד, אלים, שקרן וכו' וגו' – אם כדי להצדיק את התשלום, או כדי להימנע ממנו. וכך פעם אחר פעם מגיעים גברים לאולמות הדיינים רק כדי לספוג מהם השפלות, לכלוכים, טינופים ורצח אופי, והכל בחסות הדת היהודית, הדין העברי ובברכת רבנים וחכמי חז"ל.

הדיינים האלו שכולם שפוטים של שדולת הנשים יחפשו כל תירוץ אפשרי לחייב את הגבר בתשלום כתובה. בפסק דין זה הדיינים מצטדקים להם בטהרנות מלאכותית כאילו עציץ של קנביס הוא סיבה לתשלום הכתובה, כי הקנביס כל כך מסוכן, ומי יודע איזה נזק נגרם לאישה מזה שהבעל גידל כמה פרחי גראס (הכי מצחיק זו העובדה שהאישה עצמה עישנה את הגראס של העציץ הזה ועכשיו היא רוצה כתובה). ביזיון לקרוא את אוסף השטויות הללו. זבל דתי בצרורות של אנשים פרימיטיביים, חשוכים ונבערים שנתנו להם לחרוץ גורלות של בני אדם, והם עושים זאת בדבקות ומסירות שלא הייתה מביישת את בתי המשפט של גרמניה הנאצית בשנות ה 40.

ב"ה בית דין רבני אזורי תל אביב – יפו	1165848-11 15/06/2020
בפני הדיינים: 1. הרב יצחק מרוה – אב"ד 2. הרב רפאל זאב גלב 3. הרב שמעון לביא
– נגד –
התובעת: פלונית ע"י טו"ר צבי גלר וטו"ר זיו ברקוביץ	הנתבע: פלוני עו"ד תומר ברזיק

אקדמות מילין

עניינו של פסק דין זה בתביעת כתובת אישה בסך של 180,000 ש"ח.

עסקינן בבני זוג שנשאו בתאריך ל' בניסן תשע"ה (19.04.15) כאשר מנישואין אלה נולדה קטינה שכיום הינה בת 3.5 שנים.

בתאריך כ' בסיון תשע"ח (03.06.18) הגישה האישה תביעה לשלום בית לחילופין גירושין בו היא מפרטת את טענותיה על בעלה.

בתאריך ז' בתמוז תשע"ח (20.06.18) חתמו הצדדים על הסכם גירושין, והתגרשו בפועל ביום ח' תמוז תשע"ח (21.08.18).

בזמנו' בית הדין הציע לצדדים פשרה כדי לסיים את ההליך ולייתר את הדיונים. ההצעה הייתה שהנתבע ישלם סך של 80,000 ש"ח בלבד והתיק יסגר.

התובעת הסכימה להצעה.

מנגד, הנתבע סרב להצעה וטען שהיא אינה הוגנת בשל אי זכאותה של האישה לכתובה, ובפרט לנוכח מצבו הפיננסי של הנתבע שהוא לפני 'פשיטת רגל'. ב"כ הנתבע הסכימה על תשלום בסך 25,000 ש"ח בלבד – הצעה שנדחתה על הסף בידי התובעת וב"כ.

טענות הצדדים

התקיימו בפנינו שלושה דיונים.

בתאריך כ"ט באדר א' תשע"ט (06.03.19) התקיים דיון ראשון בו שטחה התובעת את טענותיה כנגד הנתבע.

הנתבעת מציינת שהנתבע התנהג אליה באלימות פיזית ומילולית. היא תיארה בפנינו מספר מקרי אלימות פיזית לרבות 'חניקה' ולקיחת מכשירה הנייד, וכן הוא שלח לה הודעה כתובה בנוסח 'אני אקח לך את החיים'. התובעת התלוננה עליו במשטרה.

הנתבע הכחיש את הטענות דלעיל וטען כי מיד עם תחילת הנישואין היו בעיות ביניהם וכי בשנה האחרונה לנישואיהם כמעט ולא היו יחסי אישות. הנתבע אף האשים את האישה שהיה לה קשר פסול עם גבר אחר (פרוטוקול דיון ראשון שורות 33-47). עוד טען הנתבע כי האישה התנהגה אליו באלימות, ולא אחת סטרה לו ואף השליכה עליו כוס זכוכית.

האישה הכחישה את טענות האלימות שנטענו כלפיה. לדבריה, כוס הזכוכית נשברה לה בידיה תוך כדי רחיצת כלים, ולא שהיא השליכה אותה לעבר הנתבע כגירסתו. כמו כן דחתה את הטענה על קשר פסול שכביכול היה לה עם גבר זר במהלך חיי הנישואין.

עוד טענה התובעת כי הנתבע מעשן סמים ואף היה מערבבם עם כדורים פסיכיאטריים, כך שנטילתם הייתה מוציאה אותו משליטה. הנתבע הודה שלעיתים התובעת נתנה לו 'ג'וינט' והם עשנו יחדיו 'מריחואנה', אך זה לא היה באופן קבוע. התובעת עמדה על כך כי הנתבע עישן באופן קבוע ואף הוציא על כך מידי שבוע סכום של 500 ש"ח.

התובעת טענה כי לא זו בלבד אלא הנתבע אף גידל בביתם סמים. לצורך כך הוא רכש ארון לגידול מריחואנה עם כל הנצרך והדרוש בסכום של אלפי ש"ח, ובצריכה גבוהה למדי של חשמל לצורך מיזוג 24 שעות ביממה את החדר בו שהה הארון המדובר שהפיץ חום רב סביבו.

גם טענה זו הכחיש הנתבע וטען שזה היה ארון שנרכש על ידם לצורך גידול הידרופוני של תותים ועגבניות שרי (שם שורות 121-125).

הדיון השני התקיים בתאריך ט"ז בסיון תשע"ט (19.06.19) ונקבע להוכחות.

האישה נחקרה אודות תמונות שהעלתה לרשתות החברתיות כשלטענת הנתבע הינן תמונות פרובוקטיביות, אך לדבריה זהו הסטנדרט הקיים והדבר לא נעשה בניגוד לרצון הבעל שמעולם לא העיר לה על כך.

לדבריה היא רצתה כל העת שלום בית בתנאי שיסיר את ארון הסמים ויעבור טיפול מתאים, אך הנתבע סירב לכך. עוד ציינה בפנינו כי הבקשה בערכאה אחרת לפירוק שיתוף הוגשה ע"י עורך דינה הקודם ולא לרצונה ולכן פיטרה אותו.

הדיון השלישי והאחרון התקיים בתאריך כ"ז בחשון תש"פ (25.11.19).

הנתבע נחקר על ידי בא כוח התובעת. הנתבע עמד בהכחשותיו לנטען כנגדו, אך סירב להיבדק על כך בפוליגרף.

יצוין כי לאורכה של חקירה זו הנתבע לא הצליח להשיב כדבעי לשאלותיו של ב"כ התובעת, הן באשר לכדאיות לגדל תותים ועגבניות שרי בעלות של אלפי ש"ח לחודש (שורות 48-80 לפרוטוקול הדיון), והן באשר להכחשתו לתמונות הברורות שהוצגו לו על ידי בא כוח התובעת, בהן ניתן לראות באופן ברור את ה'ארון וגידוליו' – למרות סימני הרקע הנראים בתמונה ולמרות חוות דעת מקצועית המעידה כי תמונות אלה אותנטיות ו'אינן מבושלות' כטענת הנתבע.

סיכומי הצדדים

הצדדים העלו את סיכומיהם בפנינו. בא כוח התובעת פירט את המקרים בהם נקט הנתבע באלימות כלפי התובעת ואף ציין שאֵם הנתבע ועו"ד ג. ש. מטעמה של אם הנתבע שדלו אותה לסגור את התיק במשטרה. כמו כן צירף את התנהלותם של הצדדים בכתב כאשר התובעת מתחננת אל הנתבע שיסיר את ארון גידול הסמים מהבית לאור חששותיה של האם לבריאות ביתם הקטנה, אך התובע סרב.

לדברי התובעת היא רצתה כל העת שלום בית ועד הרגע האחרון ביקשה מהנתבע כי ילך לטיפול ויחדל מכל ענייני הסמים אך נתקלה בסירוב מוחלט. (נספח י' לסיכומי התובעת – הודעות מיום 27.10.16 ועוד).

בעוד שהתובעת האריכה בסיכומיה, הנתבע מצדו בחר להגיש עמוד אחד בלבד בו הוא מציין כי הוא סומך על בית הדין שיפסוק כי הוא לא חייב לשלם כתובת האישה בין השאר מחמת שלא ייגרר הנתבע לתהומות ההוצאה לפועל דבר העלול לסכן את יכולותיו לפרנסת ביתו.

דיון והכרעה

אם נסכם את טענות הצדדים עולה כי כמעט בכל טענה שנטענה בפנינו ישנן גרסאות סותרות של התובעת והנתבע כאשר כל צד מטיל את האחריות על 'פירוק הנישואין' על זולתו, ומכחיש את טענות האלימות ה'פיזית', ה'נפשית', וגידול ו'עישון סמים'.

בבואנו לדון בתביעה זו נעסוק בשאלות הבאות:

א. בשל מי הסער הזה.

ב. 'סמים' – קלקול חיי המשפחה.

ג. כשיש ספק מציאותי וסתירה בין גרסאות הצדדים.

ד. מסקנות – פסק הדין.

א. בשל מי הסער הזה

בבואנו לדון בחיוב הכתובה השאלה המרכזית הניצבת בפנינו היא על מי להטיל את האחריות ל'פירוק הבית'.

התרשמות בית הדין

הנה אין ספק כי בפנינו מקרה מצער בו חיי נישואי הצדדים ידעו עליות ומורדות כאשר שני הצדדים מודים כי חיי השגרה לוו באלימות מילולית באופן קבע כשלעיתים הדבר הגיע אף לכדי אלימות פיזית.

אלא שהצדדים חלוקים מי מהם היה הדומיננטי בעניין האלימות.

בעוד שהתובעת טענה על הנתבע כי הוא זה שהתנהג אליה באלימות תוך כדי התקפי זעם וכפי שתיארה בפרוטרוט בפנינו ובסיכומיה (עמודים 5-7) את מקרי האלימות סביב 'מכונת הכביסה', 'הפלת התינוק' ותלונתה במשטרה וכו', הנתבע לעומתה טען כי הוא זה שהיה קרבן לאלימותה של הנתבעת וכפי שהוא תיאר בפנינו את האירועים בהם היא תקפה אותו ואף סטרה לו ברכב (פרוטוקול דיון א' מיום כ"ט אדר א' 06.03.19 שורות 49-60).

התייחסות לטענת הבעל

מעבר לטענת הבעל בדבר אלימות האישה שלא הוכחה כלל ונדחתה על ידי התובעת, הוסיף הבעל וטען כי התובעת העלתה לרשתות החברתיות תמונות חשופות שלה, ולדבריו זו סיבה שתפסיד את הכתובה.

תגובת התובעת בפנינו הייתה כי זה הסטנדרט הקיים אצלם והנתבע היה מודע לכך ומעולם לא העיר לה על כך – עובדה שהנתבע לא הכחיש. אמנם בדיון ההוכחות בא כוח הנתבע ניסה שוב להעלות את הדברים אך התובעת עמדה על גרסתה שהדבר לא נעשה בניגוד לדעת בעלה (פרוטוקול דיון מיום ט"ז בסיון תשע"ט (19.06.19) שורות 14-30).

מעבר לכך. בדיון הראשון מיום כ"ט באדר א' תשע"ט (06.03.19) הנתבע אכן העלה בפנינו שהתובעת הייתה תמיד מפארת בפניו את ה'אקס' שלה והם העבירו ביניהם 'סרטונים' בעלי אופי פסול, אך מהמשכם של דברים עולה בבירור שהדברים לא נעשו בהיחבא אלא בריש גלי, ואף אם נניח כי הדבר לא היה לרוחו, הרי שהוא עצמו נתן את הסכמתו לכך וכפי שעולה מפרוטוקול הדיון הנזכר (שורות 41-47):

מתחילת הקשר היו לה הרבה ידידים והיה לה אקס בשם ג' והיא תמיד פיארה אותו. ולאחר הנישואין שלח לה סרטון של לא צנוע והיא הראתה לי את זה, ואמרתי לה 'מה הדבר הזה?!' אמרה 'זה סתם'.

בית הדין: האם אתה חושד שהיה ביניהם יחסי אישות.

הבעל: לא יודע, אבל אני יודע שהם נפגשו עם חברה, ונתתי לה רשות ולא רציתי לעורר מהומה, אבל לאחר ששלח את התמונה של אישה זה הכניס אותי לתסכול. והיא אמרה שזה היה בצחוק. ובעבר שלח לה עוד דברים כאלה, ותמיד היא היללה אותו.

כך גם עולה מפרוטוקול הדיון להוכחות מיום ט"ז בסיון תשע"ט (19.06.19 שורות 39-55) שסגנון החיים המתירני של בני הזוג כלל התכתבויות גם בדברים שהצנעה יפה להם, אך כאמור הדברים לא נעשו בהיחבא 'מאחרי גבו' של הנתבע אלא בריש גלי.

יובהר שעל אף שהתנהגות שכזו רחוקה עד מאד מהדרך הנאותה ומן הצניעות הרצויה, עם זאת אנו סבורים שאין בזה בכדי להטיל על התובעת את האחריות לפירוק הנישואין ולערער על מחויבותו של הנתבע לכתובתה לאור סגנון חייהם המתירני.

תביעת גירושין של האישה

השאלה העיקרית שאנו שואלים את עצמנו היא בשל מי נהיה הסער הזה, מי הוא זה אשר החליט כי חיי הנישואין באו לקיצם, ופעל יזם והניע את התהליכים שהביאו את קשר הנישואין אל סופו.

בדרך כלל ישנם שני פרמטרים היכולים להצביע על כך:

א. תביעת גירושין.

ב. עזיבת הבית.

אמנם, בתאריך כ' בסיון תשע"ח (03.06.18) האישה פתחה תיק תביעה לגירושין, אולם לא תביעת גירושין גרידא אלא תביעה לשלום בית לחילופין לגירושין. על כן קשה לראות את התובעת בעצם הגשת תביעה זו כמי שהביאה לפירוק הנישואין.

זאת ועוד, בנידוננו הבעל הוא זה שעזב את הבית כפי שטענה האישה ואף הבעל מודה בכך, אלא שטוען שהתובעת הורתה לו לעשות כן.

עיקר טענת התובעת הייתה כי הנתבע הרבה להשתמש בסמים, התנהג לעיתים באלימות בלתי נשלטת וכאמור אף פתח 'חממה ביתית' לשם כך. מעבר לפן החוקי, הדבר כאמור גרם לו להיות אלים ובלתי שולט במעשיו בהיותו נוטל כדורים פסיכיאטריים שערבבם בסמים.

מעתה ברור כי על אף שבפועל תביעת הגירושין הייתה של האישה, מכל מקום בהנחה שאכן טענת התובעת על הנתבע – שגידל סמים בביתו וצרך אותם באופן תדיר והתנהגותו הייתה בהתאם – נכונה, הרי שאת האשמה בפירוק חייהם המשותפים יש להטיל על כתפיו של הבעל. אין ספק כי הוא זה אשר הצעיד קדימה את הליך הגירושין וגרם להתדרדרות העגלה המשותפת לתהום.

משכך, זכאותה של האישה או אי זכאותה לכתובתה אינה תלויה בשאלה מי עזב את הבית או מי הגיש את תביעת הגירושין – אף שפעמים שהתשובה לשאלה זו יכולה לתת לנו אינדיקציה על זהותו של יוזם הליך הפירוד – אלא מי "הניע" את הליך הגירושין. קל וחומר בנידוננו כאמור שהאישה הגישה תביעה לשלום בית ולחילופין לגירושין, ובהעדר הסכמה של הנתבע להיפרד מהסמים וללכת לטיפול הגיעו הנישואין אל קיצם.

ממי יצאו הגירושין

מקור לדברים מצינו בדברי הטור באבן העזר סימן קי"ח שכתב שם וז"ל:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו וכו' ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת".

לשונו הזהב של הטור אומרת דרשני. הטור יכול היה לחלק בין אם האישה היא זו הגישה את תביעת הגירושין לבין אם הבעל עשה זאת, ומדוע הוסיף מילים נוספות "ויצאו הגירושין ממנה"? אלא כדי ללמדנו בינה ולהסביר לנו את עיקר המודד לחיוב כתובה – מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה "ויצאו הגירושין ממנה". היינו שייתכן שאישה מגישה תביעת גירושין אך לא היו הגירושין ממנה, כגון שהבעל ירד לחייה עד שנאלצה לתבוע פירוד, באופן זה היא תהא זכאית לכתובה ותוספת.

ובאמת שיסוד דין זה שהזכרנו – שאין אנו מסתכלים רק על התוצאה המעשית מי פתח את תיק הגירושין או מי עזב את הבית, אלא על השורש והגורם שמחמתו יצאו הגירושין – מצינו להדיא גם במקומות נוספים.

הנה בשו"ע אבן העזר (סימן קט"ו סעיף ד') פסק לגבי אישה המקללת את בעלה בפניו שהדין הוא שיגרשנה והפסידה כתובתה. ובבאר היטב שם בס"ק י"ד הוסיף וכתב בזו הלשון:

"ודווקא על מגן, אבל אם מכה לה או מצערה הרבה, אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה" מהרא"ם סימן נ"ג".

הרמ"א בסימן קנ"ד סעיף ג' הביא זאת להלכה, ויסוד הדברים מצינו בתשובה (המיוחסות) לרמב"ן בסימן ק"ב, והביאו כבר הבית יוסף באבה"ע בסוף סימן ע"ד, וזה לשונו:

"שנשאל על בעל המכה את אשתו בכל יום עד שהוצרכה לצאת מביתו וללכת לבית אביה, והוא טוען שמקללתו בפניו, והיא מכחישתו. והשיב: אין לבעל להכות ולענות את אשתו, דלחיים ניתנה ולא לצער, ואם טען שהיא מקללתו בית דין חוקרים מהשכנים מי הגורם, ואם הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת הדין עמה. זכר לדבר הגר. ואם מקללתו חינם הדין עמו שהרי מן היוצאות שלא בכתובה היא".

מבואר אם כן שאף על גב דאיירי במקללת את בעלה, שהדין הוא שהיא יוצאת שלא בכתובתה, מכל מקום זהו רק כשמקללתו בחינם, אך אם התברר לבית הדין כי הבעל הכה אותה וציערה והוא הוא הגורם לכך, בוודאי שלא הפסידה כתובתה, וכפי שביאר הבאר היטב כי אין אדם נתפס על צערו.

עקרון זה עולה גם מדבריו המפורסמים של התשב"ץ (חלק ב' סימן ח'):

"עוד שאלת: אישה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבא לבית דין, מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה, שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה. הודיענו מהו הדין בזה.

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא וייתן כתובה, דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער".

שוב חזינן שהמודד בהגדרת הדברים איננו מה ארע בשטח בשורה האחרונה, אלא מהו המניע והגורם לפעולה האחרונה שנעשתה בשטח, ועל בסיס זה בלבד נקבע הדין, וכבר הארכתי בזה רבות בפסקי דין שכתבתי בבית הדין בחיפה בתיק 1059931/1 וכן בתיק 1061022/2 ועוד.

משכך, ברור כי במקרה דנן הגירושין באו מצדו של הבעל שהמיט אסון על חיי נישואיהם בעקבות אלימותו, נטילת סמים באופן קבע, וגידולם בתוככי ביתו תוך כדי הפרה בוטה של החוק ורמיסת כל זיק של תקווה לניהול חיים תקינים עם אשתו וביתו ושיקומם. משכך, על אף שהאישה היא זו שתבעה את גירושיה אין כל סיבה להפסידה כתובתה מחמת תביעתה זו.

ב. 'סמים' – קלקול חיי המשפחה.

העדר עילה להפסידה כתובתה

אין ספק כי חיובו של כל בעל בכתובת אשתו הוא ברור ומובן מאליו כל עוד שלא הוכח ההיפך על ידי הבעל שישנה עילה ברורה להפסיד את האישה כתובתה.

במקרה דנן, אמנם הבעל ציין כי אף האישה התנהגה אליו לעיתים באלימות, אך בוודאי שלא הצליח להוכיח כי היה זה דפוס התנהגות קבוע מצידה, מה גם שהאישה הכחישה זאת והציגה בפנינו פרשנות אחרת למקרים הנקודתיים שהציג בפנינו, כשמאידך גיסא אלימותו של הבעל הוכחה והתבטאה באיומים כמו:'אני אקח לך את החיים' (פרוטוקול הדיון 06.03.19 שורות 137-139) ובחניקת התובעת, ובעקבות התקפי עצבים שהיו לו כשהנתבעת חשה בסכנה מפניו היא וביתה, היא נאלצה להורות לו לצאת מהבית ועם זאת עדיין השאירה צוהר לשלום בית ופנתה אליו שילך לטיפול (פרוטוקול הדיון הנזכר שורות 61-68 ושורות 76-83 והדברים אף גובו באמצעות אסמכתאות שצרף בא כוח התובעת בסיכומיו).

כפי שכבר צוין לעיל, בדיון החקירות מיום שהתנהל בפנינו הנתבע לא ידע להשיב לשאלות בא כוח התובעת בכל הקשור לגידול הסמים בביתו, וגירסתו של האב שהוא גידל בבית תותים ועגבניות שרי בעלות של אלפי ש"ח לחודש, מעלה גיחוך, ואיננה ראויה לתגובה. ברור כי הנתבע במעשיו אלה הביא לקץ הנישואין, וכשהנתבעת הגיעה למסקנה זו – לאחר שפנתה אליו שיאות לילך לטיפול ולהיפרד מהסמים והוא סירב – ופתחה תיק גירושין (שלום בית לחילופין גירושין) אין בזה כדי להפסידה כתובתה.

צריכת סמים

מעבר לאמור שבנידוננו הנתבע לא הצליח להוכיח בפנינו כי קיימת עילה כלשהי להפסידה כתובתה, יש להוסיף ולומר שיש לחייב את הנתבע דנן בגירושין ובכתובה מחמת היותו צורך סמים ומגדלם בביתו.

מקור לדברים ניתן למצא בדין 'רועה זונות'. ידועה שיטת 'האגודה' שהביאו ה'בית יוסף' באבן העזר סימן קנ"ד, וזה לשונו:

"מצאתי כתוב בשם ספר האגודה על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן, יוציא וייתן כתובה דכתיב: 'אם תקח נשים על בנותי', וכן בנידון זה יאבד הון […]

אך הבית יוסף אינו מסכים לדבריו וכתב:

ומכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר האגודה ורבנו שמחה ואור זרוע לכפות ולהוציא על דברים, כיון שלא הוזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים".

בדרכי משה (ס"ק יז) חלק על הבית יוסף וכתב:

"ואיני רואה בזו דבריו כלל, דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם".

והנה בשולחן ערוך באבן העזר סימן קנ"ד סעיף א' הביא הרמ"א את דברי האגודה להלכה וזה לשונו:

"מי שהיה רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדים בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים דכופין אותו להוציא."

וכתב הבאר היטב את הנימוק של "יאבד הון", דהיינו שאדם שרועה זונות מבזבז את כספו ולא נשאר מכספו לצורכי הבית או למזונות אשתו ובניו.

ויעויין בדברי ה'אגרות משה' (יורה דעה חלק ג' סימן לה) שכתב בטעם האיסור לעשן סמים, וזה לשונו:

"ואיכא גם הטעם דאיכא בבן סורר ומורה שסופו שילסטם את הבריות כדאיתא בסנהדרין בפרק בן סורר (סח ע"ב)".

נמצא שלפי דברי ה'באר היטב' ו'אגרות משה' איכא טעם נוסף לאסור שימוש בסמים משום שמבזבז את ממונו עד שלא יישאר כלום לצרכי עצמו, וזה כעין שאמרו ברועה זונות שיוציא וייתן כתובה, אם כן הוא הדין גם במקרה המונח לפנינו.

טעמי חיובו של 'רועה זונות' בגט וכתובה

ובאמת שבדברי ה'אגודה' מצינו שלושה טעמים לחיוב 'רועה זונות' בגט:

א. הטעם שכתב מהא דכתיב (משלי כט, ג) "רועה זונות יאבד הון", וסופו שלא יהיה בידו לפרנסה.

ב. היותו רועה זונות נוגע לה שהוא גורע עונתה וכדמוכח מקרא (בראשית ל"א. נ) "אם תקח נשים על בנותי".

ג. יש חשש של סכנה לחיות איתו ולא גרע מכל הנהו דפרק המדיר (כתובות ע"ז.) שכופין אותו להוציא.

מעתה אפשר לומר שאף בצורך סמים יש את שלשת הטעמים הנזכרים, מלבד הטעם הראשון של איבוד הון, הרי בעקבות 'צריכה מוגברת' הוא יכול לאבד את שיקול דעתו ושליטתו במעשיו, להיות אלים יותר ולהתנהג בקיצוניות, וממילא שייך שפיר אף שני הטעמים האחרונים, הן לגבי גריעה מחובתו ב'עונתה' והן לגבי סכנה פיזית של האישה. ברור גם ברור כי 'לחיים נתנה ולא לצער' ואין אישה חייבת להמשיך לדור תחת קורת גג אחת עם בעל שנוכחותו מאיימת על שלוות חייה ובטחונה האישי.

קלקול חיי המשפחה

בהקשר לכך מן הראוי להביא את דבריו של הגר"א גולדשמידט זצ"ל אב"ד ת"א (בפד"ר כרך א' עמוד 13) מה שכתב לגבי דין 'רועה זונות'. הדברים מתאימים עד מאד גם לנידון 'צורך סמים'. זה לשונו שם:

"כי ענין הכפיה לגירושין מרועה זונות אינו מצד העבירה שברעיה אחר זונות, כי אין דין כפיה לגט בגלל עבירות שאדם עובר, אלא בגלל הרס חיי המשפחה הבא כתוצאה מהנהגה כזו של הבעל, ועקב קלקול חיי המשפחה מעין זה שהבעל גרמו, זכאית האישה לדרוש גט".

הדברים מדברים בעד עצמם. גם בנידוננו גבי עישון סמים נמי יש לומר כן ובודאי היכא שהוא מגדלם בביתו וכל עיסוקיו בהן מבוקר ועד ליל תוך כדי הוצאות כספים לריק. משכך אין ספק שיש לחייב את הנתבע בכתובת אשתו[1].

ובאמת שישנם החולקים על טעם זה שכתב האגודה.

יעויין בדברי ה'חכם צבי' (סימן קל"ג)[2] שלאחר שהביא את דברי בעל ה'אגודה' כתב שם לדחות את דבריו וז"ל:

"ודברי חידושי אגודה שהביא הרב רמ"א אינם ענין לכאן, דהתם ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו, ומטעם שכתב בעל האגודה, דרועה זונות יאבד הון, וסופו לא יהיה בידו לפרנסה. ואף שאין דעתי נוחה בטעם זה שיהא נידון על שם סופו, כבן סורר ומורה דחידוש הוא ולא גמרינן מיניה, מכל מקום אפילו לדברי האגודה אין הדברים אמורים אלא במוחזק לכך".

מדבריו עולה שלא נחה דעתו מדברי ה'אגודה' מאחר ועדיין הבעל לא מצוי בתוככי המצב שמביא אותו לאיבוד ממונו, אלא בראשיתו ממש, וקשה לדון את האדם ככזה רק מחשש שיתדרדר למצב של איבוד ממונו כליל ולדונו 'על שם סופו' כבן סורר ומורה, כיוון שבמצב העכשווי עדיין הבעל לא בזבז שום ממון ואין לדון אותו על העתיד.

החכם צבי העלה הסתייגות נוספת מדברי ה'אגודה', שבדין 'רועה זונות' אין לחייבו בגט וכתובה אלא אם כן הוחזק לכך והוא עדיין עומד במרדו, עיין שם בדבריו.

ברם בנידוננו שהבעל הודה בפנינו בדיון החקירות כי הוא כבר החל להוציא אלפי שקלים מידי חודש לצורך גידולי הארון בביתו (כשלדבריו מדובר לצורך גידול תותים ועגבניות שרי, אך בית הדין דוחה גרסתו זו מכל וכל כאמור), ומעבר לכך שהוא לא עבד באופן תדיר והיה יושב בטל ומכלה ממונו, נראה ברור שגם ה'חכם צבי' יודה שיש לחייבו בכתובתה, שהרי על כגון דא אמרינן שהוא "יאבד הון" ויוציא וייתן כתובה[3].

לא זו בלבד אלא גם לגבי ההגבלה הנוספת שהעלה ה'חכם צבי' כנגד דברי ה'אגודה' – דבעינן שיהא 'מוחזק לכך' ו'עומד במרדו' – נמי יש לומר בנידוננו, לאחר שעיינו במסמכים ובתכתובות שהוצגו על ידי בא כוח התובעת, עולה בבירור שעל אף פניותיה הרבות של התובעת לנתבע שיחדל ממעשיו ויקיים הבטחתו לסילוק המפגע ו'בור המזיק' מתוך ביתם, אף על פי כן הוא 'אחז בקרנות המזבח' והדף כל ניסיון מצידה להפריד בינו לבין 'רעה חולה זו', וסירב להוציא את הארון מביתו עד שהקרקע החלה לבעור תחתיו ומפאת הפחד ממשטרת ישראל הוא סילק את הארון מביתו והשמיד כל שריד ממנו (כשאין בפיו מענה לשאלת בית הדין ממה היה לו כל כך לחשוש אם כל מה שגידל שם זה בס"ה עגבניות שרי ותותים…), אך היה זה כבר מאוחר מידי לאחר שהוא במו ידיו 'פירק' את משפחתו ו'הקריבה' על מזבח צריכת הסמים.

אישה שבעלה מצערה הרבה

מעבר לאמור יש להוסיף ולומר שלאור תיאור הדברים בו התובעת פרטה כי היא סבלה מאלימות הבעל עקב התמכרותו לסמים והדבר אף סיכן אותה ואת הבת וזה למעשה מה שדחף את בני הזוג לגירושין, הרי שזו סיבה בפני עצמה להורות על חיוב הבעל בכתובת אשתו.

במצב שכזה יפים דברי התשב"ץ הידועים (חלק ב' סימן ח') שהבאנו לעיל דבריו הקובע כי 'לחיים נתנה ולא לצער' וקרוב הדבר שיוציא וייתן כתובה.

אדעתא למשקל ולמיפק לא הקנה לה

הנה זה פשוט וברור כשהאישה תובעת את גיטה וכתובתה אך מתברר לבית הדין שהקולר תלוי בצוואר הבעל והגירושין יצאו הימנו אין הבעל יכול לטעון ד"אדעתא למישקל ומיפק לא יהיב לה", שהרי הוא זה שהביא את האישה לכך, ואם כן אדרבא, אדעתא דהכי כתב לה כתובה ותוספתה.

כיוצא בזה מצינו בפד"ר חלק ח' עמוד 324 ממרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל וזה לשונו שם:

"נראה שיש מקום לדון דאף כשהבעל הוא מאלה שכופין אותו להוציא פטור מלשלם לה תוספת כתובה, זה דוקא כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או כשאינו מסוגל להוליד, והאישה באה מחמת טענה, וכל כיוצ"ב שאין בידי הבעל להפטר מהגורם המביא לידי גירושין, בזה יכול לומר אדעתא למיפק לא יהיבנא לך. מה שאין כן בגורם כזה שבידי הבעל להסירו, כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה, והוא הדין כשהבעל מורד באשתו כבנדו"ד, בכה"ג יש לומר דדינו כמגרש מרצונו וחייב בתוספת כתובה".

הדברים ברורים ופשוטים דאם לא כן, כל בעל יוכל להיפטר מתשלום תוספת כתובה, על ידי שיציק לה זמן רב עד שלא תחפוץ בו יותר, תישבר ותתבע את גיטה וכתובתה, היעלה על הדעת שיפטר מתוספת כתובה בטענה "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה". ברור אם כן שכל עוד שהוא יכול לתקן את המצב לשנות דרכיו עם קצת מאמץ ולילך לטיפול מקצועי כדי להתנתק מהסמים ולהציל את משפחתו ולא עשה כן, יש לחייבו בכל הכתובה, וכבר הארכתי בזה בפסק דין אחר בבית הדין בחיפה (תיק מס' 1097040/11 ) בסעיף ג' הרוצה יעיין שם.

עוד יצוין כי מהמסמכים וההודעות הכתובות שצירף בא כוח התובעת בעיקר בסיכומיו יש 'חיזוק רבתי' לגרסת התובעת בדבר 'נפילת הנתבע לסמים' וסירובו המתמשך לסלק את ה'חממה הביתית' שפתח בבית.

הנתבע לעומתו בחר שלא להגיב לדברים פרטנית, וכנראה יש דברים בגו.

ג. כשיש ספק מציאותי וסתירה בין גרסאות הצדדים.

ביארנו לעיל כי במקרה דנן הרושם שעלה בפנינו הוא שיש להטיל את אשמת הגירושין על כתפי הנתבע ולא על התובעת, ויש לחייבו בכתובתה ובתוספתה.

מעבר לאמור ניתן להוסיף ולומר שאף אם נצא מנקודת הנחה כי ישנן בפנינו שתי גרסאות סותרות בכל הקשור לאלימות ושימוש וגידול הסמים בבית על ידי הנתבע, המעלים בפנינו 'ספק מציאותי' מה בדיוק ארע שם ומיהו האשם בגירושין, אף על פי כן עדיין יש לחייב את הנתבע בכתובת התובעת, לפי שהיא נחשבת ה'מוחזקת' על ידי שטר הכתובה והנתבע הוי המוציא מחברו ועליו הראיה.

הנה הארכתי בכל זה במקום אחר (בפסק דין בחיפה תיק ‏1066824/4) בעניין מחלוקתם של ה'בית מאיר' וה'בית שמואל' והקדימום בזה המהרי"ט והמרדכי, והסקתי שכשיש בפנינו 'ספק מציאותי' כבנידוננו ולא 'ספק דיני' – כו"ע לא פליגי שהאישה מוחזקת וכל עוד לא הוכיח הבעל את פטורו יש לחייבו[4].

דין מרומה

עוד יש להוסיף ולומר דהנה יש כאן סתירה בין הנתבע לבין עורך דינו. לצערי אחד משניהם איננו מדייק בדבריו, וזו בלשון המעטה.

להלן ציטוט מפרוטוקול הדיון האחרון שהיה לפנינו מיום כ"ז בחשון תש"פ (25.11.2019) שורות 66-89 מחקירת הנתבע על ידי בא כוח התובעת:

ש. יש לי חשבונית עסקה, על רכישת הארון. מפנה אותך לעמוד 7, ומצוין בחשבונית פריט פילטר פחם, ומפוח. ואם אתה לא מגדל סמים, למה צריך את הרכישה של הארון.

ת. המוכר המליץ לי לקנות גם את הפילטר פחם והמפוח.

ש. אני אציג מה פילטר פחם עושה והמפוח. פילטר פחם התפקיד שלו לספוח את הריח של הקנביס.

ת. לא ידעתי הוא נתן לי ערכה לגידול הידרופוני.

בית הדין: מה אמרת לבעל החנות.

ת. בקשתי ממנו ארון כדי לגדל צמחים שלא בעונה.

ב"כ האישה ש. האם היה לך בית עם חצר.

ת. כן.

ש. אומרים שהכי טוב לגדל עגבניות ותותים בחצר.

ת. אפשר לגדל בארון גם צמחים שזה לא העונה שלהם.

ש. הארון עלה 1,730 ש"ח חשבון חשמל עלה 4,000 ש"ח בחודש בגלל הגידול הידרופוני. מה ההיגיון להוציא סכום כזה בשביל שיצא לך קילו תותים.

ת. זה במקום לעשות דברים ביחד.

ש. להוציא 4,000 ש"ח בחודש בשביל קילו תותים, האם זה הגיוני?

ת. לא הבנתי את השאלה.

ב"כ הבעל: הם חשבו לגדל סמים, אבל בסופו של דבר לא גדלו.

ת. היא העלתה את זה ואמרתי לה בשום פנים. יש לנו ילדה ואני לא אסכן אותה.

בית הדין: האם כשקנית את הארון, הייתה לכם כוונה לגדל סמים וחזרתם בכם.

האישה מתפרצת, ובית הדין מורה לה לצאת מאולם הדיונים.

ת. דברנו על גידול הידרופוני. ולכן קנינו את הארון עם כל מה שצריך. שנינו עישנו גו'נטים. חליתי ולקחתי גו'נטים. לאחר הניתוח לא יכולתי לישון בגלל כאבים, והיא הביאה מאבא של חבר גו'נט רפואי זה עשה לי סחרחורות אבל הצלחתי לישון. וכשישבנו עם חברים היא העלתה שאולי נגדל שם סמים, אבל אני אמרתי בשום אופן לא.

מעבר לכך שבשורות הנזכרות עולה כי גרסתו של הנתבע איננה אמת, מלבד זאת – בדבר השאלה האם הייתה להם כוונה בתחילה לגדל סמים בארון אם לאו – מצינו שתי תשובות בדבר שאינן עולות בקנה אחד:

לדעת הנתבע עצמו – לא. האישה רצתה אך הוא סירב בנחרצות: 'בשום אופן לא'.

לדעת בא כוחו – כן!! רק לאחר מיכן הם חזרו בהם.

הרי לנו סתירה בין שורה 82 ( ב"כ הנתבע) לבין שורה 89 (הנתבע בעצמו).

לענ"ד ומבלי לגרוע בכל האמור לעיל, לאור זאת ובהתאם לתשובותיו ה'לא ברורות', 'התמוהות', ה'מתפתלות' ו'שאינן מתקבלות על הדעת' של הנתבע בחקירתו, יש מקום להחיל כאן את דברי הרא"ש הידועים והביאם השו"ע בחו"מ סימן ט"ו גבי דין מרומה, ובית הדין לוקח זאת בחשבון.

ד. מסקנות – פסק הדין

העלינו לעיל (סעיף א) ששני המדדים לקבוע ממי יצאו הגירושין אינם אלא בגדר 'סימן' ולא 'סיבה'. משכך על אף שהנתבעת תבעה את גירושיה וכתובתה אין בזה כדי להטיל עליה את פירוק הנישואין לאור הרושם הברור שבמקרה דנן הגירושין יצאו מהבעל ומעשיו הם אלו ש'הניעו' את התהליך ושמו קץ לחיי הנישואין.

עוד העלינו (סעיף ב') כי שימוש וגידול סמים גורמים לקלקול חיי המשפחה ומהווים עילה לחייב בגט ואף בכתובה דלא גרע מ'רועה זונות'. הסקנו בזה שייתכן ובנדונינו אף ה'חכם צבי' יודה לדברי בעל ה'אגודה'.

העלינו (בסעיף ג') שאף אם ננקוט שיש בפנינו ספק מציאותי לאור הגרסאות הסותרות של הצדדים אף על פי כן יש לחייבו בכתובה לנוכח 'חזקת החיוב' של הכתובה וכו"ע יודו בזה.

עוד הוספנו שאף מחמת דין מרומה יש לחייב את הבעל בנידוננו.

פסק דין:

לאור האמור מוחלט בזאת כדלהלן:

א. תביעת התובעת לקבלת דמי כתובתה מתקבלת.

ב. הנתבע מחויב בזאת בכתובת התובעת בסך 180,000 ש"ח.

ג. לאור מצבו הפיננסי של הנתבע בית הדין מתחשב בו. לפיכך מוחלט בזאת על הסדרי תשלום כדלהלן:

1. על הנתבע להעביר תוך 30 יום מהיום סך 80,000 ש"ח לידי התובעת.
2. יתרת התשלום בסך של 100,000 ש"ח ישולמו ב 50 תשלומים חודשיים בסך של 2,000 ש"ח.
3. התשלומים יבוצעו ישירות לחשבון הבנק של התובעת.

ד. יש לסגור את התיק.

ה. ניתן לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים מזהים כנדרש.

ניתן ביום כ"ג בסיון התש"פ (15/06/2020).

הרב יצחק מרוה – אב"ד               הרב רפאל זאב גלב               הרב שמעון לביא

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

[1] ייתכן שאם הנידון היה לגבי 'חיוב בגט' היינו שוקלים זאת שוב, ובכל מקרה לגופו, עד כמה הוא באמת 'נפל לסמים' ואינו יכול לקיים חיים תקינים עם אשתו וחיוביו כלפיה על כל המשתמע מכך. ברם, בנידוננו שהייתה הסכמה לגירושין, הצדדים כבר התגרשו וכל הנידון הוא לגבי חיובו בכתובה, אזי אין ספק בכך שיש לחייבו בכל כתובתה ותוספתה.

[2] ה'חכם צבי' דן שם בראובן שבא על אשת איש וחוזר בתשובה ואשתו תובעת ממנו גט וליתן לה כתובתה כדאיתא בשו"ע, ויעויין שם בדבריו שכתב לחדש שלגבי חיובו לגרשה בעינן התראה ואין כופין אותו לגרש אלא אחר התראה. ברם בנידוננו הנידון רק לגבי חיובו בכתובה.

[3] ובאמת שאפשר ליישב את שיטת האגודה, על פי דינו של הרא"ש בגיטין ובב"ק (ובתשובות הרא"ש כלל צ"ז) והביאו הטור בסימן י"ז בחו"מ והביאו השולחן ערוך לדינא בחושן משפט סימן ע"ג סעיף י' וז"ל: "…וכן הדין בלווה לזמן, ובתוך הזמן רואה המלווה שהלווה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע או שהלווה רוצה לילך למדינת הים ותובע המלווה את שלו או שיתן לו ערב שומעין לו", עכ"ל. היינו שגם לפני תום זמן הפירעון אם רואה הלווה שהמלווה מבזבז את כספו ובזמן הפירעון לא יישאר לו כלום, יכול לדרוש כבר עתה את כספו עוד בטרם זמן הפירעון – אם אכן רואה הדיין שזהו חשש סביר. מעתה ניתן אפוא לבאר את דברי האגודה. לדבריו אף ב'רועה זונות' האישה יכולה כבר עכשיו לדרוש גט וכתובה ואינה צריכה להמתין עד שיגיעו בפועל לשוקת שבורה. העתיד כבר כאן ודלא כדברי החכם צבי.

מעתה גם בנידוננו במשתמש בסמים ומגדלם בביתו נמי יש לומר כן שעה שכל הסימנים בשטח מראים שזה מה שהולך להיות. האיש 'נפל לסמים', אינו יכול בלעדיהם, הוא דוחה כל ניסיון של אשת נעוריו להפריד בינו לבין הסמים ובמקום זאת הוא ממשיך להשקיע הון רב בגידולם בתוככי ביתו. לפיכך יש לחייבו בכתובת אשתו – וזאת חרף הכחשתו את גידולם – לאור ההוכחות שהציג בפנינו בא כוח התובעת והתמונות האותנטיות שדברו בעד עצמם שלא הותירו ספק בקרבנו על נכונות הדברים.

[4] שם דנתי בזה אף מחמת הסוגיה של 'איני יודע אם פרעתיך' בחו"מ סימן ע"ה ובדברי הש"ך (בסימן רל"ב) והט"ז, ובדברי המהרשד"ם עיי"ש ותרווה נחת. בהמשך הדברים שם ציינתי ליסוד ה'חזון איש' ו'רבי אלחנן וסרמן' זצ"ל בדין 'המוציא מחברו עליו הראיה', ולדבריהם ישנה השלכה ישירה אף למקרה דנן. עיין שם בהערה 12 ואכמ"ל יותר.