השופטת יפית מזרחי לוי פס”ד לאחר 8 שנות התדיינויות ללא עדים וללא ראיות: משה סידי (77) ממכון ויצמן שפחד להגיע לטקס יציאה לגמלאות יוכר כנכה תאונת עבודה ב”ל 42939-07-12
פסק דין חריג בו משה סידי (77) יליד שנת 1943 שעבד במכון ויצמן טוען שעשו לו טקס יציאה לפנסיה והוא פתאום חטף חרדה מהיציאה לפנסיה. הוא טוען שהחרדה הזו היא תאונת עבודה ושמגיע לו פיצויים. את התביעה הוא הגיש ב 2012 וההכרעה הגיעה רק עכשיו בשנת 2020. את פסק הדין כתבה השופטת יפית מזרחי לוי, והיא החליטה שאכן החרדה מהיציאה לפנסיה זו תאונת עבודה ולכן מגיע למשה סידי גמלת נכות בגין תאונת עבודה. שימו לב שמשה סידי לא עבד בכלל באותו יום. עשו לו טקס לקראת פרישתו (ב- 2010). הטקס גרם לו ריגושים שהגיעו לכדי אוטם לב.
כל בר דעת מבין שזו לא תאונת עבודה – כי האיש לא עבד. זה היה טקס פרידה. לא מצליחים אפילו להבין מאיזה חששות הוא חשש ומה הפחיד אותו כל כך? אולי חשש שהכיבוד שיוגש בטקס מקולקל? אולי חשש שהקולה תשפריץ באוויר? אולי חשש שהחומוס לא יהיה טרי מספיק? מי יודע אלו סכנות אורבות למשתתפים בטקס פרידה מעבודה במכון ויצמן?
מה שכן אפשר לומר על פסק הדין הזה זה שהוא התנהל בלי משפט. האיש לא העיד. אף מומחה לא נחקר. ניתן לראות את השופטת ממנה מומחה רפואי, ובמקום לזמן אותו לעדות להסביר את חוות דעתו, היא שולחת לו שאלות הבהרה בכתב. השופטת שולחת שאלות, ממתינים חודשיים לתשובות ואז שוב פעם שולחים שאלות חידוד וממתינים חודשיים, ואז פתאום המומחה לא מוצא חן בעיני התובע אז מזמינים מומחה חדש וחוזר חלילה ממתינים עוד חודשיים לחוות דעת ועוד חודשיים לשאלות הבהרה – וכל זה במקרה הטוב. ועל זה לא נותר לשאול מדוע השופטת יפית מזרחי לוי מבזבזת למדינת ישראל את משאביה ויוצרת כך כך הרבה הליכים, כל כך הרבה עיסוקים בשאלות ועוד שאלות ושאלות על שאלות למומחה שהשופטת בכלל לא מכירה, לא רואה אותו, לא מתרשמת ממנו, לא קולטת ממנו סימני אמת. שום דבר. איזה מין משפט זה? ככה מנהלים משפטים במדינת ישראל?
ואנו אומרים בפעם הבאה שמראים לכם פסק דין ואומרים לכם “השופטת קבעה ש…“, אל תאמינו לכלום. אם לא היה משפט עם עדים וחקירות נגדיות, פירושו של דבר שהמשפט היה מכור מראש ושכל החרטוטים של השופטת מבוססים על חרטא ברטא. לתפארת מוסדות השפיטה בישראל.
