השופט ארז שני מטפל בניכור כלבי מחמד: אישה העלילה על הגבר שה"נחמדות" שלו "מאיימת" ורצתה לקחת לו את הכלבה לניכר תלה"מ 44897-06-20
ארז שני, שופט מוקד לטיפול בניכור הורי, יש זמן לטיפול בניכור מכלבי מחמד. השופט השקיע זמן שיפוטי רב בבקשה של אישה אלמונית להוציא כלבה מחוץ לתחומי המדינה – בקשה להגירת כלבה. מדובר בזוג צעיר שהתגרש בלי בעיות (אין רכוש ואין ילדים) אבל את הכלבה הם חלקו במשך כמה שנים טובות מאז הגירושין במשמורת משותפת – כך שלכל בן זוג יש את הימים שלו עם הכלבה. האישה החליטה לנסוע לחו"ל עם הכלבה לצורך לימודים ובכך לפגוע בקשר של הגבר עם כלבתו.
האישה נקטה בכל התכסיסים העלובים שכלבות ממין אנוש נוקטות בהן נגד גברים והעלתה שלל טענות. בין שלל טענותיה טענה שהגבר אובססיבי כלפי האישה ורק בגלל האהבה הנכזבת שלו כלפיה הוא מתנגד שהיא תיקח את הכלבה לחו"ל. עוד טענה שבגלל שהגבר הוא איש נחמד, יש לפרש את הנחמדות שלו כאיומים במסווה של נחמדות. לדעתנו עצם העלאת טענה שכזו מהווה מעשה כלבתי ביותר. בקיצור, ביץ' שרוצה להגר עם ביץ' לחו"ל, ולטענתה הגבר הוא זאב בעור כבש.
השופט ארז שני לא בלע את הטיעונים האלה ודחה את האישה מכל וכל. אפילו הביאו וטרינר כעד מומחה להעיד וגם זה לא שינה את דעתו של השופט שני. כעת יש לנו הלכה שחיות המחמד נשארות בארץ, ומי שרוצה להגר, יתכבד וימצא לו חיות חדשות בניכר.
ראו מה כותב השופט:
"מעידה הנתבעת ואומרת לי שאינני מבין. לשיטתה, התובע הוא אדם מאיים וטרדן. אלא שכשניסיתי להבין את פשר האיום לא מצאתי איום של ממש, כן אמירה או אמירות ולפיהן מתעתד התובע לנסות בדרך משפטית לשמור על קשריו עם הכלבה ואשר לא ייתפסו בעיני האדם הסביר כאיום והעובדה שהנתבעת טוענת שהיא בבחינת "גולגולת דקה" ובינה לבינה מפרשת את הדברים לאיום, אינם הופכים את הדברים לאיום. הנתבעת הציגה לי מסרונים מהם אני צריך ללמוד לכאורה כי התובע עודנו מאוהב בה וכל מטרתו האפלולית אינה אלא להותירה בארץ. הדברים אינם עולים מן המסרון. האזנתי לשני הצדדים וכבר אמרתי שלפעמים הם נראו בעיניי כקיצוניים יותר מן האדם הסביר. אלא גם מהתבטאויותיה של הנתבעת היו כוחניות כדי כך שנאלצתי פעם או פעמיים לומר לה כי עליה להתייחס אלי כשופט ובנסיבות אלה "התנחמדותו" של התובע כלפיה במסרונים אינה צריכה להתפרש בהכרח כהבעות אהבה ובצדק אמרה באת כוח הנתבעת שהקו אינו ברור בין אהבה לבין ידידות גרידא. מבחינה משפטית נאמר שהנתבעת לא הרימה נטל המוכיח כי מניעיו של התובע אינם נוגעים אלא לנתבעת עצמה. לא כך התרשמתי".
אנחנו דווקא היינו פוסקים שיש להגריל את הכלבה בהטלת מטבע. לבני האדם קל יותר להפסיד בגלל פור הגורל – הטלת מטבע ואז אין את מי להאשים, מאשר לפסוק לטובת צד אחד או אחר, כאשר שניהם צודקים ושניהם מחוברים לכלבה ואוהבים אותה. עכשיו האישה תיסע לחו"ל מלאת טינה על השופט ארז שני שפסק נגדה, ואולי גם תגיש ערעור.
לא הבנו מדוע הדלתיים סגורות, ושמות הצדדים אינם מפורסמים בפומבי. אין פה קטינים שיש להגן עליהם. עזית הכלבה הצנחנית בוודאי שלא צריכה הגנה מפני חשיפת שמה, וגם אין פה סיפורים אינטימיים מבישים. מצופה היה מארז שני לדון ולנמק גם מדוע לא חל על פסק דין זה עיקרון פומביות הדיון.
| תלה"מ 44897-06-20 ג. נ' כ. | 23 אוגוסט 2020 |
| לפני כבוד השופט ארז שני | |||
| התובע: | ת. ג. | ||
| נגד | |||
| הנתבעת: | פ. כ. | ||
<#1#>
נוכחים:
התובע ובא כוחו – עורך דין אמיר קרביץ
הנתבעת וב"כ – עו"ד לימור קרוכמל-שנידר; עו"ד ראובן מלאך
פסק דין
לפניי תובענה שהגיש אדם כנגד מי שהתגוררה עמו ואשר אין עורר כי לא צברה עמו נכסים או חיובים משותפים ושעניינה באשר ייעשה בכלבה אשר חלקה חיים משותפים עם השניים.
אין עורר כי הצדדים נפרדו עוד בשנת 2016, אם תרצה לדייק ביום 07.07.2016.
אין עורר גם כי על-פי המרשם הרשמי, אזי מיום 09.09.2014 היתה הכלבה רשומה על שם שני הצדדים והמרשם הרשמי שונה ביום 05.09.2017 אף שהנתבעת טוענת כי פנתה לשינוי המרשם לאחר פרידתם של הצדדים.
אומר ואציין כי המרשם אולי שונה, אך השבב אשר שירת את שני הצדדים המשיך להיות בגופה של הכלבה.
כאמור, אין עורר שהצדדים התגוררו יחדיו ולפי דברי הנתבעת ואני מאמין, חלקו מערכת יחסים ארוכה שראשיתה עוד עת היתה הנתבעת סמוכה לגיל הבגרות ולפניו.
דומה שאין עורר שמנהג היה בין הצדדים כי בדרך כלל בסופי השבוע, מיום ה' ועד יום א' היתה הכלבה שוהה אצל התובע, אם תרצה תאמר בהשגחתו, ואין נפקא מינא אם מדי פעם לא קיבל התובע את הכלבה לרגל אירוע כזה או אחר.
ברור לי לחלוטין מחלופת המסרונים שבין הצדדים, שלתובע היה חשוב מאוד לשמור על מערכת יחסים טובה עם הנתבעת ואילו לנתבעת היה נוח מאוד למסור את הכלבה באופן קבוע על פני שנים לאחר הפרידה לתובע.
אם תרצה תאמר שכאשר נפרדו הצדדים בשנת 2016 לא הסדירו הם בכתב דבר לעניין "חלוקת השימוש" או ה"הנאה" מן הכלבה וזו האחרונה היא בבחינת "חוט קושר אחרון" שנותר בין הצדדים.
דברים התגלגלו להם כפי שהם ומבלי שמי מהצדדים ימצא צורך להסדיר בכתב את הסוגיה, עד אשר בחרה הנתבעת כי זכותה להודיע לתובע שבכוונתה לנסוע, לפחות לתקופה ממושכת ל….. על-מנת להשלים לימודיה וליטול עמה את הכלבה.
עם כך לא הצליח התובע להשלים ומכאן התובענה שלפניי, הדורשת לקבוע מה זכויותיו של התובע בכלבה והאם רשאית היתה הנתבעת אשר הודיעה מראש על כוונתה לנסוע, אך ניתקה חד צדדית את הקשר שבין התובע לבין הכלבה לערך בחודש ינואר 2020, קשר אשר חודש על-פי החלטה אשר נתתי במהלך ההתדיינות בין הצדדים.
על-מנת להכריע בסוגיה צריך לומר אולי משהעלתה באת כוח הנתבעת את הסוגיה, מספר מילים לעניין הסמכות העניינית.
אומר בקול גדול כי הטענה לעניין הסמכות העניינית טוב היה לה שלא תיטען מאשר תיטען.
שניים החיים יחדיו נכנסים לגדר סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה גם כאשר הופכים הם בבחינת וכלשון החוק "בן זוג לשעבר".
שניים החולקים קורת גג משותפת, אולי גם "יצוא" משותף ולא מסדירים עניין כלשהו הנובע מפרידתם, אזי הסמכות המובהקת על-פי חוק היא לבית-המשפט לענייני משפחה ואם תחפוץ הנתבעת לסבור כי אני משתמש בסמכותי הנוספת כשופט שלום כדי להסדיר את הסוגיה – לו יהי, אך אין בדעתי "לגלגל" תיק בו שמעתי הוכחות לפתחו של שופט אחר, שהרי משאבי המערכת המשפטית מוגבלים המה וגם כך, כפי שהוצג התיק לכתחילה "משמורת וסדרי ראיה " הם בבחינת הכבדה על מערכת שכאמור משאביה מצומצמים גם כך.
אך אין בדעתי לפטור עצמי מהכרעה בתובענה.
נשאל אפוא עצמנו את השאלה כלב מה הוא ואם תרצה, יהיו נכונים הדברים לסוגים נוספים של חיות מחמד.
דומני שמי שאינו רוצה לטרוח בפסיקה ואין הרבה כזו, טוב יעשה אם יקרא את פסק דינו של כבוד השופט פליקס גורודצקי מבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים (תלה"מ 57065-04-19 אשר ניתן ביום 25.06.2020) ובו תמצא אזכור של כלל הפסיקה הקיימת לעניין הסוגיה שבפניי.
פסק-הדין אזכר, בין השאר, את פסק דינו של כבוד השופט נאמן (תמ"ש 24585-11-09), שם נקבע כי כלב נשלט על-ידי דיני הקניין. ואולם, אנו יודעים כי להבדיל מקניינים "רגילים" לבעלי חיים זכויות שבחוק. הם אמנם אינם אישיות משפטית וכבר אמרתי שלא תישמע תובענה הנוגעת לבעל חיים משל ילד היה, לעניין משמורתו או טובתו במובן רחב ההיקף של הדברים ואולם, כאמור, לבעל חיים זכויות שלא לסבול סבל גופני או נפשי, שלא יהיה הוא נושא להתעמרות או התעללות, שהמנהג בו יהא בדרך הומאנית וכו'.
מעטים הם הדברים שיש לגביהם ידיעה שיפוטית, אולם נדמה לי שברור לכולם כי לחייבת מחמד גם רגשות ולא רק אינסטינקטים וחלק מטובתה נוגע גם בראייתה כמשהו שהוא נעלה הרבה יותר על חפץ גרידא.
אין אני מחדש דבר שכן, כבר בתמ"ש (ת.א) 32405/01 סבר כבוד השופט שוחט כתוארו דאז, כי אין לראות בבעל חי קניין גרידא. למעשה, גישתו של כבוד השופט שוחט, שם, היא בבחינת "סמן ימני" להתחשבות בצרכיו וטובתו של בעל החיים.
אלא מאי, שבעניין שלפניי, כפי שהודתה בהגינותה גם באת כוח הנתבעת, אין שום עניין של טובת הכלבה.
שני הצדדים אוהבים מאוד את הכלבה ויכול אפילו והאדם הסביר יאמר שהם אוהבים את הכלבה רב מכפי שהיה אוהב את כלבו אדם סביר.
ברור לגמרי, מהתנהלותם של השניים, שהם בוטחים זה בזו כי בעת בה שוהה הכלבה במחיצתו של האחר מסופקים צרכיה והיא אינה נפגעת וחלוקת ההנאה מן הכלבה משך שנים מדברת בעד עצמה.
הואיל וכך גם אין אני מתכוון להכניס עצמי האם תהא הכלבה קשורה ב….. הקרה לרגלי הנתבעת שמא תסבול משעות עבודתו של התובע – בטוחני שהכלבה תסתדר אצל שני הצדדים, שניהם יאהבו אותה ולא ייגרם לה כל נזק של ממש אם תהא במחיצתו של זה או במחיצתו של האחר.
טיעונים בכיוון זה, להם מאפיינים את לא מעט הקטנוניות אשר עלתה בטענות השונות של הצדדים.
אמרנו אפוא שחיית מחמד וכלב, ידידו הטוב של האדם בוודאי, הוא בבחינת "יאנוס" הנושא שני פנים: הן קניין והן דמות נעלה מקניין שיש לו זכויות משפטיות מצומצמות אך הוא גם קניין, להבדיל מילד שכבר שנים מקובל על כולנו שאיננו קניין.
בעקבות פסיקה אינסופית סבור אני כי עניין רישומה של הכלבה במשרד החקלאות בטל בששים.
שניים החולקים חיים משותפים יכולים להחליט ביניהם על הפרדה רכושית, יכולים להחליט ביניהם על שיתוף רכושי כפי הנלמד מן הנסיבות ויכולים הם גם להחליט על הפרדה טוטאלית, למעט בנכס אחד.
המרשם אשר במשרד החקלאות אינו מרשם כפי הנהוג, למשל בפנקס הבתים המשותפים או במשרד התחבורה. כל כולו של המרשם פרי דיווח של הוטרינרים אשר מחדשים את הרישוי לכלב מדי שנה.
הוטרינר, גם זו אשר שמענו היום, מופקד על רווחתו ורפואתו של בעל החיים ועניין הרישום מעניין אותו פחות ובעצם משרד החקלאות מאלץ אותו לשמש "כלי דיווח" לעניין הרישום ולכן כאשר מגיע הלקוח ואומר לוטרינר "שנה את הרישום מבלי לשנות את השבב" – מן הסתם יפעל הוטרינר כרצונו ואין בכך לומר שהתובע היה מודע לכך שאי מי בעתיד, לאמור כשלוש שנים מאוחר יותר או שנתיים מאוחר יותר, יאמר כי על בסיס אותו רישום בו לא היה נוכח תינטל ממנו הזכות לפגוש בכלבה.
בתבונתה הזכירה באת כוח הנתבעת את פסק דינה של כבוד השופטת רונית גורביץ (תמ"ש 47063-12-15), אלא ששם נאמר במפורש כי רישיון המונפק מכוח החוק אינו קובע מאומה לעניין הבעלות בכלב. דעתי כדעתה.
כשהיא אומרת שעצם הרישום על שם בעלים אחד אינו מהווה אינדיקציה לבעלות הבלעדית בכלב והדברים מתכנסים גם להמשך פסק דיני זה לגבי השאלה האם היה בין הצדדים הסכם ומה טיבו של אותו הסכם שהרי אם הרישום כשלעצמו אינו אינדיקציה, אזי האינדיקציה, בהעדר הסכם בכתב כפי שקורה לנו כאן, נובעת מהתנהלותם של הצדדים בפועל ולא מאמרותיהם השונות.
הנתבעת טענה כי התובע הסכים במפורש לכך שהיא ורק היא תהא הבעלים בכלבה.
אלא שאני לא מוצא כל ראיה לכך שהתובע הסכים כאמור.
היום-יום של הצדדים על פני שנים מוכיח קשר מתמיד של התובע עם הכלבה ואל יקל הדבר בעינינו, שכן אין מדובר בביקור "פה ושם", אלא בימים קבועים שנהגו על פני זמן וגם אם "פה ושם", כפי שהעידה אחת העדות וכפי שהעידה הנתבעת, "בוטל" הביקור – אין בכך לשנות את העובדה שדרך כלל (וראה גם דברי העד, מר בכר) נהגה הכלבה לשהות עם התובע בסופי השבוע.
בוודאי שער אני לכך כי הדגימה שנטל התובע והטוען ל"זמני שהות" שווים אין בה מאומה, אך הדבר אינו משנה לפסק דיני, שכן גם אם היתה הנתבעת 60% מן הזמן עם הכלבה או 70% מן הזמן עם הכלבה – אין הדבר מעלה או מוריד מהתרשמותי, שבין הצדדים נכרת הסכם מכללא, מכוח התנהגות, המאפשר לתובע לפתח הסתמכות וציפיה כי הקשר שלו עם הכלבה יישמר.
לא בכדי סברתי אגב הדיון ואגב מתן עדותה של הנתבעת, כי התפרצותו של התובע יכולה על נקלה להיקשר לעובדה שהנתבעת הודיעה לו כי בכוונתה לנתק את הקשר בינו לבין הכלבה ולאו דווקא כפי שמפרשת הנתבעת, שהתובע "לא נגמל" ממנה.
לצורך ההכרעה בתובענה שלפניי אין לי כל צורך "לרדת" לחקר סתרי נפשו של התובע, האם בעומק נפשו סובר הוא כי התובעת היא הדבר הטוב יותר שקרה לו בחייו שמא לאו.
כל עוד אומר התובע בקול גדול שאין הוא מתכוון להגביל את הנתבעת בכל צורה ודרך מלכתוב את "סיפור חייה" בדרך שתחפוץ ובכל מקום בעולם בו תחפוץ, די לי בכך.
מעידה הנתבעת ואומרת לי שאינני מבין. לשיטתה, התובע הוא אדם מאיים וטרדן.
אלא שכשניסיתי להבין את פשר האיום לא מצאתי איום של ממש, כן אמירה או אמירות ולפיהן מתעתד התובע לנסות בדרך משפטית לשמור על קשריו עם הכלבה ואשר לא ייתפסו בעיני האדם הסביר כאיום והעובדה שהנתבעת טוענת שהיא בבחינת "גולגולת דקה" ובינה לבינה מפרשת את הדברים לאיום, אינם הופכים את הדברים לאיום.
הנתבעת הציגה לי מסרונים מהם אני צריך ללמוד לכאורה כי התובע עודנו מאוהב בה וכל מטרתו האפלולית אינה אלא להותירה בארץ.
הדברים אינם עולים מן המסרון.
האזנתי לשני הצדדים וכבר אמרתי שלפעמים הם נראו בעיניי כקיצוניים יותר מן האדם הסביר.
אלא גם מהתבטאויותיה של הנתבעת היו כוחניות כדי כך שנאלצתי פעם או פעמיים לומר לה כי עליה להתייחס אלי כשופט ובנסיבות אלה "התנחמדותו" של התובע כלפיה במסרונים אינה צריכה להתפרש בהכרח כהבעות אהבה ובצדק אמרה באת כוח הנתבעת שהקו אינו ברור בין אהבה לבין ידידות גרידא.
מבחינה משפטית נאמר שהנתבעת לא הרימה נטל המוכיח כי מניעיו של התובע אינם נוגעים אלא לנתבעת עצמה. לא כך התרשמתי.
אגב קדם המשפט הצעתי לצדדים לנהל התמחרות בכלבה. הנתבעת סירבה בהתייחסה לאמצעיה הכלכליים כמי שאינה בת תחרות להתמחרות – זכותה כמובן לעשות כן.
אלא שהדברים אינם עולים בקנה אחד עם הצהרתו של התובע כי הוא מוכן להתמחר והנתבעת תוכל לנסוע לכל מקום שתחפוץ, מתי שתחפוץ.
במילים אחרות: אין אני יודע האם אהבתו העצומה של התובע לנתבעת קיימת באמת שמא היא קיימת במחשבתה של הנתבעת. מי יידע דרך גבר בעלמא?
העובדה שהתובע שלח ריבוי מסרונים וגם קיבל ריבוי מסרונים, מעידה יותר לדעתי על אופיים של השניים מאשר על סיפור אהבה או "חיזור גורלי".
בסופו של דבר שום אלימות של ממש לא ננקטה על-ידי התובע ופרשנותה של הנתבעת בעניין זה, פשיטא חוטאת למציאות.
נתקדם מכאן ונאמר שכשאנו מתחקים על ההסכם מכללא אשר נבנה בין הצדדים, ברור כי ההסכם כלל זמני ביקור קבועים בסופי שבוע בשינויים כאלה ואחרים. נחה דעתי כי ההסכם כלל נשיאה של הנתבעת בהוצאות הכלבה והשתתפות, אולי מינורית יותר של התובע בהוצאות הללו, אך אין אני מוכן לקבל את גרסת הנתבעת כי התובע לא השתתף בהוצאות, לא החזיר לה כספים ואם נשעין מן הפסיקה אודות זמני שהות או מזונות – גם ההוצאות שהוציא התובע על הכלבה בשהותה אצלו, גם הן נחשבות ועוד רגע דיברתי על צרכים תלויי שהות במובן בע"מ 919/15.
כאשר שלח התובע זה מכבר מסרון על כמה עלה האוכל והאם לקזז את ההוצאות שהוצאו לוטרינר, ברור לי שהיתה השתתפות מצדו של התובע בהוצאות הכלבה ונמסרו כספים גם לנתבעת.
כבר הסברתי כי פסק דיני זה הוא בעצם חוזי אודות הסכמות הצדדים.
צריך להבין כי בין הצדדים היתה הסכמה גם על השתתפות בהוצאות ואין שום משמעות לבדיקת השאלה מי השתתף יותר ובכמה.
עצם האפשרות שנתנה הנתבעת לתובע להשתתף בהוצאות, עצם קבלתה את הכספים – כמוה ככתיבת תנאי נוסף בהסכם היוצר שיתוף בכלבה בין הצדדים, בבחינת שניים הורים לכלב במונח האמריקאי של הדברים, הדואגים לצרכיו.
צריך אדם להבין שאין הוא יכול לומר לבית המשפט וכאן אני מכוון לנתבעת, כי התובע היה רק "בייביסיטר" תוך שאביה אומר שהוא היה בעיני עצמו בעלים ולכן ניתן לגבות ממנו כסף או "להחנות" את הכלבה אצלו על פני שנים.
התנהלות כזאת, תוך "עצימת עיניים" למעמדו של התובע, היא בלתי הוגנת ויש בה אפילו מן הציניות וההתנשאות.
ניסיתי להבין מן הנתבעת גם מאביה מה היה מעמדו של התובע בעיניהם ולו כדי לכתוב פרק נוסף באותו הסכם מכללא.
אלא שגישתה של הנתבעת לפיה הסובבים אותה נותנים לה כסף ועוזרים לה היא גישה שאינני מוכן לכנותה "ילדותית" שכן הנתבעת אדם משכיל ובגיר בפני עצמו, אלא גישה בלתי סבירה האומרת כי כשנוח לנתבעת היא נוטלת כסף ונוטלת את הכלבה ועתה, כשלא נוח לה היא מכחישה לחלוטין את מעמדו של התובע.
איך אמרה הנתבעת? "מהצבא ועד לפרידה הוא היה איש טוב ועכשיו הוא איננו איש טוב", התובע, למה? למעשה כי הוא מפריע לה לנסוע עם הכלבה ל…. ואף הביעה את דבריה בכעס ובסערה.
הנתבעת הסבירה לי כי לשיטתה רצה התובע, המאוהב בה עד כלות, במגוריה עמו רק לצורך קבלת הוצאות והשתתפות בהוצאות בדירה.
הנתבעת הסבירה לי כי ללא הכלבה למעשה חייה אינם חיים.
הגישה הקיצונית גורמת לי לסבור כי קשה לי להסתמך על דברי הנתבעת אשר להבנה מה היו בדיוק תנאי ההסכם אשר נחתם בין הצדדים ובוודאי שאני דוחה את אמירתה ולפיה היתה בין הצדדים הסכמה מפורשת כי הכלבה היא רק שלה.
אחזור לרגע לעניין הרישום ואומר, שמא אקבע, כי למעשה מטעמיה שלה כשהגיע המועד לחדש את הרישיון הלכה הנתבעת לוטרינר וביקשה כי ישונה הרישום, כאמור מבלי שלתובע יוסבר כי בכך אי פעם ייאמר כנגדו שהוא מאבד זכויותיו בכלבה.
כאשר שלח התובע לנתבעת את הרישיון לחידוש, אין בכך לשנות את העובדה שיכול והדברים נבעו מטעמים כספיים, יכול והוא ראה בנתבעת בבחינת ה"הורה המרכזי" לכלבה המטפל בצרכיה – קשה לדעת.
הבעיה שלי היא שקשה לי לסמוך על אמרותיה של הנתבעת לעניין טיב מה שהוסכם בין הצדדים ואני אוכל, רק מכוח אנלוגיה לומר, שגם כשהורה הוא משמורן בקטין אך להורה השני קשר אמיץ עם אותו קטין, אין בתי המשפט מאפשרים הגירה של אותו קטין אלא בנסיבות קיצוניות ואין אני מוכן לומר שיש להפר את ההסכם מכללא שבין הצדדים, בהתעלם מטובת התובע ובהתייחס רק לטובת הנתבעת.
אדם צריך לצפות לתוצאות הטבעיות של מעשיו.
כאשר אתה נותן לזולתך שהיה בן זוגך להמשיך ולהיות קשור לחיית מחמד אשר חייתה גם אתכם, אתה מייצר מערכת ציפיות כפי שעלתה אף בכתובים, של מעין ילד אשר חלוקת השימוש בו נמשכת.
אני מבין שהצדדים מרגישים מאוד מיוחדים, שהרי כל אדם מיוחד. אלא שהסוגיה של פרידת בני זוג אגב המשך חלוקת הביקורים בחיית המחמד אינה תופעה נדירה כל כך והיא מוכרת במקומותינו.
אלמלא היו "נטרפים הקלפים" על דרך רצון הנתבעת לנסוע לחוץ לארץ אז יכול וכלל לא היתה מתעוררת בעיה.
אמשיך ואומר שכאשר שותף להנאה מן הכלבה שולח לשותף השני "פוטו מונטאז'" צילום משותף עם הכלבה – אין מדובר באיום, לא באהבה בלתי נשלטת וגם לא בהטרדה.
מסקנותיה של הנתבעת אינן מתקבלות על דעתי גם לעניין זה.
דוחה אני אפוא גם את טענת הנתבעת כי יש בראיות דבר מה להעיד שהיה הסכם ולפיו הכלבה היא רק שלה.
העובדה שהנתבעת חששה, לאחר כעסו של התובע דבר הודעתה שבכוונתה לנתק ממנו את הכלבה ורכשה ספריי פלפל ונמלטה להוריה אינה נסתרת מבחינה עובדתית. אלא שהמניעים נכונים בין הנתבעת לבין הערכת המצב הפנימית שעשתה והם אינם עולים בקנה אחד עם סיבה אובייקטיבית של התנהגות כאמור.
כאשר חלפו שנים והתובע נהנה גם הוא מן הכלבה, יצר הוא ציפיה והסתמכות להמשך המצב או לפחות לדרישת הסכמתו שלו טרם תנתק, כפי שעשתה הנתבעת, את הקשר שלו עם הכלבה ובוודאי בטרם תרחיקנה מעבר לארצות הים.
כאשר נכרת הסכם מכללא בין הצדדים, עדיין יש צורך בתהיה על גמירת הדעת.
גמירות דעת היא עניין משותף לשני הצדדים – קרי, טענתה של הנתבעת שהיא האמינה שהכלבה רק שלה אינה יוצרת גמירות דעת שכזו.
אכן, יכול ובין שני הצדדים לא נוצרה גמירות דעת בשאלת הבעלות בכלבה; הנתבעת האמינה כי הכלבה היא רק שלה; התובע האמין שהכלבה היא בגדר עניין משותף ואין אני מוכן לקבל את טענתו כי בגלל שמקור הכלבה במי מקרוביו אז הכלבה היא רק שלו.
אלא שמהתנהגות הצדדים נלמד בוודאות כי הם נהגו בכלבה שיתוף שבהנאה ושיתוף שבדאגה לצרכים.
מסבירה הנתבעת ובצדק כי לעניין הנסיעה לחו"ל, להבדיל מזמני השהות אותן ניתקה, נהגה היא בתום לב והודיעה מראש לתובע דבר כוונתה לנסוע.
למה נהגה כך הנתבעת? מן הסתם כי בעמקי נפשה ידעה היא שגם לתובע קשרים עם הכלבה, גם הוא קשור אליה ועדיף לנסות אולי להגיע ל"עמק השווה", שהרי אם סברה היא שהכלבה היא רק שלה והתובע הוא בבחינת כלי שימושי להשגחה על הכלבה ללא תמורה, לא היתה צריכה היא ליזום מפגשים, לשתף הורים ולנסות להגיע לאיזשהו "עמק השווה".
כאמור, מהתנהגותה של הנתבעת עצמה עולה נדבך נוסף לחיזוק זכויותיו של התובע בקשר עם הכלבה.
מסבירה לי הנתבעת כי תחילת הקשר לאחר פרידת הצדדים בין התובע לבין הכלבה, ברצונה להקהות את עומק הפגיעה שפגעה בתובע בפרידתה ממנו.
מוכן אני לקבל בקלות את גרסתה.
אלא מאי, שכפי שאמרתי – אדם נבון היא הנתבעת וצריכה היתה לצפות שלאחר שנים של שמירת זמני שהות עם הכלבה, אם מותר לקרוא לזה כך, אזי נוצר בין הצדדים חוזה ונוצרה הסתמכות.
לא דומה הקלה על הפרידה הנמשכת חודש-חודשיים להתנהגות קבועה הנמשכת שנים.
הסבירה לי הנתבעת כי היא ורק היא קבעה מתי יקבל התובע את הכלבה אליו.
על כך אומר בשניים: ראשית, לא כל ביקור היה צריך את הסכמת הנתבעת. שוכנעתי כי רק כאשר ביקשה הנתבעת לסטות מן הסדר הקיים לפיו שוהה הכלבה עם התובע מיום חמישי ועד יום א', רק אז הודיעה היא על רצונה.
שנית, האזנתי לטונציה של הנתבעת, לדרך הישחה ונחה דעתי שלא פעם פעל התובע כדי לא להכעיס אותה.
מעידה הנתבעת ואני מאמין, כי בינואר 2020 החליטה לנסוע ופעלה בשניים: ראשית, הפסיקה גם באמצעות מכתב מעורכת דין, חד צדדית את הקשר שבין הכלבה לבין התובע; שנית, פעלה לשיח עם התובע אשר נועד לאכיפת רצונה לנסיעה לחוץ לארץ עם הכלבה.
ושוב, קשה לי להבין למה סברה הנתבעת מחד שהיא יכולה להפסיק את הקשר שבין התובע לבין הכלבה, אף שאני יכול להבין והיא סברה כי התנהלות כזו תשרת אותה והיא אפילו קיבלה ייעוץ טקטי כפי שטוענת באת כוחה, להגיש בקשה למניעת הטרדה מאיימת והכל באופן חד צדדי, אך סברה היא כי צריך לדבר עם התובע לגבי הנסיעה לחוץ לארץ.
סבור אני שבאותו הסכם מכללא אפשר לכתוב תניה נוספת ולפיה צריכים היו הצדדים לעדכן זה את זו אשר לשינויים מהותיים הנוגעים לכלבה.
בא כוח הנתבעת ניסה לרמז כי התובע שונה מן האדם הסביר, הוא בן … ולכאורה חייב שונים מאשר הגבר הרגיל העמוס במטלות של גידול משפחה וכו'.
אלא שבתי המשפט אינם אמורים "לחלק ציונים" לאישיותם של בני אדם, שאם לא כן הייתי מחלק כהנה וכהנה ציונים לתובע, לנתבעת ואויה, כנראה גם לעצמי.
בתי המשפט נותנים שירות לאזרחי המדינה כפי שהם וכבר כתבה בשעתו כבוד השופטת ארבל מבית המשפט העליון שלכל אדם זכות לכתוב את סיפור חייו וגם אם יסבור אי מי כי כלב אינו מצדיק את ההשקעה ואת תעצומות הנפש עד כדי תחושות חורבן, לא צריך אני להחליף את תחושותיי שלי בתחושותיהם של הצדדים וחובתי לכבד את תחושותיהם של הצדדים לפחות עד גבול הדין.
כשהצדדים מתכתבים ביניהם בשאלה עם מי תעשה הכלבה את החג לאחר שאת החג הקודם עשתה עם האחר, בעצם ברור לכולנו מכוח התנהגות הצדדים, כי היה גם היה בין הצדדים הסכם של שיתוף בכלבה.
מסבירה לי הנתבעת כי לשיטתה לא יודע התובע ליתן טיפול רפואי לכלבה.
בכל הכבוד, כאן בעצם נפסקת לחלוטין ההשוואה בין טיפול בתינוק לבין טיפול בכלב.
מי אשר מכיר את כלבו גם אם לקצת פחות ממחצית השבוע, 6 ו- 7 שנים הסתדר עם המטלה של לפנות לוטרינר במידת הצורך.
למעשה, טוענת הנתבעת כי התובע הוא אובססיבי.
אלא שבין שתי הדמויות שלפניי מוכן אני לומר ששני הצדדים אוחזים מעבר לרגיל בכלבה ובאשר לאישיותם של הצדדים עצמם אין לי שום צורך לקבוע.
סוף דבר:
סבור אני, כאמור, שנכרת בין הצדדים חוזה לחלופת ההנאה בכלבה.
ברור שאם תיסע הנתבעת, אשר נסעה לחוץ לארץ בעבר עם הכלבה מבלי להיוועץ בתובע ונסעה לחוץ לארץ בלי הכלבה, להשלמת לימודיה בחו"ל – ינותק הקשר שבין התובע לבין הכלבה.
לצערנו תוחלת החיים של חיות המחמד שלנו קצרה היא.
לאור גילה של הכלבה ועד אשר תשלים הנתבעת לימודיה, איש לא יכול לתקוע לידי התובע אפילו שיראה את הכלבה בעוד מספר שנים.
מובן שאיש אינו מתכוון לנתק את קשריה של הנתבעת עם הכלבה. רוצה לנסוע לחוץ לארץ בלי הכלבה? לו תבורך; רוצה להשלים לימודיה בארץ במידת האפשר ולהותיר את ההסדר אשר נהג בין הצדדים על כנו – לו תבורך.
אלא שתפיסתה של הנתבעת ולפיה היא רשאית בנסיבות הקיימות לומר לתובע "ה… עשה את שלו, ה… יכול ללכת" אינה עולה בקנה אחד עם דיני החוזים הנוהגים אצלנו – לאמור התנהלותה של הנתבעת לעניין זה אינה עולה בקנה אחד עם זכויות הקניין בכלבה, היא אינה עולה גם בקנה אחד עם חובת ההגינות הקיימת ביחסים בין בני אדם.
בהינתן העובדה שבית המשפט ישמח אם הנתבעת תשלים לימודיה, הצעתי לצדדים באין פתרון אחר להתמחר. אלא שפתרון זה לא קיים לבית המשפט ללא הסכמת הצדדים.
הואיל וכך אני קובע כי הכלבה היא משותפת לצדדים.
זמני השהות אותם קבעתי בהחלטת הביניים ימשיכו ויעמדו בתוקפם.
אין אני מתכוון לקבוע דבר מה מעבר לכך, זולת באשר לשאלת ההוצאות.
שני הצדדים סוברים שההוצאות צריכות לעמוד על סך של כ- 50,000 ₪. דעתי אינה כדעתם.
בדבר נוסף השתכנעתי והוא באהבתם האינסופית של הצדדים לכלבה ואהבה זו "פורטת על מיתרי ליבי" – לו יסולח לי.
הואיל וכך התובענה מתקבלת כאמור לעיל.
הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 10,000 ₪.
מאליו ברור כי הנתבעת אינה רשאית להוציא את הכלבה מגבולות ישראל, בלא הסכמה מפורשת בכתב של התובע.
אני מתיר פרסום פסק דיני זה ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.
המזכירות תסגור התיק.
<#8#>
ניתן והודע היום ג' אלול תש"פ, 23/08/2020 במעמד הנוכחים.
 |
| ארז שני, שופט |
