עו"ס לי יהב מ"מ מנהלת לשכת רווחה עמק יזרעאל טוענת שככל שלבעל עבר יותר קרבי בצה"ל כך הוא יותר מסוכן לרצוח את אשתו: "האגרסיות שנרכשות בצה"ל מתועלות לרצח נשים"
עו"ס לי יהב Lee Yahav מעמק יזרעאל החליטה ליחצ"ן את עצמה בכתבה שפרסמה במקומון "עמק ניוז". בכתבה היא מספרת סיפור דמיוני שהמציאה ממוחה הקודח שאותו היא רוצה לשתף עם אזרחי המדינה. היא מקווה שבעזרת סיפורה הדמיוני האזרחים יבינו כמה מסוכנים הגברים הישראלים, במיוחד לאור העובדה שהם רכשו אגרסיות בצבא ואת האגרסיות האלה הגברים מוציאים על הנשים והילדים שלהם. זה אמנם לא נאמר במילים מפורשות, אבל קיים קורס כזה בבית הספר להכשרת עובדי רווחה של משרד הרווחה המלמד עו"סיות שהגברים הישראלים מאוד מסוכנים כי הם רוכשים אגרסיות בצבא, וכשהם משתחררים אין להם איך לפרוק זעם ולכן הגברים פורקים את האגרסיות על הנשים והילדים ורוצחים אותם.
ראו את פסקת הסיום בכתבה:
"הדמיונית של Lee Yahav:
"אני חושבת על הלוחם אשר איבד את דרכו במלחמה הפרטית שלו. הלוחם שפעם שמר על כולנו והיום ילדיו הרכים יראים מפניו. ואז משום מקום אני ממלמלת: ״הצבי, ישראל, על במותיך, חלל: איך נפלו גיבורים?"
אתם הבנתם מה היא ממלמלת פה? שהגברים שהיו טובים "לשמור על כולנו" (בצה"ל) נהפכים אלימים שרק רוצים לרצוח את הנשים שלהם… "איך נפלו גיבורים".
הנה הטקסט המלא של הזדונית לי יהב, Lee Yahav
יום המאבק באלימות כלפי נשים: "מיומנה של עובדת סוציאלית"
לי יהב, מ"מ מנהלת אגף רווחה וקהילה במוא"ז עמק יזרעאל, בטור אישי לציון יום המאבק באלימות כלפי נשים.
"זהו פרק בדוי מיומנה של עובדת סוציאלית שרושמת בזיכרונה ובנפשה מראות, אירועים ומכאובים, שהחברה מעדיפה לשכוח", כותבת לי יהב, מ"מ מנהלת אגף רווחה וקהילה במועצה האזורית עמק יזרעאל.
השבוע, לרגל ציון שבוע המאבק באלימות כלפי נשים, מובא בפניכם טור דעה שנכתב על ידה, המורכב משברי סיפור דמיוני. סיפור אשר במקרים רבים יכול היה להתרחש במקומות ובזמנים שונים.
המרכז לשלום המשפחה ולמניעת אלימות במועצה באגף קהילה ורווחה, מטפל במנעד רחב של מקרים תוך שמירה על חיסיון מוחלט. חלקם בעלי רמת מסוכנות גבוהה, כפי שמוצג בסיפור בדוי זה.
חשוב לדעת שיש כתובת אליה ניתן לפנות במועצה ואנו כאן בשבילכן. לייעוץ ומתן מענה ניתן לפנות לטלפון:04-6520066/7."היא נכנסה אל משרדי בהליכה אצילית, עם חיוך על פניה הנאות. מבנה גופה דק, שיערה מתולתל בצבעי פחם ואני מציעה לה לשבת. היא אקדמאית, אם לשני בנים מתבגרים ובת צעירה. ״אנחנו פרודים כבר חמש שנים״, היא מסננת כלאחר יד, ״אבל הוא אמר שבחיים לא אקבל גט. התחתנו וזה לנצח!"
אני שואלת על האלימות, מתי הפכה להיות מנת חלקם.
היא מספרת שהוא לא היה כזה, פעם הכל היה אחר. מעגל החיים נע קדימה והם יחד איתו; הריונות, ילדים והרבה רעש!
הרעש שלהם מפריע לו. הוא צועק, צורח, דורש שיקשיבו לו, מנפץ חפצים, לפעמים גם עליהם, חונק,
משאיר סימנים והם למדו להחריש קולם.
״הם לא אשמים", "הם רק ילדים״, היא מסבירה לי ״אבל הוא לא מבין את זה״.
אני שואלת על מחשבות לעתיד, על פרידה מסודרת והיא אומרת: ״הוא אמר שירצח אותי ויתאבד״.
היא מרגישה לא בנוח לפתע. חוששת לפגוע בשמו הטוב. ״הוא לא תמיד היה כזה״ היא אומרת.
״הוא יוצא סיירת גולני, לוחם אמיתי, השתתף ב'לבנון השנייה'.
״את יודעת״, היא אומרת ״לפעמים הוא עדיין צועק בלילה". אני מתבוננת בה, נפשה כלואה בגוף נערי
חסר אונים. איך אפשר לגדול בתוך אלימות כל כך קשה? איך מתפתחים בתוך שבי???
אני רואה לנגד עיני שלושה ילדים ואמא – ילדה.
היא רוצה להגן עליהם אבל כבר לא מצליחה. היא חוזרת לביתה
ואני מתחילה לתכנן בהסכמתה את מבצע ההצלה של ילדיה ושלה. סוגרת קצוות, מוודאת שהתכנית תפורה כמו שצריך.
מתקשרת אליה ואומרת: ״אפגוש אותך בתחנת המשטרה״.
אנחנו נפגשות בכניסה. אני מלווה אותה אל תוך חדר החקירות ונפרדת ממנה בתחושה שהשארתי
ילדה עזובה לבדה.חייבת לחוש ביטחון שהיא שמורה. אני נכנסת, מבלי להסס, לחדרו של מפקד התחנה.
אני מציגה את עצמי ומוסרת את חוות דעתי המקצועית. הוא מקשיב. משהו בדבריי לוכד את תשומת ליבו.
המילים רצח והתאבדות מהדהדות בין קירות החדר.בפנים חתומות, הוא מרים את שפופרת הטלפון ומחייג. מעבר לקו שוטרי סיור.
״תביאו לי את הבחור לכאן". אני מסתכלת עליו ותחושת זיעה קרה שוטפת אותי. בראש, אני מריצה את כל המהלכים: חקירות ילדים, הערכת מסוכנות, תכנית הגנה להמשך/מקלט.
משהו ברקע קוטע את המחשבות…
אני חושבת על הלוחם אשר איבד את דרכו במלחמה הפרטית שלו.
הלוחם שפעם שמר על כולנו והיום ילדיו הרכים יראים מפניו.
ואז משום מקום אני ממלמלת:
״הצבי, ישראל, על במותיך, חלל: איך נפלו גיבורים?"
האמור בטור זה הינו פרי דמיונה של הכותבת ואין קשר בין הדמויות לבין המציאות.
עד כאן. עכשיו בואו ננתח את הטקסט ביחד. קודם כל רואים שהעו"ס הזו לא מוכנה להכיר בעובדה שיש הרבה נשים אלימות, שמרביצות, פוצעות, מרעילות ולפעמים גם רוצחות את התינוקות שלהם, או משספות או שורפות את הבעלים שלהן. אבל נעזוב את זה. ראו איזה תיאורים יש לאישה הדמיונית: היא שברירית, אצילית, היא נערה-ילדה, "נפשה כלואה בגוף נערי חסר אונים". אלו מילות שטנץ פיקטיביות שאין להן כל קשר למציאות. רוב הנשים הישראליות הן לא עדינות ולא שבריריות. רובן בחורילות עם פה גס, לשון ביבים, התנהגות של שוק ודרישות קולניות של "מגיע לי".
האישה הדמיונית מספרת לעו"ס יהב שהיא פרודה מהבעל 5 שנים והוא לא רוצה לתת גט ובא לו לרצוח אותה. כבר פה משהו לא מסתדר. אם היא פרודה מהבעל 5 שנים, איזה עניין יש לו להיות אלים כלפיה, ואיך בדיוק זה מסתדר עם הטענה שהגבר לא סובל את הרעש שהילדים עושים – אם הם בכלל לא גרים יחד 5 שנים? ממה בדיוק העו"ס צריכה להציל את האישה אם הם פרודים? ראו בטקסט: "אני מתחילה לתכנן בהסכמתה את מבצע ההצלה של ילדיה ושלה. סוגרת קצוות, מוודאת שהתכנית תפורה כמו שצריך". העו"ס מודה פה שהיא תופרת תיק לבעל – רק בגלל הגט – וממציאה לזה שם של "מבצע הצלה" כשאין בכלל מה להציל. ומה זה מבצע ההצלה? נורא פשוט: העו"ס הולכת למשטרה ומגישה תלונה בשם האישה על אלימות. אבל על איזו אלימות מדובר פה – אם הם פרודים 5 שנים? לפי הסיפור הדמיוני האישה טוענת שהגבר מאיים לרצוח אותה ולהתאבד:
"אני שואלת על מחשבות לעתיד, על פרידה מסודרת והיא אומרת: ״הוא אמר שירצח אותי ויתאבד״. שימו לב: העו"ס כל כך מטומטמת שהיא שואלת על "פרידה מסודרת", כשהם כבר פרודים 5 שנים וזה אומר שהיו לגבר הזה 5 כפול 365 הזדמנויות לרצוח את האישה, שזה אומר 1,825 הזדמנויות לרצח והוא עדיין לא רצח את ה"נערה השברירית".
נו, באמת. מי מאמין לאוסף הקלישאות האלה? אז בסופו של דבר אין פה שום ראיה לשום דבר. אין שום הוכחות שהגבר הזה רוצה לרצוח, והמציאות מראה ש 5 שנים הוא לא רצח. אז איך העו"ס מסבירה מדוע היא הולכת למשטרה לתפור לגבר הזה "תכנית תפורה כמו שצריך?". התשובה בתוך הטקסט הדמיוני: "״הוא יוצא סיירת גולני, לוחם אמיתי, השתתף ב'לבנון השנייה'. ״את יודעת״, היא אומרת ״לפעמים הוא עדיין צועק בלילה". זו בעצם תשובת המחץ. בגלל שהגבר היה בגולני, לוחם אמיתי, זה אומר שהוא מסוכן ועלול לרצוח, ולכן עו"ס לי יהב כותבת שאין לה שום היסוס לגשת למשטרה ולדרוש שיביאו אותו עצור באזיקים.
לא נסיים בלי להסביר משהו על הגט. מכיון שעו"ס לי יהב מודה שהסיפור שלה דמיוני – ברור שהיא בונה את הסיפור על הקלישאות הכי מוכרות, ושטיפת המוח הכי גדולה במדינת ישראל זה שנשים עגונות הן מסכנות. זה ממש לא נכון. רוב העגונות הן נשים שניצלו את המעמד שלהן כדי להזיק לבבעל, לפגוע בו ולנקום בו, ואחר כך הן מציגות עצמן כ"מריה הקדושה" שלא נותנים לה גט. אז בוודאי מי שסוחטת מגבר מזונות עד שהוא יורד לחרפת רעב, אין שום סיבה שייתן לאשתו גט. מי שמנתקת את האבא מילדיו והולכת למשטרה ומגישה תלונות שווא, גם היא נחש מסוכן ואין שום סיבה לתת לה גט. בקיצור, זה שהבעל בסיפור של לי יהב לא נותן לאשתו גט, זה לא סימן של אלימות וזו לא סיבה ללכת למשטרה ולתפור לו תכנית תפורה היטב.
כתבה זו מראה עד כמה רעילה ומסוכנת עו"ס לי יהב מ"מ מנהלת אגף רווחה וקהילה במוא"ז עמק יזרעאל עם שנאה קלינית לגברים.
