מעונות לנשים מוכות (6): עו"ד לאה (קליין) אליאב הדיחה אישה להיכנס למעון לנשים מוכות כדי לתבוע כתובה בסך מיליון ש"ח. הדיינים לא האמינו לה תיק 177731/10
סיבות רבות קיימות להיכנס למעון לנשים מוכות בלי להיות אישה מוכה. אחת מהעילות היא לקבל כתובה בבית הדין הרבני. עו"ד לאה אליאב (קליין) Lea Eliav מירושלים, עובדת עם הסיוע המשפטי ומקבלת מאות הפניות בשנה למינוי כאפוטרופוסית לדין על ילדים בתיקי גירושין (עבור כל ילד סך 1,100 ש"ח בחודש) הדיחה אישה להיכנס למעון לנשים מוכות כדי לתבוע כתובה בסך מיליון ש"ח.
המזימה נכשלה. הדיינים אפשרו לגבר להביא עדים, שהוכיח שלא הייתה אלימות ושהגברת סתם נכנסה למעון לנשים מוכות בעצת עורכת הדין שלה. בדרך כלל שופטים ודיינים לא רוצים לקיים משפטי הוכחות ולא מאפשרים לגבר לזמן עדים להזמת טענות האישה כדי שלא יהיו בתיק עדויות ששוברות את המילה של האישה. אבל כאן הדיינים אפשרו לבעל לזמן את כל מי שמכיר את האישה וכולם העידו שאין ולא הייתה שום אלימות. מה שנשאר זה שכל הכניסה למעון הייתה מזימה אחת גדולה של עו"ד לאה קליין אליאב לסחוט מהגבר כתובה.
אפילו האח של האישה (הלקוחה של לאה אליאב) העיד נגדה:
"אחיה של האישה שמע לפי עדותו על האלימות והשכרות מפי בת אחת של הצדדים בלבד, ורק בסמיכות להליכת האישה למעון לנשים מוכות בשלהי שנת 2010. האישה טוענת על אלימות ושכרות לכל אורך השנים ולפחות עובר לשנת 2008, דבר שאינו מסתבר לנוכח העובדה שהאח ואמו לא נחשפו מעולם לשכרותו ואלימותו של הבעל. גם הימנעותו של האח, שוטר ועורך דין, מלהתלונן ברשויות על האלימות והשכרות כי "כיבד את ההחלטה שלה", אינה מסתברת כלל. ומשמיטה נדבך נוסף מאמינותה של גרסת האישה".
גם גיסתו ואחותו של הבעל הגב' ז' ה' והגב' א' מ' העידו בפני בית הדין שמעולם לא ראו את הבעל שיכור או בהתנהגות אלימה ולא שמעו על דבר כזה. ברור שקרבת המשפחה של העדות לבעל פוסלת אותם מהיות עדים בתיק זה, ובית הדין שמע את עדותם כהתרשמות נוספת בלבד.
למקרה שהאלימות הפיסית תיפול, תמיד טוב לטעון שהבעל היה אלים מילולית. אבל גם תדרוך זה של עו"ד לאה אליאב נכשל. ראו:
"האם הבעל נהג כלפי האישה ב"אלימות מילולית"? כאמור למעלה, האישה טענה שהבעל נהג להשפיל אותה ולפנות אליה בביטויים שאינם ראויים. הבעל מצדו הכחיש את כל טענות האישה. גם את טענתה זו לא הצליחה האישה להוכיח כלל ממסמכים או מפי עדים שחוו וחזו את הדברים. יצוין, שבתיק זה, נעתר בית הדין לבקשות הצדדים להעיד גם עדים קרובי משפחה ממדרגה ראשונה משני הצדדים. אף אחד מן העדים לא תיאר אלימות כל שהיא שראה [מכלי ראשון] שנהג הבעל נגד האישה. אם הייתה האלימות המילולית לחם חוקו של הבעל, איך אף אחד מן העדים לא נחשף לה?!".
ואיך אפשר בלי תדרוך לטעון לאלימות כלכלית? ברור. זה טרנדי! ומה טוענת האישה? שהדירה היתה קטנה 50 מ"ר, והבעל לא רצה להרחיב את הדירה. גם טענה זו נכשלה. ראו:
"טענת האישה כי הבעל נהג כלפיה ב"אלימות כלכלית" תוארה על ידה בהרחבה: "כל השנים התחננתי לעבור מהדירה. אפשר להשכיר את הדירה ולשכור במקום אחר. הוא אמר מפה אני לא יוצא". עוד התברר כי ביום שעזבה האישה למעון לנשים מוכות היא פתחה חשבון בנק נפרד והעבירה לשם את משכורתה ועל רקע זה גם התגלעו מחלוקת וויכוח בין הצדדים. אך האישה הבהירה שרצונה להתגרש אינו נובע מן הוויכוחים הכלכליים בענייני הדירה והכספים, "לא בן זוג. לא חיי אישות לא יוצאים לשום מקום. אני הולכת לבד לאירועים הולכת לבד להתעסק בעניינים של הילדים" (בדיון ביום 7/3/13)".
ב"ה
תיק 177731/10
בבית הדין הרבני האזורי רחובות
לפני כבוד הדיינים:
הרב נחום שמואל גורטלר – אב"ד, הרב יהודה שחור, הרב ציון אשכנזי
התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד לאה ליאת לב קליין)
נגד
הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד רינה עותמי דמארי)
הנדון: כתובה
פסק דין
הצדדים התגרשו ביום י"ז במרחשוון תשע"ד (21.10.2013). לפני בית הדין מונחת תביעת האישה לכתובה בסך מיליון ש"ח.
העובדות הברורות
1. מחג השבועות שנת 2008 הצדדים בסכסוך קשה, ומאז אין ביניהם יחסי אישות.
אין ויכוח כי האישה היא זו שמנעה את חיי האישות מן הבעל.
2. לטענת הבעל האישה מורדת ולכך אינה זכאית לתשלום הכתובה והתוספת. בדיון שהתקיים ביום כ"ב בשבט תשע"ב (15.2.2012) טען הבעל: "כשנה אנו לא גרים יחד, קרוב לארבע שנים אנו בסכסוך. כארבע שנים האישה עבדה לילה במשמרות ב[…] ברחובות. הייתי דואג לילדים בבוקר, כשהאישה הייתה הולכת לישון לאחר העבודה והילדים היו תחת השגחה שלי. במשך שנתיים האישה מנעה ממני יחסי אישות משום שהיא לא רצתה, דחתה אותי כל הזמן. ראיתי שהמצב מתדרדר וביקשתי ממנה ללכת לייעוץ זוגי והאישה לא הסכימה."
בדיון שהתקיים ביום א' באדר ב' תשע"א (7.3.2011) הודיע הנתבע לבית הדין בתחילת הדיון כי אף על פי שפתח תיק "תביעת גירושין" הוא אינו חפץ בגירושין. "אני צריך עזרה לא יכולתי לדבר אִתה. אני רוצה לבנות בית. רציתי לקחת אותה לייעוץ משפחתי זוגי."
האישה השיבה כי אינה מוכנה לחזור אל הנתבע ורצונה הוא בגירושין. לטענתה: "אין יחסי אישות שלוש שנים. חמש שנים גרתי בסלון והוא בחדר. לפני שלוש שנים רציתי להתגרש! באשר לייעוץ זוגי, כל השנים הייתי בהרצאות בייעוץ לבד, הוא אמר לי כל הזמן את צריכה טיפול."
3. מנגד, האישה טענה כי מגיע לה את מלוא כתובתה כיוון שנמנעה מחיי אישות ורצתה להתגרש מסיבות מוצדקות דלהלן:
א. יחסי האישות התקיימו בכפייה או בזמן נידה – בדיון ביום י"ג בסיון תשע"ג (22.5.2013) טענה האישה כי עד שנת 2008 התקיימו יחסי אישות בכפייה עד חג השבועות. "עד שבועות 2008 זרקתי אותו מעלי. הוא הפתיע אותי והדפתי אותו." "זה היה בשפה שלנו היום "אונס". שאישה לא רוצה לתת בצורה שהוא לוקח זאת וזה היה כל התקופות. גם במהלך הנידה, אני הולכת לישון ורואה באמצע הלילה שחצי מכנס למטה, ואמר לי את לא יודעת מה עושים אִתך בלילה? אני מדברת על הפגיעה הנפשית שלי" (בדיון מיום 15/2/12).
ב. הבעל שותה לשוכרה ומתנהג עקב כך באלימות – האישה טוענת לאלימות מילולית. ובלשונה: "ביום 15.12.2010 הלכתי למקלט בגלל התנהגותו, השתייה האלימות, התפרצויות שלו, קללות שלו […] בשנת 2008 ביקשתי ממנו להתגרש. הוא התעצבן עליי ואיים עלי ברצח. ביקשתי ממנו להתגרש כי במשך שנים הייתי כפי שהוא אמר לי "תמימה, מפגרת, סתומה, הבלה" וכך הוא כינה אותי כל השנים. הוא היה קם בבוקר וקורא לי בוקר טוב סתומה" (בדיון ביום 15/2/12) לפני שלוש שנים בקשתי ממנו להתגרש הוא איים עלי ברצח. אמר שישלח את הילדים לפנימיות. לא הגשתי תלונה במשטרה […] ביום האחרון כשעזבתי את הבית הוא לקח כובע וקורא עלי קדיש בנוכחות הילדים […] אמר שיאמלל אותי […] פינו אותי למקלט […] הייתה שרשרת של אלימות כלכלית ומילולית […] הקדיש כבר גמר אותי. כל השנים אמר אני אקבור אותך. פחדתי להתלונן עליו כי הוא עובד במקום בטחוני" (בדיון ביום 7/3/13).
טענת האישה כי הבעל נהג כלפיה ב"אלימות כלכלית" תוארה על ידה בהרחבה: "כל השנים התחננתי לעבור מהדירה. אפשר להשכיר את הדירה ולשכור במקום אחר. הוא אמר מפה אני לא יוצא". עוד התברר כי ביום שעזבה האישה למעון לנשים מוכות היא פתחה חשבון בנק נפרד והעבירה לשם את משכורתה ועל רקע זה גם התגלעו מחלוקת וויכוח בין הצדדים. אך האישה הבהירה שרצונה להתגרש אינו נובע מן הוויכוחים הכלכליים בענייני הדירה והכספים, "לא בן זוג. לא חיי אישות לא יוצאים לשום מקום. אני הולכת לבד לאירועים הולכת לבד להתעסק בעניינים של הילדים" (בדיון ביום 7/3/13).
4. מנגד, הבעל הכחיש לכל אורך הדיונים את כל הטענות נגדו. לטענתו, מעולם לא בא על אשתו בכפייה או בזמן נידתה. כמו כן, הוא אינו נוהג לשתות לשכרה. ומעולם לא נקט כלפי האישה באלימות כל שהיא.
לגבי ה"אלימות הכלכלית", טען הבעל שהתכוון לכבד את רצונה של אישה להרחיב את דירת המגורים: "הסכסוך על דירה שרציתי לבנות. יש לי דירה חמישים מטר, שש נפשות, על שטח של חצי דונם. רציתי להגדיל את הבית ולבנות. הגשתי תכניות, בסוף היא חזרה בה". עוד טען הבעל בעניין זה (בדיון ביום 7/3/13). "אני רציתי לבנות בית ולהרחיב אותו, סיימתי את המשכנתא, רציתי להרחיב את הבית ל־150 מטר, הגשתי תכניות וסקיצות והאישה טרפדה זאת כל הזמן. האישה לא רצתה לזרום איתי. הדברים האלה היו לפני הגשת התביעה בתאריך אוקטובר 2010" (בדיון שהתקיים ביום 15/2/12).
דיון והכרעה
בית הדין קיים כמה דיונים שבהם נחקרו הצדדים ע"י באי כוח הצדדים הובאו עדויות והוגשו מסמכים. נעבור בעזרת ה' לפי סדר טענותיה לבדקן אחת לאחת.
מניתוח כל החומר שלפנינו, ברור הדבר כי האישה לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה אף באחת מטענותיה. ואדרבא, מתוך הדברים נראה כי אין אמת בטענותיה. כפי שיבואר להלן.
האם יחסי האישות התקיימו בכפייה או בזמן נידה
ברור שאי אפשר להביא עדויות על דברים אלו שבצנעה.
אלא שלכאורה יש להאמין לאישה בטענתה זו מכח "חזקת רב המנונא" שלימדנו:
"דחזקה אין אישה מעיזה פניה בפני בעלה" (נדרים צ"א א) ואע"ג דרבא פליג על רב המנונא, איפסקא הילכתא כרב המנונא. וכ"פ כל הראשונים ומרן השו"ע סי' י"ז ס"ב וסי' ק' ס"י וסי' קנ"ד ס"ז. וא"כ, ה"ה הכא יש להאמין את האישה שכדבריה כן הוא, כיוון דאיכא חזקה דאינה מעיזה לטעון כך אם אינו אמת".
גדרי החזקה דאין אישה מעיזה פניה בפני בעלה
וכבר כתבתי בעבר מאמר ארוך בברור חזקה זו על מה מיוסדת ומה הן גדריה וגבולותיה. ונביא כאן רק במה שנוגע ממש לענייננו.
ולאחר העיון בדבר נראה בברור שחזקה זו לא שייכת בנידון דידן. שהרי אנו דנים על תשלום תוספת הכתובה, ואין חולק שחזקה זו אין בכוחה להוציא מיד הבעל את התוספת.
דז"ל הרמב"ם (פט"ז מה' אישות הכ"ו):
"האישה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, שאינה מעיזה פניה בפני בעלה. ולפיכך …חייב ליתן לה עיקר כתובה[1]. אבל אינו נותן לה התוספת עד שתביא ראיה שגירש או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה".
מבואר בדברי הרמב"ם, דאע"פ שנאמנתלהתירה לשוק להינשא לכתחילה וכן נאמנת לעניין גבית עיקר כתובה אך לא נאמנת לעניין תוספת. ועי' בר"ן בכתובות (י א) ובגיטין (ל א) ובתשובת מהרי"ק (שורש ע"ב). ואין בזה חולק.
וגם לעניין עיקר הכתובה הדבר שנוי במחלוקת הראשונים. דהרי הרא"ש בתשובה (כלל מ"ג סי' י"ב) שכתב בזה"ל:
"דנהי דמהימנא לגבי נפשה להפקיע ממנה איסור אשת איש שעליה מטעם חזקה דאין אישה מעיזה פניה בפני בעלה, מ"מ, אין לבי"ד כוח להוציא ממנו ממון, כיוון דעומד וצווח שלא לגרשה. ולא דמי לאישה שאמרה מת בעלה שגובה כתובתה על פיה, דהתם אין אדם מכחישה, ומספר כתובה נלמוד לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי."
מפורש דס"ל לרבינו הרא"ש דחזקת רב המנונא מהניא לעניין איסורא ולא לעניין ממונא ולא גובה כתובתה מכח חזקה זו. ועפ"י דברי הרא"ש האלו פסק גם הטור בסי' קנ"ד ס"ז, דנאמנת רק לעניין הגט, אך לא לעניין הממון. וכ"כ גם הגהות מימוני (פי"ב דגירושין אות א') וכתב שם שכ"כ גם התוס' בכתובות פט: ד"ה מיגו.
ואע"פ שמרן פסק בזה כדעת הרמב"ם שגובה את עיקר הכתובה על פי חזקה זו[2]. אכתי י"א שיוכל הבעל לומר קים לי כדעת החולקים על מרן. אבל בוודאי עיקר נידוננו הוא על התוספת שלכו"ע אינה נאמנת.
[יצוין כי גם שיטת הראב"ד שחזקת רב המנונא לא מהניא אף לעניין להינשא לכתחילה, אלא מהניא לעניין, דאם נתקדשה לשני שצריך לחוש לקידושי השני ולהצריכה גט משני. (כ"כ בפ"ד מה' אישות הי"ג) וע"ע בפרק ט"ז הלכה כ"ו].
זאת ועוד, יש לומר, דלא נאמנת לומר שבא עליה בכפייה או בנידתה כי לא אלימא חזקת רב המנונא לסתור את חזקת הכשרות של הבעל. וכבר ידוע שנחלקו בדבר זה הפוסקים. וכבר נחלקו בזה הראשונים כמבואר בחידושי הריטב"א כתובות כ"ג. וז"ל "ויש למדין עוד מכאן, שאם טענה על בעלה שכופה ומשמשתו נדה, שנאמנת עליו, ויוצאה ונוטלת כתובתה, דהא נמי כיוון דקים ליה לבעלה חזקה אינה מעיזה פניה בפני בעלה. ובהא ודאי לא מודינא כלל, והא דרב המנונא הבו דלא להוסיף עלה ואין לנו שהאמינוהו בשום מקום בש"ס מדרב המנונא במידי דפגמה ליה ומשויא ליה רשע. וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה". עכ"ל.
וכבר אסף כעמיר גורנה בשו"ת יבי"א (ח"ד סי' י"א) והביא את דברי הפוסקים בזה לכאן ולכאן. דלרוב הפוסקים, נאמנת. וכ"ד מהר"י וייל (סי' כ"ב) והנתיבות משפט (דף רלד) והמשפט צדק (סי' נ"ט) והעדות ביעקב (סי' ל"ו) ובשו"ת הון רב (חאה"ע סי' ח) וכן העלה בספר משחא דרבותא (אה"ע סי' קנ"ד) וכ"כ בכסא אליהו (סי' קנד). ומאידך, דעת הריטב"א (שם) והרדב"ז (ח"ג סי' ת"ז) ובשו"ת אהל יצחק הכהן (אה"ע סי' ו) והנוב"י (תנינא צ"א) שאינה נאמנת. והוסיף שם, דבמקום שיש רגל"ד כדבריה, אפשר דכו"ע מודו דנאמנת. כגון, במודה לדבריה. ע"ש. [אך ברדב"ז ח"ד סי' קי"ח מפורש, דגם ברגל"ד לא תהיה נאמנת]. אך בנידוננו הרגליים לדבר הם שלא כדבריה, שהרי לא נטענה טענה זו במשך כל השנים ואף לא נכתבה בכתב תביעתה של האישה ולא הוגשה תלונה על ידה בגין אלימות זו. נראה דבכה"ג לכו"ע אינה נאמנת.
גם ידוע מה שכתב מהר"מ מרוטנבורג שהאידנא בנשים דנן ליכא חזקה זו. ואע"פ שיש בנקודה זו עיקולי ופישורי. כבר העלנו בעבר שהכול לפי ראות עיני בית הדין. וז"ל המהר"ם (הובא במרדכי פ' עשרה יוחסין סי' תקמ"ב) "אבל בדורות הללו שיש נשים פרוצות אין ראוי להאמינם". וכן הביא הב"י (בסי' י"ז) בשם האורחות חיים בשם הרמ"ה. וכ"פ מהר"י ווייל סי' כ"ב. וכ"כ מהר"ם אלאשקר (סימן פ"ט) "וכ"ש וכ"ש בזמננו זה ובדורנו הפרוץ כי רבו כמו רבו החציפות והעזות והפריצות כי אין להאמינה כלל". וכ"כ הרדב"ז (חלק ד סימן קיח) "כל שכן בזמן הזה שהדור פרוץ מרובה על העומד ודור מה רמו עיניו ועפעפיו יישירו נגד ההצלחות המדומות ושאר התאוות. ואם בדורו של מהר"ם היה הדור פרוץ כל שכן בדורנו. סוף דבר בה סליקנא ובה נחיתנא כל מי שיכוף בשוטים בכל טענה חוץ מבעל פוליפוס וחברותיה קרוב בעיני שמרבה ממזרים בישראל. וזהו לשון מהר"ם ז"ל בתשובה אבל בישען על ביתו ולא יעמוד דידע בה לא משקרא הילכך מהימנא כדרב המנונא וכו'. אבל בדורות הללו שיש נשים פרוצות אין ראוי להאמינם ויעשו דרך בקשה עד כאן לשונו. הרי לך בהדיא שבכל דור ודור הפריצות הולך וגדל וראוי לגדור פרצה זו ומוטב שתצא אחת או שתים לתרבות רעה משתצא דבר מלכות בכל הנשים שכופין להוציא בכל אחת מאלה הטענות ילמדו לשקר להפקיע עצמן מתחת בעליהן". וכ"כ עוד הרדב"ז (בסי' ת"ז) "ועוד אני אומר שבזה"ז שהדור פרוץ מרובה על העומד, ועזות פנים רבה על פני כל הדור, אפי' בההיא דרב המנונא לא מהמנינן לה לעניין שתנשא לכתחלה, אלא כמ"ש הרא"ה בשם אחיו, שלא אמרו כן אלא לעניין שלא להוציא מרשות בעלה, ושלא לדונה כדין מורדת. וכתב עלה הריטב"א (כתובות כג), ובודאי שד"ז נכון הוא, והיה ראוי לדון כן באיסור א"א החמור, אלא שאני רואה הסכמת כל הפו' להקל. ע"כ. והוא ז"ל כתב כן בדורו, אבל בדור הרע הזה כדאי הוא לסמוך עליו, ואפי' שאר פוסקים היו מודים בדור שלנו, שאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה שפני הדור כפני הכלב ומעיזה ומעיזה כדי להשמט מתחת ידי בעלה". עכ"ל. וכ"כ הגר"ח אלגאזי בס' נתיבות משפט (עמ' רנ"ח). וכ"פ הרמ"א (סי' י"ז ס"ב וסי' קט"ו) "וי"א עוד דבזמן הזה דנפישי חוצפה ופריצותא אינה נאמנת". ועד כדי כך הגיעו הדברים עד שנחלקו האחרונים הב"ח והח"מ (בסי' י"ז סק"ד) אם לפ"ד אלו הפוסקים, אם יש לחוש בזה"ז גם בדיעבד שאם נישאת תצא או לא. דדעת הב"ח דגם האידנא, בדיעבד אם נישאת לא תצא. ודעת הח"מ, שאפילו בדיעבד אם נישאת תצא. ומהב"ש (סק"ד) נראה נמי שמסכים לדברי הב"ח. אך רוב האחרונים נקטו לעיקר כהב"ח, דבדיעבד אם נישאת לא תצא, דהבו דלא להוסיף עלה. כ"כ בערך השולחן (אות ח') ובחן טוב (סקי"ב) ובעין יצחק (ח"א סי ל') וכן משמע נמי מלשון מהר"י קאשטרו בס' ערך לחם שהעתיק וז"ל י"א שבדורות הללו לא מהמנינן לה להתירה להנשא לכתחילה. וכן ראוי לדון. עכ"ל. (הביאו כל זה באוצה"פ ח"ג עמ' 14. ע"ש בס"ק ט"ו אות ב'). וכן נראה לענ"ד, שהרי לשון מהר"ם "אין ראוי להאמינה" אך לא כתב "אינה נאמנת". וק"ל.
ואע"פ שכתב המהרי"ק (שם), דהמהר"ם מודה דגם האידנא, אם יש רגליים לדבר המסייעים אותה נאמנת. ואע"פ שגם על זאת פליגי הרדב"ז ומהר"ם אלשקר (שם) וכתבו, דאין לשון המהר"ם מורה כן. מ"מ נראה שכן עלתה הסכמת הפוסקים להלכה, דאם יש רגל"ד נאמנת גם האידנא. דכן כתב הרמ"א (בסי' קט"ו ס"ו ובסי' קנ"ד ס"ז) וכן הסכים לדינא הש"ך בס' גבורת אנשים (סי' ס"ח). וכ"כ גם הב"מ (סי' י"ז ס"ב). וכתב עוד הב"מ (שם) דאם הבעל מודה לדבריה הוי רגל"ד (הביאו הפת"ש שם סק"ט). וכן עיקר.
וגם בשו"ת מהריב"ל (ח"ג סי' ק"ב) כתב דסברת מהר"ם יחידאה, דשאר פוסקים לא הזכירו חילוק זה. וז"ל "דהך סברת מהר"ם סברת יחיד דאם איתא דשאר הוי סבירא להו הכי כגון האי הוו להו לאודעי וכמו שכתב הרב האלפסי במסכת של רב האיי גאון אי איתנהו להנהו מילי דרב יהודאי גאון לא הוה שתיק הגמרא וכ"ש דאית לן למימר בפוסקי' דדרכן לפרש ולא לסתום וראיתי שכתב הרא"ש ז"ל שהיה תלמידו על ההיא דמשנה אחרונה שחזרו לומר משום דנתקלקלו הדורות ואפילו הכי איתמר בגמרא דלא חיישינן להכי היכא דאיכא חזקה דאין אישה מעיזה". וכ"כ מהרלב"ח (סימן ל"ג) "ולהורות הוראה כללית לחלק בין דורות הראשונים לדורות האחרונים כדברי מהר"ם ז"ל, איננו נראה לעניות דעתי, מטעמא דאיכא אמבוהא רבתי מרבנן בתראי דלא מחלקי כלל. ראשונה, הרא"ש ז"ל בכל תשובותיו כמבואר בהם אדרבא הביא ראיה לדבריו מדברי מהר"ם ז"ל. גם בעל הטורים גם הרשב"א בתשובותיו הלכה למעשה. גם הר"ן ז"ל. גם הריב"ש ז"ל בתשובותיו הלכה למעשה. הא קמן, כל אילו רבנן בתראי דלא מחלקי כלל וראוי לעשות מעשה כדבריהם. גם דאפשר לומר דמהר"ם ז"ל לא דבר בכלל הנשים אלא באיזה אישה הנכרת ומוחזקת לחצופה ופרוצה ולא כסיפא לה מילתא ומעיזה בפני בעלה ודבריו מטה לזה שכתב אבל בדורות הלל שיש נשים פרוצות אין ראוי להאמינם לאותן פרוצות. ובנשים כאילו ודאי כולי עלמא מודו בפסק מהר"ם דהא איתרע בהו חזקה דאין אישה מעיזה בפני בעלה ואף אם נאמר דמהר"ם זכרונו לברכה דבר בכל הנשים הרי לא עשה מעשה על פי זה לבד עד שחזק סברתו במ"ש ועוד יש קצת וכו' משמע ודאי דבסתם נשים ובכללם ראוי לדון דנאמנת האישה בטענה זו". וכ"נ שתפס לדינא בשו"ת עדות ביעקב (סי' ל"ו). וגם בשו"ת עין יצחק (ח"ב סי' ל"ד) תפס לעיקר דאין לחלק בין הדורות בהכי וגם נשי דידן מהימני. וכן תפס לדינא גם מרן הגרע"י זצוק"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ד אה"ע סימן י"א) והוסיף, ש"מדברי מרן הש"ע סי' י"ז מוכח דס"ל דלא כהרדב"ז בטעמו האחרון, ומשום דחז"ל האמינו בזה אפילו לנשים פרוצות שבהן. וכמ"ש הריטב"א (כתובות כג). וכן דעת גדולי האחרונים ז"ל". ע"ש.
מ"מ בנידון שלנו הרי הרגלים לדבר הם הפך דברי האישה, שהרי מעולם היא לא הגישה נגד הבעל תלונה בגין אלימות כזו. וגם בכתב תביעתה לגירושין לא נזכר מאומה מדבר זה, אע"פ שלטענתה סיפרה את הדברים לעורכת דינה ולאנשי המקצוע במעון לנשים מוכות (כמופיע בפרוטוקול הדיון ביום). ואם כדבריה, איך לא עלתה טענה זו מפי כל אנשי המקצוע עד שהופיעה לפני בית הדין.
ופשוט לענ"ד, שמאחר שעשויה לטעון בפני בעלה טענה מסוג זה גם כאשר אין זה אמת, אין לנו לסמוך על דבריה, שהרי עיננו הרואות שאין כאן חזקת רב המנונא. בזה נראה לענ"ד שלא יהיה מי שחולק, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אלא שנחלקו הפוסקים בסתם נשים בדורות הללו דנפישי חוצפה, האם נאמנת או לא. ולפיכך לענ"ד הכול לפי ראות עיני הדיין לפי האישה ולפי המעשה אשר לפניו ידון דין אמת לאמיתו. ובנידוננו הרגליים לדבר הם הפך טענות האישה.
עכ"פ בנידון דידן אין יכולה לקבל את כתובתה מכח חזקת רב המנונא לא את התוספת וגם לא את עיקר כתובתה.
האם הבעל שותה לשוכרה
טענת האישה שהבעל רגיל בשתייה הגורמת לו להתנהגות בלתי ראויה. וכך טענה האישה:
"הוא היה שותה. בהתחלה חשבתי שזה מים. זה היה וודקה באתי לבדוק. לא הבנתי למה הוא משתולל. הילדים מצאו את הבקבוקים". "הבעל שותה משקאות חריפים ולא מתפקד. בהתחלה חשבתי שזה כוס־שתיים והילדים הראו לי שהוא מרוקן בקבוקים מהארונות. הוא הסתיר ממני, הייתי חושבת שזה מים. בשנת 2008 פרץ הכול , הכול נעשה בשקט, אני עבדתי פרנסתי את הילדים והכול עשיתי לבד. הבנתי בשנת 2008 שהבעל שותה".
וכן טענה בדיון ביום 22/10/14:
"האישה: רק לקראת הסוף הבנתי שזה שתייה. בהתחלה לא הבנתי את ההתנהגות […] שנתיים לפני הפינוי ידעתי שזה שתייה […] התחלתי לבדוק איך מתנהג בבית. היה צורח היה תוקף היה מקלל.
ביה"ד: אדם ששותה יש לו ריח מהפה מתי הבחנת בריח חזק מהפה?
ת. פחדתי להתקרב אליו לא הייתי במגע איתו משבועות 2008. לא יכולתי לראות ולהריח. לא הייתי שם כדי לבדוק לא הייתי ערנית. לא הבנתי למה התנהגות כזו. יכול להיות שהיה ריח ולא שמתי לב. איך ידעתי שזה בא משתייה. הוא בא לשתות בסלון לידי. אז התחלתי להריח זה התנהל מ־2008 שהיה לידי.
ביה"ד: האשמת אותו שהוא אלים כלפיך וכלפי הילדים. האישה: קללות. את אפס. אלימות מילולית. אף פעם לא אמרתי שפגע בי פיזית. היה קורא עלי קדיש."
במהלך הדיונים הרבים האישה הביאה מספר עדים אך לא הצליחה להביא עדות שתוכיח שהבעל שותה לשוכרה ונוהג בשכרותו שלא כראוי. הדבר מעורר תמיהה גדולה על גרסתה של האישה. ברור שאדם המכור לטיפה המרה ומשתכר באופן תדיר עשוי להיתפס בקלקלתו פעמים רבות וצריכים להיות עדים רבים לכך. ואם לא נמצאו עדים כאלו, יש בכך תמיהה רבה על גרסת האישה.
ומנגד, העידו בפנינו שני עדים שעובדים עם הבעל שנים רבות, ומכירים אותו היטב יום יום. שניהם העידו שהבעל אדם נורמטיבי המגיע לעבודתו בזמן ומתפקד היטב כל היום. אין ספק שעדותם מהוה תמיהה חמורה על האשמות האישה נגד הבעל. כדלהלן.
העד [ב' ז' י'] הגר בקרבת מקום לדירת מגורי הצדדים העיד שמכיר את הצדדים היטב ונהג לבקר בביתם פעם בחודשיים עד שלושה חדשים ולא ראה כל התנהגות חריגה של הבעל וכן לא נחשף למצב בו הבעל היה שיכור.
כמו כן הופיע העד [ב' ע'] העובד עם הבעל כארבע שנים. ונמצא עמו כל יום כתשע שעות בזמן העבודה. לפי עדותו, לא ראה עליו דברים חריגים, היה מתייצב לעבודה הוא עובד מוערך וסימפטי, בא בריא לעבודה, לא התלונן על כאבי ראש.
עדות שני העדים מהוה סתירה לטענת האישה שהבעל היה רגיל בשתייה שגרמה לו להיות שיכור. אם אכן הבעל הוא אדם שרגיל בשתייה משמעותית, לא ייתכן שיתפקד כפי שהעידו העדים עליו.
הדבר מקבל חיזוק נוסף גם מעדות אחיה של האישה, מר [ש' ד'] עורך דין ושוטר בדרגת פקד במקצועו. גם הוא העיד בפני בית הדין [עם מגבלות ההלכה]. מעדותו ג"כ עולה שהוא לא נחשף מעולם בעצמו לאירועי שתייה או אלימות של הבעל. והשיב לשאלות ב"כ האישה בפנינו כדלהלן:
ש. אתה פעם ראית בסיטואציה בו ראיה את הבעל של [פלונית] שיכור או תחת השפעת אלכוהול או סמים.
ת. סמים. לא ראיתי אותו אולי פעם אחת. באירוע של בת מצוה של הבת של אחותי [מ'] הגדולה לפני ארבע עד חמש שנים בערך. זה פעם ראשונה שראיתי אותו תחת השפעת משקה אלכוהול. זה היה האירוע היחיד.
ש. האם מישהו מהילדים פנה אליך או נכחת בסיטואציה של טענת ילד על אלימות או איומים מכות.
ת. מה שנכחתי לפני כמה שנים, ש[ר'] הבת הגדולה באה לגור אצל אמי תקופה מסוימת בגלל כל הבלגן. היא סיפרה לאמי שיש מכות. אני שמעתי לא נכנסתי לעומק. סיפרה שיש מכות אבא נוהג לשתות ואמי סיפרה לי בטלפונים מה ש[ר'] אמרה לי.
ביה"ד: הילדים התלוננו לפניך.
ת. [ר'] סיפרה לאמי שאבא שותה לשוכרה והם מקבלים מכות בבית. הילדים האחרים לא סיפרו לי רק [ר']. היו כמה ארועים שסיפרו לאמי בנוכחותי. ואמי הייתה מתקשרת אלי. הבת [ר'] הייתה כמה חודשים. היא סיפרה לאמי. בנסיבות שהיית בבית היא סיפרה שיש אלכוהול ומכות. ברור אמרה שהאבא מכה.
ב"כ הבעל:
ש. האם נכון שאתה עורך דין.
ת. כן.
ש. נכון שאתה שוטר.
ש. כן.
ש. באיזה דרגה
ת. פקד במשטרה.
ש. האם חלים עליך תקנות לגבי דיווח על אלימות כנגד ילדים.
ת. כן ודאי.
ש. מדוע לא דיווחת ששמעת מן הבת [ר'] או מפי אמך מדוע לא חקרת דרשת.
ת. שאלה נכונה. גם כש[פלונית] סיפרה לי שהיא הולכת למעון לנשים מוכות. אמרתי לה שעליה לדווח למשטרה.
ש. במהלך השנים שלפני.
ת. העד מבהיר לא שמעתי על אלימות. בקושי ראיתי את [פלוני]. בשנת 2007–2008 הוא לא בא לבקר את [פלונית]. הגיעה רק [פלונית] והילדים.
ש. גם כששמעת אם [פלונית] מתלוננת קובלת. אתה בתור אחיה אם היו אומרים שאחותי מקבלת מכות מבעלה שיכור ואתה שוטר פקד לא הייתי צריך לדווח.
ת. [פלונית] פנתה אלי אמרתי לה לפנות למשטרה. היא לא רצתה.
ש. ביה"ד: כמה זמן.
ת. כאשר פנתה למקלט או בסמוך לפני. גם כשדברתי אתה לפני כן על המקרה שלה. עד כמה שזכור לי יש תלונה במשטרה ביחס לתלונה כלפי הילדים.
ש. לא חששת לחייה של אחותך.
ת. כיבדתי את ההחלטה שלה שלא רצתה להתלונן.
אחיה של האישה שמע לפי עדותו על האלימות והשכרות מפי בת אחת של הצדדים בלבד, ורק בסמיכות להליכת האישה למעון לנשים מוכות בשלהי שנת 2010. האישה טוענת על אלימות ושכרות לכל אורך השנים ולפחות עובר לשנת 2008, דבר שאינו מסתבר לנוכח העובדה שהאח ואמו לא נחשפו מעולם לשכרותו ואלימותו של הבעל. גם הימנעותו של האח, שוטר ועורך דין, מלהתלונן ברשויות על האלימות והשכרות כי "כיבד את ההחלטה שלה", אינה מסתברת כלל. ומשמיטה נדבך נוסף מאמינותה של גרסת האישה.
גם גיסתו ואחותו של הבעל הגב' [ז' ה'] והגב' [א מ'] העידו בפני בית הדין שמעולם לא ראו את הבעל שיכור או בהתנהגות אלימה ולא שמעה על דבר כזה. ברור שקרבת המשפחה של העדות לבעל פוסלת אותם מהיות עדים בתיק זה, ובית הדין שמע את עדותם כהתרשמות נוספת בלבד.
האם הבעל נהג כלפי האישה ב"אלימות מילולית"
כאמור למעלה, האישה טענה שהבעל נהג להשפיל אותה ולפנות אליה בביטויים שאינם ראויים. הבעל מצדו הכחיש את כל טענות האישה.
גם את טענתה זו לא הצליחה האישה להוכיח כלל ממסמכים או מפי עדים שחוו וחזו את הדברים. יצוין, שבתיק זה, נעתר בית הדין לבקשות הצדדים להעיד גם עדים קרובי משפחה ממדרגה ראשונה משני הצדדים. אף אחד מן העדים לא תיאר אלימות כל שהיא שראה [מכלי ראשון] שנהג הבעל נגד האישה. אם הייתה האלימות המילולית לחם חוקו של הבעל, איך אף אחד מן העדים לא נחשף לה?!
אך גם אם נקבל את כל גרסתה של האישה במלואה [לגבי סגנון האלימות המילולית שתוארה ע"י האישה], יש לדון רבות האם יש הצדקה להימנע מכל ניסיון לשלום־בית ולהשיב בשלילה לפנייתו של הבעל ללכת לייעוץ זוגי. כפי הנראה אין הצדקה לכך.
בדיון שהתקיים ביום א' באדר ב' תשע"א (7.3.2011) הודיע הנתבע לבית הדין בתחילת הדיון כי אע"פ שהגיש תביעת גירושין הוא אינו חפץ בגירושין. "אני צריך עזרה לא יכולתי לדבר אִתה. אני רוצה לבנות בית. רציתי לקחת אותה לייעוץ משפחתי זוגי". אך האישה סירבה לשמוע על כל ניסיון לשלום־בית או לכל ניסיון לגישור וטיפול. ובלשונה של האישה: "אין יחסי אישות שלוש שנים. חמש שנים גרתי בסלון והוא בחדר. לפני שלוש שנים רציתי להתגרש. באשר לייעוץ זוגי, כל השנים הייתי בהרצאות בייעוץ לבד. הוא אמר לי כל הזמן את צריכה טיפול."
lawdata – דטהחוקלנוכח כל האמור, אין ספק, שאין לפנינו הצדקה להתנהגות האישה שמוגדרת בפוסקים בהגדרה: "מורדת", ולפיכך היא אינה זכאית לכתובה או לתוספת כתובתה.
בית הדין מציין כי בתיק בית הדין הוכנס ע"פ החלטת בית הדין חומר חסוי לעיונו של בית הדין שיש בו חיזוקים נוספים לקביעת בית הדין. אך כיוון שדי במה שכתבנו למעלה כדי לנמק את מסקנתנו, בית הדין החליט – משום כבודה של האישה וכדי לא לפגוע בה – שלא להשתמש בשלב זה בנתונים אלו. במידת הצורך (כגון אם יוגש ערעור) בית הדין ישקול להשתמש בהם.
האם יש לחייב את הבעל מדין "נסתחפה שדהו"
אך עדיין יש לדון בדבר. כי הבעל ובאת־כוחו טענו וחזרו וטענו שהתנהגותה של האישה נובעת מבעיה פסיכולוגית של האישה שגורמת לכל התנהגותה. וא"כ, יש לומר, שכיוון שנישאה כבריאה ורק אחרי כמה שנים חלתה, הוי כנסתחפה שדהו, והוא זה שצריך לשאת בנטל הדבר.
אך נראה באמת שאין הדבר כן. כי אף אם הסתחפה שדהו, הרי בוודאי זכותו של הבעל להמשיך לחיות עם אשתו עם הבעיה שנוצרה לה ולנסות לטפל בדבר. ואין לחייבו בתשלום כלל, כאשר הוא חפץ בהמשך הנישואין על אף מחלתה.
זאת ועוד, גם אם חלק מהתנהגותה נגד הבעל נובע מן החולי, לא הוכח שכל התנהגותה של האישה כלפי הבעל נובע ממחלתה, א"כ עדיין היא מורדת מצד זה.
דין "מורדת" שלא הכריזו עליה האם מפסידה הכתובה והתוספת
הנה, התבאר בסוגיה בכתובות (סג ב) שהמורדת אינה מפסידה כתובתה מיד. אלא "פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים כל שבוע" וגם זה רק אחר שמכריזין עליה כמבואר כל זה בסוגיה שם ונפסק להלכה בסימן ע"ז סעיף ב. בזה"ל:
"האישה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת; ושואלין אותה מפני מה מרדה […] ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו, ואמרה: הריני מצערת אותו בכך, מפני שעשה לי כך וכך, או מפני שקללני, או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו, שולחין לה מב"ד ואומרים לה, הוי יודעת שאם את עומדת במרדך, אפילו כתובתיך ק' מנה הפסדת אותם. ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, בכל יום, ד' שבתות זו אחר זו. וי"א דא"צ להכריז בכל יום, אלא ד' שבתות ממש (הר"ן והגהות מיימוני וכן משמע לשון הטור) (וכן נ"ל עיקר). ואומרים: פלונית מרדה על בעלה. ואחר ההכרזה שולחין לה ב"ד פעם שנית: אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך, אם עמדה במרדה ולא חזרה, נמלכין בה ותאבד כתובתה, ולא יהיה לה כתובתה כלל".
מבואר שרק אחר כל הפרוצדורה של ההתראות וההכרזות מפסידה כתובתה. ופה הרי לא ננקטו כל הפעולות המוזכרות שם כדי להפסיד את המורדת כתובתה.
אך האמת, שבנידון דידן אין צריך את כל ההתראות וההכרזות. וכבר ידוע ומפורסם דינו של רבינו ירוחם שכתב שאם שניהם מורדים זע"ז אינה נוטלת את התוספת וז"ל רבינו ירוחם במישרים (נכ"ג ח"ח) וז"ל:
"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה. והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט. מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."
והדברים צריכים תלמוד, למה תפסיד את התוספת הרי מורדת אינה מפסידה את התוספת בלא הכרזות והתראות.
והדברים כבר התלבנו ובוארו היטב בפס"ד של הגרי"ש אלישיב זצ"ל וחברי בית דינו הגר"ב ז'ולטי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל שכתבו (פד"ר כרך ח עמוד 323) בזה"ל:
"וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאישה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה [עמוד 325] בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, משא"כ במקרה שגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיוון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה. והואיל והמקרה אשר בפנינו, הוא, שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, ולכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, והואיל וב"כ הבעל הצהיר בפנינו שהוא מוכן לתת לאישה עם מתן הגט אלפיים ל"י ע"ח כתובתה, הרי אין לחייב את הבעל במזונות האישה". עכ"ל.
העולה מדבריהם, שבעצם המורדת לא מגיע לה כתובה או תוספת. אלא שלרוב חשיבות העניין של מיצוי הסיכויים לשלום־בית, קבעו חז"ל שלא תפסיד את הכתובה מיד אלא מעט מעט, כדי שאולי תחזור בה וימנע בכך פרוק בית בישראל. אך כל זה דווקא כאשר הבעל חפץ בשלום והאישה מורדת, אז יש סיכוי שתחזור בה לכן יש טעם לתקן לעכב את הפסד כתובתה ולאפשר לה לחזור בה. אך כאשר גם הבעל חפץ בגירושין, א"כ, אין שום סיכוי לשלום, ואין טעם לעכב את הפסד הכתובה והדר דינא לעיקר דין מורדת שדינה להפסיד כתובתה מיד.
ולפיכך, גם בנידון דידן שבית הדין התרשם, שהפרוד הוא גמור ואין שום סיכוי להשיב הבית על כנו ולהשכין שלום בבניהם, בוודאי הפסידה כתובתה כולה באופן מידי.
ונראה דבנידון דידן תפסיד גם את העיקר ולא רק את התוספת אע"פ שרבינו ירוחם קבע שרק את התוספת מפסידה ולא את העיקר. והטעם לחילוק הוא, כי רק בנידונו של רבינו ירוחם שהצדדים שניהם חפצים בגירושין ובאו לפנינו כשהם רוצים להתגרש, אין אנו יכולים להפסיד לאישה את הכתובה כיוון שאנחנו לא יודעים את סיבת הגירושין ולכן כל שלא הוכח לנו שהאישה היא זו שגרמה לגירושין אין בכוחנו להפסידה את עיקר כתובתה. ורק את התוספת לא תגבה כי לא כתב לה אדעתא למישקל ומיפק. אבל בנידון דידן, שאנו יודעים את סיבת הגירושין ואנו יודעים שהאישה היא זו שאשמה בפירוק הנישואין, כל שברור לבית הדין, שאין כלל סיכוי לשלום־בית, מפסידה כתובתה מיד, עיקר ותוספת.
והדברים נכונים, שהרי במורדת האומרת מאיס עלי כתבו הפוסקים שמפסידה גם העיקר וגם התוספת. עי' סי' ע"ז ס"ב. וז"ל הרשב"א (שו"ת הרשב"א החדשות מכתב יד – סימן קע"ו) "וכשיוצאה הפסידה נדוניא ועיקר כתובה ותוספת, וכל מה שנתן לה הבעל משלו, שלא כתב ולא נתן לה הבעל משלו אלא אדעתא למיקם קמיהו". עכ"ל. [וע"ע במיוחסות סי' קל"ח ובח"ב סי' נב ובח"ז סי' תי"ד ובח"א תשובה אלף רל"ה]. והסיבה לכך, כיוון שכאשר האישה מורדת אין היא זכאית לכתובה, לא עיקר ולא תוספת. ויש להאריך בזה אך אין קוצר הפנאי מאפשר להאריך בזה עתה.
מסקנה
לאור האמור, האישה אינה זכאית לתשלום כתובתה.
מותר לפרסם את ההחלטה לאחר השמטת פרטי הצדדים.
ניתן ביום י"ט בכסלו התשע"ו (01.12.2015).
[1]. בספרי בכורי גשן ח"א במאמר מדרש כתובה סי' כ' ענף ד' הוכחתי שהרמב"ם מודה שחזקה זו אין בכוחה להוציא ממון ממוחזק, ועיקר כתובה יש לאישה רק כשטוענת גירשתני, ולדבר זה נאמנת מחמת תקנה מיוחדת. הרב נחום גורטלר.
אמנם בדברי הר"ן ומהרי"ק שצוינו למעלה מבואר להדיא שדעת הרמב"ם שנאמנת לגבי עיקר הכתובה מכח חזקה זו כפי שכתבנו למעלה. הרב ציון אשכנזי.
[2]. עיין בספרי בכורי גשן שם, שהוכחתי מדברי השו"ע סי' קנ"ד סעי' ז' שסובר שמחמת החזקה שאין אישה מעיזה פניה בפני בעלה אינה גובה כלל עיקר ותוספת. הרב נחום גורטלר.
