מעונות לנשים מוכות (2): פלסטינית נכנסה למעון כי בעלה בנפרד הודיע שהוא מתחתן מחדש ורצתה לנקום: העלילה שמאיים לרצוח בסכין יפנית – השופטת חגית מאק קלמנוביץ זיכתה את הגבר ת"פ 12487-06-16

אישה מעורערת בנפשה עם תעודת זהות פלסטינית טענה שבן זוגה (בעלה שחי בנפרד) איים לרצוח אותה עם סכין יפנית וגנב לה 1,000 ש"ח, טלפון גלקסי ותעודת זהות פלסטינית. היא הלכה למשטרה ושם החוקרת לקחה אותה למעון לנשים מוכות. הגברת בילתה שם יום אחד וחזרה לבית שלה. היא גרה בנפרד מבעלה. בסוף התברר שהגברת המציאה את כל הסיפור כי האיש אמר לה שהוא מתחתן עם מישהי אחרת.

הפרקליט שחר מלול /Shachar Malul לא חשב פעמיים ומייד הגיש כתב אישום על תקיפה, איומים ברצח, גניבה, אלימות במשפחה וגם על החזקת סכין יפנית. במשפט שהתקיים הגברת העידה שזה בכלל לא קרה והיא חזרה בה מעדותה. התברר גם ששיקרה וסיפרה שהחוקרת לירן אור לקחה אותה לבית מלון ללילה, ובסוף התברר שהיתה במעון לנשים מוכות, ולא רצתה לשהות שם.

השופטת חגית מאק קלמנוביץ מאוד רצתה להרשיע את הנאשם הזה. ממש בער לה להרשיע אותו אולם נוכח החזרה מהעדות, זה לא התאפשר משפטית ולכן הרשיעה אותו רק על החזקת סכין יפנית, וזיכתה אותו מכל עבירות האלימות במשפחה.

אז על מה בעצם הייתה כל המהומה ומדוע הפלסטינית הלכה למשטרה ובילתה יום במעון לנשים מוכות? התשובה טמונה בסעיף 9 של פסק הדין של חגית מאק קלמנוביץ:

"בחקירתה הראשית בבית המשפט העידה המתלוננת כי הרקע לאירוע היה סכסוך בעקבות הודעת הנאשם כי הוא מתכוון לשאת אישה אחרת".

על השאלה למה היא היתה צריכה לשקר שהחוקרת לירן אור לקחה אותה לבית מלון ולא למעון לנשים מוכות, לא מצאנו תשובה. על החזקת הסכין השופטת הכניסה את הערבי ל 30 חודשים בכלא וזה אחרי שזיכתה אותו מכל עבירות האלימות במשפחה, איומי הרצח, הגניבה וכו'.

1.         נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים של עבירות אלימות במשפחה. באישום הראשון יוחסו לנאשם עבירות שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק) והחזקת סכין לפי סעיף 186 לחוק. באישום השני יוחסו לנאשם עבירות של תקיפת בת זוג לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382(ב)(1) לחוק ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

על פי כתב האישום הנאשם נשוי למתלוננת כארבע שנים ולהם בת משותפת כבת שלוש, הנאשם הוא אזרח ישראל והמתלוננת מתגוררת בנפרד ממנו, בבית אמה בעזריה.

2.         באישום הראשון נטען כי ביום 29.5.16, בסמוך לשעה 18:00, הגיע הנאשם לבית אמה של המתלוננת בעזריה. הוא שאל את המתלוננת אם יש לה כסף, נענה בשלילה והחל לחפש כסף על גופה. המתלוננת התנגדה והנאשם הוציא סכין אשר החזיק בתוך פיו והצמידו לצוארה של המתלוננת, בכוונה להטיל עליה אימה ולמנוע ממנה להתנגד. הוא הוציא מכיסה של המתלוננת סכום של 1,000 ₪ במזומן, טלפון נייד מסוג גלאקסי ואת תעודת הזהות של המתלוננת. כשהחל לצאת מהבית אמרה לו המתלוננת שהיא מתכוונת להתלונן במשטרה, והנאשם קילל אותה ואיים שירצח אותה ואת הילדה. לאחר המתואר נסע הנאשם לתל אביב, וביום 31.5.16 נעצר ברחוב אלנבי בתל אביב, ובפיו נתפס להב סכין יפנית באורך ארבעה סנטימטרים וחצי.

באישום השני נטען כי במועד שאינו ידוע במדוייק, במהלך מאי 2016, הגיע הנאשם לבית בעזריה, ובמהלך ויכוח בינו לבין המתלוננת הכה אותה, משך בחזקה בשערה ואיים לרצוח אותה.

3.         העדות המהותיות מטעם המאשימה היו המתלוננת ואמה. בנוסף הוגשו בהסכמה מסמכים המתעדים מחקרי תקשורת לטלפון שעל פי הנטען נטל הנאשם מהמתלוננת, וכן מסמכים המתעדים את עיכוב הנאשם בתל אביב ותפיסה של להב סכין בפיו. בנוסף העידו גם חוקרי המשטרה יחזקאל אליהו, לירן אור, ברוך נחמיאס ומנשה קצב, אשר גבו את הודעות המתלוננת והנאשם או נכחו בזמן גבייתן. הנאשם העיד להגנתו.

בשל צרידותה של ב"כ הנאשם במועד ההוכחות הראשון נחקרו המתלוננות באותו מועד בחקירה ראשית בלבד, ובישיבה אחרת נחקרו בחקירה נגדית.

4.         אציין כבר עתה כי החלטתי לזכות את הנאשם מהמיוחס לו באישום השני. זאת בשל העובדה שעדויות המתלוננת ואמה בנוגע לאירוע זה לא תאמו זו את זו, המתלוננת לא נקטה בצעד כלשהו בעקבות האירוע ואל הגישה תלונה במשטרה, וכן משום שאין ראיה חיצונית או נייטרלית במהותה התומכת בתלונה בנוגע לאישום זה, כפי שיפורט להלן.

עיקר הדיון בהכרעת הדין מוקדש לאירוע נשוא האישום הראשון, וההתייחסות להלן לאירוע, מועד האירוע וכיוצ"ב תכוון לאירוע נשוא האישום הראשון.

כאמור, הראיות העיקריות בתיק זה הן עדויותיהן של המתלוננת ושל אמה. אסקור את גרסאותיהן של העדות והשינויים שחלו בהן.

גירסת המתלוננת

5.         הודעותיה של המתלוננת במשטרה הוגשו והן מהוות ראיה בהתאם לסעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971. העדה מסרה ארבע הודעות במשטרה, אשר סומנו ת/1 – ת/4. ההודעה הראשונה, ת/1, היא התלונה העיקרית בה מסרה המתלוננת את גירסתה באשר לאירועים נשוא כתב האישום. ההודעה השניה, ת/2, היא הודעה קצרה ולקונית בה ביקשה המתלוננת לבטל את תלונתה. ת/3 היא הרחבה של ת/2, ובה נשאלה המתלוננת על הסיבות בגינן ביקשה לבטל את התלונה. ההודעה ת/4 כוללת השלמת פרטים מסויימים, כאשר גם בה חזרה בה המתלוננת מטענותיה העיקריות נגד הנאשם.

6.         הודעת התלונה העיקרית, ת/1, נמסרה על ידי המתלוננת ביום 29.5.16, יום האירוע, שעה 21:29. המתלוננת מסרה כי היא מתגוררת בבית אמה בעזריה והנאשם מבקר אותה מפעם לפעם. לדבריה ביום האירוע בשעה 18:00 הנאשם הגיע לבית אמה, היא פתחה את הדלת והוא שאל אותה אם יש לה כסף. כשהשיבה בשלילה הנאשם החל לחפש עליה כסף, היא התנגדה והוא שם סכין על צווארה. הנאשם הכניס את היד לכיסה ולקח משם 1,000 ₪ במזומן, את תעודת הזהות הפלסטינית שלה ואת הטלפון שלה, שמספרו 0586876039, ולאחר מכן יצא מהבית. כשאמרה לו שתתלונן במשטרה הוא אמר שירצח אותה ואת הילדה. המתלוננת הבהירה כי הנאשם הצמיד את הסכין לצד ימין של צוארה, וכי מדובר בסכין גילוח שהוא מחזיק בפיו. עוד מסרה כי לא היה בבית אדם נוסף מלבדה (ככל הנראה כוונה לאדם בוגר, שכן בתה בת השלוש היתה איתה).

המתלוננת תיארה אירוע שהתרחש שלושה שבועות לפני כן, כאשר התווכחה עם הנאשם בבית אמה והוא סטר לה ומשך בשערותיה. אירוע זה הוא נשוא האישום השני.

7.         ביום 23.6.16 שעה 9:39 מסרה המתלוננת את הודעתה השניה במשטרה, ת/2. היא ביקשה לבטל את תלונתה המקורית, לדבריה, מאחר שהוריו ודודיו של הנאשם דיברו איתה ועם משפחתה והגיעו להסדר לפיו הוא לא יפגע בה יותר. המתלוננת הוסיפה כי היא באה למשטרה מיוזמתה ומרצונה החופשי. ביום 6.7.16 שעה 10:50 מסרה המתלוננת את ההודעה ת/3, בה נשאלה שאלות בעקבות הבקשה לביטול התלונה. המתלוננת נשאלה מה הסיבה לביטול התלונה, והשיבה כי היא אישה חולה בעצבים ובמחלת נפש, באותה תקופה לא לקחה את התרופה ומסרה דברים שאינם נכונים, ולאמיתו של דבר בינה ובין המתלונן היה ויכוח מילולי בלבד. המתלוננת נשאלה על כך שמסרה שנערכה סולחה בנה ובין הנאשם, וכן על תלונתה שהנאשם איים עליה בסכין, והשיבה שאמרה את הדברים בשל מצבה הרפואי, וכי לא היתה בהכרה אז. ביום 13.7.16 בשעה 11:14 נמסרה ההודעה הרביעית, ת/4, בה מסרה המתלוננת פרטים על מצבה הרפואי ואף הציגה מכתב מרופא, היא טענה פעם נוספת כי בעלה לא איים עליה בסכין, וכי מסרה לבעלה את הטלפון שלה.

8.         בחקירתה הראשית בבית המשפט העידה המתלוננת כי הרקע לאירוע היה סכסוך בעקבות הודעת הנאשם כי הוא מתכוון לשאת אישה אחרת (עמ' 9 שורה 10). המתלוננת אישרה כי לא הזכירה עובדה זו בהודעותיה האחרות, לטענתה מאחר שלא זכרה זאת (עמ' 13).

בנוגע לנסיבות ביטול התלונה טענה המתלוננת שהלכה למשטרה ביוזמתה ואף אחד לא אמר לה ללכת (עמ' 10 שורה 6). היא חזרה בה מתוכן הודעתה השניה בה ביקשה לבטל את התלונה בעקבות שיחה עם בני משפחת הנאשם, טענה כי תוכן הודעה זו אינו נכון ואינה זוכרת אם אמרה כך במשטרה אם לאו (עמ' 10).

באשר למועד האירוע העידה המתלוננת כי הנאשם הגיע לביתה בשעה שלוש והיא היתה בתחנת המשטרה בשעה שש (עמ' 13 שורה 24). עם זאת אישרה כי הודעתה נגבתה משעה תשע וחצי, לאחר המתנה בתחנה (עמ' 14 שורה 1).

9.         לגבי תוכן התלונה העיקרית במשטרה, המתלוננת הכחישה את עיקרי הדברים: העובדה שהנאשם הניח את הסכין על צוארה, הכניס את היד לכיסה (עמ' 12 שורה 15). עם זאת הודתה בכך שהנאשם נוהג להסתובב באופן קבוע עם סכין בפה, כהגנה עצמית מפני אויבים (עמ' 12 שורה 21). המתלוננת טענה כי אינה זוכרת את מספר הטלפון שלה בזמן הרלוונטי, אך אישרה כי הוציאה מהטלפון של אימה את המספר 0586876039 (להלן: מספר הטלפון; עמ' 14 שורה 20).

המתלוננת העידה כי לאחר הגשת התלונה במשטרה המשטרה לקחה אותה לבית מלון ליום אחד, ולאחר מכן היא חזרה לביתה (עמ' 14 שורה 24). מעדות אם המתלוננת והחוקרת לירן אור עולה כי מדובר במעון לנשים מוכות. היא אישרה שלא היתה באותו יום בתל אביב (עמ' 15 שורה 1).

10.        בחקירתה הנגדית בדיון מיום 17.1.17 המתלוננת חזרה בה מהטענה שהנאשם לקח את הטלפון שלה, והעידה כי היא מסרה אותו (ככל הנראה צריך להירשם בפרוטוקול "נתתי" במקום "לקחתי"), כדי שיתקן אותו (עמ' 31 שורה 5). עוד הכחישה כי הנאשם לקח ממנה את תעודת הזהות ואת הכסף (עמ' 31). היא טענה, עם זאת, כי היה לה כסף, טענה שקיבלה 1,000 ₪ מ"מישהי ביריחו" ולא ידעה למסור פרטים על כך. המתלוננת חזרה שוב על הטענה לפיה לא היתה מרוכזת ולא זכרה כי היתה בלי תרופה במשך חודש (עמ' 31, 32). המתלוננת אשרה בחקירתה הנגדית כי היתה מודעת לכך שהנאשם מסתובב עם סכין בפיו באופן קבוע, אם כי טענה שלא ראתה את הסכין ביום האירוע נשוא כתב האישום (עמ' 32, 33).

גירסת אם המתלוננת

11.        אמה של המתלוננת, הגב' נהיר מוסטפא חמדן, אף היא העידה בבית המשפט וגם הודעתה הוגשה בהתאם לסעיף 10א' לפקודת הראיות.

בהודעתה במשטרה ת/5 מיום 30.5.16 שעה 13:24, תיארה האם כי בזמן שהיתה במכולת בתה התקשרה אליה ואמרה שהנאשם לקח לה את הטלפון, הכסף ותעודת הזהות ורצה לפגוע בה בסכין. היא הלכה לביתה וראתה את הנאשם יוצא ממנו בריצה. היא ביקשה ממנו לעצור אך הוא רץ כמו משוגע. בתה סיפרה לה כי לא רצתה לתת לנאשם את הכסף ורצתה לצעוק, אך הנאשם איים שאם תצעק יהרוג אותה. האם תיארה גם אירוע שהתרחש כשבועיים קודם בו ראתה את הנאשם מנסה בכח לקחת את הטלפון מהמתלוננת. היא לקחה את הטלפון לתיקה, והנאשם משך בשיערה של המתלוננת.

12.        האם העידה בבית המשפט, בעמ' 16 ואילך,  כי הגיעה לביתה מיד בתום האירוע, ראתה את הנאשם יוצא מהבית ובתה ביקשה ממנה ללכת למשטרה. היא הוסיפה מיד כי המתלוננת תמיד עצבנית ומקבלת כדורים, וכי לאחר האירוע שאלה את הבת אם קיבלה את הכדורים, והבת החלה לקלל אותה. עוד העידה, בעמ' 17 שורה 8, כי היא היתה אצל השכנים וראתה את הנאשם הולך לצד השני. לדברי האם, כשהיתה אצל השכנה בתה שוחחה איתה בטלפון, אמרה לה בטלפון שהנאשם איים עליה עם סכין וכשהגיעה הביתה ראתה את המתלוננת שוברת כלים ועושה בלגאן בבית (עמ' 18).

בהתייחס להודעתה במשטרה שהוקראה ותורגמה לעדה במהלך חקירתה הראשית השיבה העדה כי אולי כן אמרה את הדברים ואולי לא, ואף לא אישרה כי בזמן מסירתה הודעה זכרה את הדברים טוב יותר (עמ' 18 בראש העמוד). היא נשאלה במפורש על דברים שמסרה במשטרה, לפיהם ראתה את הנאשם מושך בשיערה של המתלוננת ושמעה אותה צועקת, אך הכחישה את הדבר והדגימה את מעשי הנאשם שלא כללו משיכה בשיער או אלימות (עמ' 18, 19). העדה הכחישה שהנאשם לקח גם כסף (עמ' 19).

13.        העדה עומתה עם עובדות נוספות שמסרה בהודעתה במשטרה, עמדה על כך שבזמן האירוע היתה אצל השכנה ולא במכולת, אישרה שהמתלוננת אמרה לה שהנאשם לקח ממנה את הטלפון והכסף אך לא אישרה ששמעה מהמתלוננת גם על ניסיון תקיפה בסכין (עמ' 20). האם השמיעה דעה חד משמעית לפיה המתלוננת שלא נטלה את התרופות היא האחראית לסיטואציה, ולדבריה אמרה למתלוננת שמה שהיא עושה "זה לא בסדר", שכן היא הפלילה את הנאשם על אף שלא עשה דבר (עמ' 21, 23). העדה חזרה מספר פעמים בעדותה על נושא התרופות, והבהירה כי לקחה את המתלוננת לרופא אחר ברמאללה שנתן לה כדורים אחרים במקום הכדורים הישנים שלא היו טובים (עמ' 23). היא הבהירה כי לא אמרה את הדבר במשטרה משום שחששה שהמתלוננת תכה אותה (עמ' 24).

14.        בחקירתה הנגדית נשאלה האם על כך שהודעתה במשטרה ת/5 נמסרה למחרת האירוע נשוא האישום הראשון, ואילו עדות המתלוננת נמסרה ביום האירוע עצמו. העדה השיבה כי היא ובתה הלכו למשטרה "ביום הראשון", דהיינו ביום האירוע. השאלה מדוע עדותה נושאת תאריך של יום מאוחר יותר נותרה ללא פיתרון בעדותה של האם (עמ' 34 בראש העמוד). אולם ההסבר ניתן מאוחר יותר, בעדות החוקרת לירן אור, הראשונה לקבל את תלונת המתלוננת. היא הסבירה כי גבתה את עדותה של המתלוננת בשעת ערב מאוחרת ונשארה בתחנה כדי לוודא שהמתלוננת מטופלת, ולקראת חצות אם המתלוננת עזבה את המקום כשהבינה שהמתלוננת עצמה מופנית למקלט נשים (עמ' 44). מתיאור זה עולה כי האם אכן התלוותה למתלוננת והשתיים הגיעו למשטרה בערב שלאחר האירוע, אולם האם עזבה את המקום מאוחר יותר, ומן הסתם הגיעה למחרת כדי למסור את הודעתה.

15.        נושא אחר שלגביו נותרו ספקות הוא מקום הימצאה של העדה בזמן האירוע. האם מסרה בהודעתה במשטרה כי היתה במכולת. בחקירה הראשית והנגדית השיבה העדה כי היתה מוזמנת לארוחת צהריים אצל השכנה (עמ' 17 שורה 8, עמ' 34 שורה 12). קיימת, איפוא, סתירה שלא נמצא לה יישוב לגבי מקום המצאה של האם בזמן האירוע. אולם בשאלה אחרת שעלתה בחקירה קיימת התאמה בין גירסת המתלוננת ואמה. מדובר בשאלה מתי בדיוק התרחש האירוע. האם נשאלה בחקירה הנגדית כיצד יתכן שהוזמנה לשכנתה לארוחת צהריים, והשיבה כי השעה היתה 14:00 או 15:00, ולא 18:00 או 19:00 (עמ' 34 שורה 14). יצויין כי לוח זמנים זה תואם את עדות המתלוננת, אשר העידה בחקירה הראשית כי האירוע התרחש בשעה 15:00, כי היא הלכה למשטרה בשעה 18:00 ונחקרה בשעה 21:30.

16.        גם אירוע המפגש עם הבת תואר על ידי העדה באפן שונה מעדותה בחקירה ראשית. היא העידה כי מצאה את בתה עומדת בחוץ, והבת אמרה לה שהסתכסכה עם הנאשם וביקשה ללכת למשטרה.  העדה לא הזכירה כאן את העובדה שראתה את הנאשם עצמו, כפי שמסרה בחקירה הראשית ובמשטרה. האם הוסיפה עוד כי התלוותה לבתה למשטרה מחשש שהבת תרצח אותה, ותיארה אירוע שהתרחש לדבריה יום לפני חקירתה בבית המשפט, כאשר בעלי הבית פינו את חפציהן מדירת מגוריהן, היא הציעה למתלוננת ללכת לבית אחיה אך המתלוננת דחפה אותה והכתה אותה (עמ' 35). העדה נשאלה אם היא מפחדת מהמתלונן, והשיבה כי אינה מפחדת ממנו, כי היא מספרת את האמת וכי "הנעליים שלו טובות מהבת שלי. הוא רוצה שהבת שלי תלך ישר אבל היא הולכת בעקיפין". עוד הוסיפה כי היא אוהבת אותו יותר מאשר את בתה (עמ' 36 שורות 1 – 7).

העדה נשאלה מדוע אמרה במשטרה שהנאשם תקף אתה בתה, והשיבה כי אינה זוכרת מה אמרה במשטרה, וכי היא מפחדת שבתה תרצח אותה. היא חזרה והזכירה שוב את האירוע שהתרחש יום לפני עדותה, כאשר המתלוננת הכתה אותה בכתפה רק משום שהציעה שילכו לאחיה. האם הוסיפה כי בתה שיקרה כשאמרה שיש לה כסף, שכן היא, האם, עובדת בבתים אצל יהודים ומפרנסת את שתיהן. העדה ביקשה ואף התחננה שהנאשם ישוחרר, יקח את בתה וימצא לה בית, והוסיפה כי היא תישן הלילה אצל חברה יהודיה או ברחוב (עמ' 36).

גירסת הנאשם

17.        הנאשם בחר להעיד. הצדדים הסכימו כי הודעותיו במשטרה, ת/7 ו-ת/8, ישמשו במקום חקירה ראשית, והוא נחקר בחקירה נגדית.

בהודעתו הראשונה במשטרה, ת/7, מיום 31.5.16 הכחיש הנאשם שהיה בבית חמתו בזמן האירוע, דהיינו יומיים לפני חקירתו, והוסיף כי בתה של המתלוננת אינה בתו. הוא טען שבשבועיים שקדמו לחקירה היה בתל אביב ולא עזב את העיר. הנאשם הכחיש ששדד את המתלוננת או איים עליה, הכחיש שראה את אם המתלוננת והכחיש את האירוע נשוא האישום השני. עם זאת, הנאשם הודה בכך שהוא מחזיק בלהב הסכין באופן קבוע, לטענתו כהגנה מפני סודנים, מכיון שהוא חי ברחובות. הנאשם הודה בשימוש בסמים ובצריכת אלכוהול.

בהודעה ת/8 מיום 1.6.16 נחקר הנאשם על הטלפון הסלולרי שהוא מואשם בגניבתו. הנאשם טען כי אינו זוכר את מספר הטלפון שלו, אינו זוכר את המספר הנ"ל ואינו זוכר מתי החזיק בטלפון סלולרי. הנאשם נשאל על כך שהטלפון שמספרו כאמור נמצא ביום האירוע בעזריה שבירושלים ובערב אותו יום בתל אביב. הוא לא נתן הסבר לכך אך חזר על הכחשתו ועל טענתו שלא היה כלל בירושלים ביום האירוע.

18.        גם בחקירתו הנגדית בבית המשפט אישר הנאשם כי הוא מסתובב באופן קבוע עם סכין בפיו ואף מחליף את הסכין מפעם לפעם (פרוטוקול עמ' 47), וכן חזר על טענתו לפיה בתה של המתלוננת אינה בתו שלו, על אף שהיא רשומה כך. הנאשם הכחיש שנמצא בעזריה ביום הרלוונטי או סמוך לפני כן (עמ' 48). הוא הסביר כי אמה של המתלוננת שיקרה כשהעידה שראתה אותו בביתה על אף שהיא אוהבת אותו, בשל רצונה להגן על בתה (עמ' 48, 49). הנאשם נשאל על הטלפון שעבר מעזריה לתל אביב ביום האירוע, והשיב שהמתלוננת יכולה היתה לתת את הטלפון למישהו אחר (עמ' 50).

19.        נוסף על העדויות שפורטו ועל עדויות חוקרי המשטרה, הוגשו בהסכמה מוצגים אלה:

ת/9א' – תוצאות מחקרי תקשורת שנערכו למספר הטלפון שמסרה המתלוננת, בהם ניתן לעקוב אחר מיקום הטלפון ביום האירוע נשוא האישום הראשון.

ת/10 – צילום להב הסכין שהנאשם החזיק בפיו.

ת/11-ת/13 – דו"חות פעולה של שוטרים שהיו מעורבים בעיכוב הנאשם, ובעקבות מידע מוקדם מצאו בפיו להב של סכין.

lawdata – דטהחוקדיון בראיות

20.        הודעותיהן של המתלוננת ואמה במשטרה הוגשו במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות, לאחר שנמצאו סתירות של ממש בין גרסאותיהן במשטרה לבין העדויות בבית המשפט. קיומו של שוני בין התלונה הספונטני במשטרה לבין העדות בבית המשפט אינו חריג והוא נפוץ בעבירות מסוג זה. במקרה הנוכחי העדות עצמן הצביעו על הסיבה לכך:

המתלוננת אמרה במפורש בהודעתה ת/2 כי היא מבקשת לבטל את תלונתה בעקבות התערבות קרובי משפחה של המתלונן. אם המתלוננת בעדותה בבית המשפט התייחסה לקשיים הכלכליים שהיא חווה, שהגיעו עד כדי פינויה בחוסר כל מבית מגוריה. האם מטופלת בבת הסובלת מבעיה נפשית, אשר לדברי האם אינה מפרנסת את עצמה ולמעשה נטל הפרנסה שלה ושל בתה מוטל על האם. על רקע זה יש להבין את דברי האם שהובאו לעיל, תחינתה, לשחרורו של הנאשם, אשר יקל עליה בנטל הפרנסה והדאגה לבתה. על רק דברים מפורשים אלה ניתן להבין את חזרתן של העדות מהודעותיהן במשטרה והניסיון להיתלות במצבה הנפשי של המתלוננת בסיבה להגשת התלונה.

אני סבורה, איפוא, שיש להעדיף את הגרסאות שמסרו העדות בהודעה הראשונה, הספונטאנית שמסרה כל אחת מהן במשטרה בסמוך לאחר האירוע, על פני עדויותיהן בבית המשפט.

21.        ככלל, אני סבורה שגרסאותיהן של המתלוננת ואמה במשטרה, ת/1 ו-ת/5, מתיישבות זו עם זו ותומכות זו בזו בפרטים המהותיים שלהן. המתלוננת תיארה אירוע של חיפוש ונטילת כסף ותעודת זהות תחת איומי סכין, האם העידה כי בתה התקשרה וסיפרה לה על אירוע כזה.

לגבי נושאים שונים שעלו בחקירה נמצא בסופו של דבר כי לא קיימת סתירה של ממש בין הגרסאות השונות שנשמעו. כך, לדוגמא, מהלך העניינים המפורט לעיל ועדותה של החוקרת לירן אור יישבו את העובדה שאמה של המתלוננת התלוותה אליה לתחנת המשטרה בערב שלאחר האירוע, אך הודעתה נגבתה ממנה רק ביום המחרת. שתי העדות מסרו לוח זמנים סביר שלפיו האירוע התרחש בסביבות השעה 15:00, ההגעה למשטרה היתה בסביבות השעה 18:00 וההודעה נגבתה מהמתלוננת לאחר המתנה בסביבות השעה 21:30. בנוגע לשאלה היכן היתה האם בזמן האירוע, במכולת או אצל השכנה, קיימת סתירה בין הודעת האם במשטרה לעדותה בבית המשפט, אולם המתלוננת כלל לא התייחסה לשאלה זו, כך שהסתירה היא בין גירסאות האם לבין עצמן בלבד, וניתן להבין אותה על רקע הזמן שעבר מאז האירוע. המתלוננת נשאלה כיצד התקשר להודיע לאמה על האירוע לאחר שהטלפון נלקח ממנה, השיבה שלא התקשרה מהטלפון שלה, ובכך יישבה את הקושי האפשרי (עמ' 31 שורה 10). השאלה מהיכן היה למתלוננת סכום של 1,000 ₪ ברשותה לא זכתה להסבר מספק, אולם אין מדובר בעובדה העומדת בסתירה לראיה קונקרטית כלשהי, אלא בתמיהה כללית שלא מצאה את פתרונה.

22.        הקושי המרכזי בקבלת עדויות עדות התביעה נובע מכך ששתי העדות התייחסו למצבה הנפשי של המתלוננת וטענו כי מדובר בתלונת שוא שהוגשה על רקע מצב נפשי זה. לכך יש להוסיף את העובדה שהמתלוננת היתה האדם הבוגר היחיד שנכח באירוע, מלבד הנאשם. על בית המשפט להזהיר עצמו כל אימת שהוא מסתמך על עדות יחידה, ודאי כשמדובר על עדות של אישה לוקה בנפשה.

מצבה הנפשי של המתלוננת

23.        כבר בראשית עדותה הראשית הודיעה המתלוננת שאינה זוכרת את הדברים שאמרה בתלונתה במשטרה, והבהירה כי היתה בטיפול של "רופא עצבים", תחילה אצל רופא אחד ולאחר שנפטר אצל רופא אחר (עמ' 11). במהלך כל עדותה היא הזכירה עובדה זו, וטענה לפגיעה בזיכרון מאחר שלא נטלה את הכדורים שלה. כך, לדוגמא, בעמ' 13, 14, 15, 16. המתלוננת עומתה עם העובדה שהמסמך הרפואי שהציגה הוא מתאריך 9.7.16, המאוחר לתלונתה במשטרה, ואישרה את הדבר, אולם עמדה על טענתה בדבר מצבה הרפואי – עמ' 15, 16.

24.        על מנת לשפוך אור על נושא התרופות הפסיכיאטריות, ולהבין אם מדובר בתרופות שיתכן שיש בהן כדי להשפיע על  תודעתה וזכרונה של העדה, ביקשתי מהעדה בסיום עדותה להציג את הכדורים שהיא נוטלת, ועיינתי בעלון המצורף אליהם, כל זאת בהסכמת הצדדים. בעמ' 16 לפרוטוקול נרשם:

"לאחר סיום העדות העדה מציגה את הכדורים שהיא לוקחת – ריספדרל. בהסכמת הצדדים בית המשפט מעיין בעלון התרופה שבו מצויין, בין היתר, שהתרופה מיועדת לטיפול בסכיזופרניה, בתסמינים של הפרעות פסיכוטיים, בביטויים פסיכוטיים של דמנציה על רקע אלצהיימר, לטיפול בהפרעה מאנית ביפולרית ועוד".

25.        ב"כ המאשימה טען בסיכומיו כי העדה פנתה לטיפול הנפשי רק לאחר האירוע, והציגה את הכדורים בבית המשפט באופן מניפולטיבי (פרוטוקול עמ' 65, 66). אינני שותפה לדעה זו. הצגת התרופות על ידי המתלוננת לא נעשתה ביוזמתה ולא תוכננה מראש, והמתלוננת לא יכלה לצפות את הדבר לפני עדותה. היא התבקשה להציג את התרופות והוציאה באופן ספונטני את החפיסה שנמצאה בתיקה. בנסיבות אלו, הטענה כאילו מדובר במניפולציה מתוכננת מראש אינה סבירה כלל.

ב"כ הנאשם עמדה על כך שהטענה בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת לא הועלתה בסמוך לאירוע אלא באיחור ניכר, והמסמכים הרפואיים שהוצגו על ידי המתלוננת מאוחרים עוד יותר. אכן, העובדה שמדובר בטענה כבושה מפחיתה ממשקלה ויש לבחון אותה בזהירות. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שבסופו של דבר העדה מטופלת בתרופות פסיכיאטריות.

26.        באשר לתוצאה שיש לנטילת התרופות על ידי המתלוננת, ברור שעצם ההיזקקות לתרופות פסיכיאטריות, כשלעצמה, אינה פוגעת באופן אוטומטי באמינותה של העדה, ויש לבחון את הדברים לגופו של עניין. בהעדר חוות דעת רפואית או התייחסות כלשהי של איש מקצוע למהות הליקוי או המחלה ממנו סובלת המתלוננת ולהשפעה שיש לכך על עדותה, לא ניתן לקבוע ממצאים פוזיטיביים. עם זאת, ממה שנרשם מתוך העלון עולה בבירור כי אין מדובר בתרופות פסיכיאטריות נפוצות שרבים נוטלים אותן, כגון נוגדי חרדה ודיכאון, כדורי שינה וכדומה, אשר אינם משפיעים באופן מהותי על התודעה. פירוט ההתוויות כאמור לעיל מצביע, גם בעיני ההדיוט שאינו בקיא בנושא, על אפשרות שהתרופות נועדו לטיפול בבעיה פסיכיאטרית משמעותית של המתלוננת.

27.        המתלוננת והאם העידו שתרופות אלו נרשמו למתלוננת לאחר האירוע נשוא כתב האישום. המסמך הרפואי שהוצג על ידי המתלוננת צורף להודעתה ת/4 והוא נושא תאריך 9.7.16, כארבעים יום לאחר האירוע. לא ברור, איפוא, מה היה מצבה של המתלוננת במועד הרלוונטי. האם נזקקה לתרופות, האם נטלה תרופות, איזה סוג של תרופות ומה היתה השפעתן עליה.

עם זאת, בהודעה הראשונה של המתלוננת, ת/1, לא נרשמה הערה או הסתייגות כלשהי בנוגע להתרשמות ממצבה ומיכולותיה המנטליות של העדה. גובת ההודעה, רס"ר לירן אור, לא העידה על הסתייגות שכזאת. אמנם לא אפשרתי את עדותה בנוגע להתרשמות מהעדה, כיון שהיא לא הופיעה ברשימת עדי התביעה והעידה על גביית ההודעה לצורך סעיף 10א' בלבד (פרוטוקול עמ' 41, 42 ואילך). אולם ניתן להניח שאילו היתה התרשמות חריגה כלשהי, היא היתה מוצאת ביטוי בהודעה ת/1 או בתרשומת כלשהי שבגינה היתה העדה מוזמנת מלכתחילה כעדת תביעה. למעשה, ההתרשמות מהתנהלות חריגה של המתלוננת מופיעה דוקא בשלב מאוחר יותר, בזמן גביית ההודעה ת/3, בה חזרה המתלוננת מתלונתה. העד יחזקאל (חזי) אליהו שנכח בזמן גביית הודעה זו רשם למחרת את המזכר ת/6, בו תיאר כי המתלוננת התנהגה בצורה מוזרה ושונה, היתה בלתי סבלנית, אמרה שאיננה שפויה ולא לקחה תרופות, בנה הקטין צרח כל הזמן ולא ניתן היה לגבות ממנה הודעה. בסוף המזכר כתב החוקר כי התרשם שהעדה היתה מודרכת והתנהגה בצורה מוזרה. העד העיד בנושא זה בבית המשפט (פרוטוקול עמ' 39, 40).

28.        מסקנתי מכל האמור לעיל היא שקיימת אפשרות סבירה שהמתלוננת סובלת מליקוי כלשהו בתחום הנפשי, נזקקת לתרופות ונוטלת תרופות בתקופות מסויימות, ולא ברור מה היה המצב בהקשר זה במועד האירוע נשוא כתב האישום. עם זאת, הראיות החיצוניות מצביעות על כך שאין מדובר בליקוי הפוגע באופן מהותי בכושר השיפוט והבנת המצב על ידי המתלוננת, שכן בפועל בזמן האירוע נשוא האישום המתלוננת תפקדה תפקוד בסיסי באופן תקין. היא  שהתה בבית אמה עם בתה הקטנה ללא השגחה, הגיעה למשטרה למסור תלונה, מסרה את תלונתה באופן שלא עורר רושם חריג.

בשל הזהירות הנדרשת כאשר מדובר בהליך פלילי, אני סבורה שככל שמדובר באירוע שלגביו הראיות מבוססות על עדות המתלוננת בלבד או על עדות המתלוננת ואמה, לא ניתן לקבל את העדויות כראיה מספיקה להרשעת הנאשם. אולם בנושאים שבהם קיימת תמיכה חיצונית, ניתן לקבל את עדות המתלוננת הנתמכת בראיות הנוספות.

בהתאם לעיקרון זה, לא ניתן להרשיע את הנאשם באירוע נשוא האישום השני. שכן מדובר באירוע שהראיות היחידות לו הן עדות המתלוננת ואמה, כאשר התלונה בעניין כבושה ולא הוגשה בסמוך לאירוע, וכאשר ההתאמה בין העדויות אינה מלאה – המתלוננת תיארה בהודעה ת/1 אירוע של אלימות בלבד, והאם בת/5 הוסיפה שהנאשם ניסה לקחת מהמתלוננת את הטלפון שלה.

החלטתי, איפוא, לזכות את הנאשם מהאישום השני שבכתב האישום.

29.        באשר לאישום הראשון, נוסף על עדויות המתלוננת ואמה קיימות שתי ראיות נוספות, חיצוניות, התומכות בגירסת המתלוננת: הראיה הראשונה, שהיא נייטרלית ועומדת בפני עצמה, היא איכון הטלפון שמספרו נמסר על ידי המתלוננת. תוצאות מחקר התקשורת, מוצג ת/9א, מצביע על כך שהמכשיר הועבר ביום האירוע משכונת עזריה בירושלים דרך בנייני האומה בסביבות השעה 18:45 ועד תל אביב. מסלול זה תואם במדוייק את טענת המתלוננת לפיה הטלפון נלקח על ידי הנאשם, ואת העובדה שהנאשם נעצר לאחר יומיים ברחוב אלנבי בתל אביב. הראיה החיצונית השניה היא העובדה שבזמן מעצרו של הנאשם יומיים לאחר האירוע נמצא בפיו להב סכין, התואם את התיאור שמסרה המתלוננת. אמנם עובדה זו אינה מתייחסת ישירות לאירוע נשוא האישום, ואיננה ראיה עצמאית במובן זה שהמתלוננת שהיתה מודעת לכך שהנאשם מחזיק בסכין יכולה היתה להוסיף את העובדה כחלק מתלונתה גם אם הדבר אינו אמת. אך על אף הסתייגויות אלה מדובר בתמיכה נוספת, חיצונית, לגירסתה של המתלוננת בנוגע לאותו אירוע.

30.        לאור כל האמור החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירות של  שוד והחזקת סכין שיוחסו לו באישום הראשון, ולזכות אותו מהעבירות של תקיפת בת זוג ואיומים נשוא האישום השני.

ניתנה היום, ל' שבט תשע"ז, 26 פברואר 2017, במעמד הצדדים

חגית מאק-קלמנוביץ

קבלו את גזר הדין:

העובדות וטענות הצדדים

1.הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות של שוד והחזקת סכין, וזוכה מעבירות של תקיפת בת זוג ואיומים. העובדות פורטו בהכרעת הדין מיום 26.2.17. בקצרה, מדובר באירוע אלימות כלפי אשתו של הנאשם. הנאשם הגיע לבית אם המתלוננת, בו מתגוררת המתלוננת, וחיפש כסף על גופה של המתלוננת. המתלוננת התנגדה לחיפוש, והנאשם הוציא סכין שהחזיק בפיו, איים על המתלוננת והוציא מכיסה סכום של 1,000 ₪, וכן טלפון ותעודת זהות של המתלוננת. כשהמתלוננת אמרה שתתלונן במשטרה, הנאשם קילל ואיים שירצח אותה. לאחר מכן עזב את המקום.

2.ב"כ המאשימה טענה בטיעוניה לעונש כי אירוע השוד בו הורשע הנאשם הוא למעשה גם אירוע של אלימות במשפחה. היא ציינה כי התקפה נעשתה בבית בו התגוררה המתלוננת, על ידי בן זוגה, וכי הסכום שנשדד, גם אם אינו גבוה באופן אובייקטיבי, הוא משמעותי מבחינתה של המתלוננת. היא התייחסה לכך שהנאשם נטל מהמתלוננת את תעודת הזהות והטלפון, שהם פריטים המהווים את זהותו של אדם, כשהטלפון מכיל פרטי מידע חיוניים ואישיים. לטענת ב"כ המשימה, הנאשם פגע בערכים המוגנים של שלמות הגוף והרכוש, תחושת הביטחון של המתלוננת ושל כל אדם, ו"גניבת חיים" של המתלוננת. התובעת הפנתה לפסקי דין בעבירות דומות וטענה כי המתחם שיש לקבוע למעשי הנאשם נע בין שלוש לבין שש שנות מאסר בפועל. בהתחשב בעברו הפלילי של הנאשם, בניהול ההוכחות ואי נטילת האחריות וכן בהימנעות מבקשת תסקיר של שירות המבחן ומהצגת נסיבות אישיות, ביקשה ב"כ המאשימה להטיל על הנאשם עונש ברף העליון של המתחם, בנוסף להפעלת מאסרים על תנאי שנגזרו עליו במצטבר לעונש בתיק זה.

3.ב"כ הנאשם התייחסה לנסיבות החיים של הנאשם, אשתו ואמו כפי שעלו משמיעת העדויות בתיק, וציינה כי המתלוננת ואמה ביקשו לשחרר את הנאשם ממעצר. היא טענה כי בנסיבות חייה של המתלוננת, אין זה סביר שהיה בידיה סכום של 1,000 ₪ שאותו שדד הנאשם, וכן טענה כי לא הוכח שבמקרה זה הטלפון של המתלוננת שימש כארכיון אישי, ואף המתלוננת לא טענה כך. לטענת הסניגורית מדובר באירוע מצער בין בעל ואשתו, על רקע הודעת הבעל כי נשא אישה אחרת על פני המתלוננת, כך שהמוטיבציה לתלונה לא היתה הפלישה לחייה של המתלוננת אלא קיומה של האישה החדשה, כאשר גם קודם לכן הנאשם לא התגורר עם המתלוננת אלא בתל אביב, והיה מעורב בעסקי סמים ואלכוהול. היא ציינה גם את מאמציה של המתלוננת להביא לביטול התלונה שהוגשה. ב"כ הנאשם הזכירה גם את טענת האם לפיה הוכתה על ידי בתה, המתלוננת, את בקשתה לשחרר את הנאשם כדי למנוע ממנה ומביתה להיזרק לרחוב, את מצבה הנפשי של המתלוננת ומחלת הנפש שהיא סובלת ממנה. לדבריה לא ניתן לראות את התיק באופן סטרילי.

באשר לעונש ביקשה ב"כ הנאשם להסתפק במאסר על תנאי חב הפעלה למשך שנה התלוי ועומד נגד הנאשם, ואף היא ביססה את טענותיה על פסיקה (בהודעה שהוגשה, ברשות, לאחר הטיעונים לעונש).

דיון והכרעה

4.הערכים המוגנים בעבירת השוד הם שלומו ובטחונו האישי של אדם, וכן הגנת רכושו. במקרה זה נפגעו בנוסף תחושת הביטחון שאדם מבקש ליהנות ממנה בביתו שלו. כמו כן קיימת חומרה מיוחדת בגניבת מכשירי טלפון, אשר במציאות החיים היום הם כוללים מידע אישי וחיוני, כך שערכם לבעליהם גדול בהרבה מהשווי הכספי שלהם.

5.במקרה הנוכחי, העובדות שעלו מהעדויות שנשמעו מצביעות, אכן, על כך שאין מדובר ברקע "טיפוסי" של עבירות אלימות במשפחה: הנאשם והמתלוננת לא התגוררו יחד באופן קבוע, המתלוננת ובתה התגוררו בבית אם המתלוננת בירושלים ואילו הנאשם התגורר בתל אביב וניהל אורח חיים שולי. הנאשם לא גילה עניין בביתו, ואף היו לו טענות שונות בעניינה. המתלוננת סובלת ממחלת נפש, ועל אף שטופלה בתרופות, נראה שלפחות חלק מהזמן לא היתה מאוזנת. אם המתלוננת נדרשה לשאת בעול הפרנסה והטיפול בביתה ובנכדתה, והנאשם ככל הנראה סייע לה בכך. עם זאת ברור שכל הנסיבות המתוארות לא הקנו לנאשם זכות כלשהי לנהוג כפי שנהג כלפי המתלוננת, ולפגוע בגופה וברכושה. ניתן אף לטעון כי ההפך הוא הנכון: במקרים רבים מעשים של אלימות בתוך המשפחה נובעים מהלחצים והחיכוכים המהווים חלק מהחיים המשותפים. אולם במקרה הנדון, הנאשם לא חלק את חייו עם המתלוננת ובזמן האירוע לא גילה בה עניין אלא כמקור לנטילת כספה וחפציה.

6.באשר לרמת הענישה הנוהגת, עיינתי בפסקי הדין אליהם הפנו הצדדים וכן בפסיקה נוספת בעבירות דומות. אציין חלק מהם כדלקמן:

ע"פ 5974/15, עמוס אבקסיס נ' מדינת ישראל – המערער הורשע בשוד וקשירת קשר לביצוע פשע, בכך שבהתאם לתכנון והכנות קודמות ובצוותא עם אחר שדד תיק מקשישה. המתלוננת נפלה ונגרמו לה חבלות באגן שמאל. המערער הודה לקראת תום פרשת התביעה, נקבע מתחם שבין ארבעים לשבעים חודשי מאסר והמערער נדון לארבעים ושישה חודשי מאסר, תוך שבית המשפט מדגיש את החומרה המיוחדת שבתקיפת קשישים (אשר אינה קיימת במקרה שבפני).

ע"פ 5780/13, מאיר בן אבו נ' מדינת ישראל – המערער הורשע בשוד בנסיבות מחמירות והחזקת סכין. מדובר בשוד סכום קטן מחנות מכולת כשהמערער רעול פנים ובאיומי סכין יפנית, המערער ניהל הוכחות ולחובתו עבר מכביד. נקבע מתחם שבין שלוש לשש שנות מאסר, והמערער נדון למאסר למשך חמישים ושניים חודשים. בית המשפט העליון קבע כי מתחם הענישה שנקבע בבית המשפט המחוזי מחמיר יתר על המידה ואינו עולה בקנה אחד עם מתחמים שנקבעו לעבירות שבוצעו בנסיבות חמורות יותר. מתחם של שלוש עד שש שנות מאסר נקבע כאשר מדובר במעשי שוד אלימים, בצוותא ובליווי עבירות נוספות. נפסק כי על אף שהעונש שהוטל על המערער סביר כשלעצמו, הרי ששינוי המתחם מחייב גם עדכון של העונש שהוטל על המערער, ועל כן הופחת עונשו לארבעים וחמישה חודשי מאסר בפועל.

אציין כי לנוכח פסק דין זה, בו מצא בית המשפט העליון להתערב במתחם שנקבע גם כאשר העונש נראה בעיניו סביר, לא ברור כיצד במקרה שבפני טוענת המאשימה לאותו מתחם גבוה שבין שלוש לשש שנות מאסר.

ת"פ (מחוזי ב"ש) 2131-06-10, מדינת ישראל נ' חכים אבו עראר – המערער הורשע בשוד סכום כסף קטן מנהג אוטובוס באיומי סכין. נקבע מתחם שבין שנה אחת לשלוש שנות מאסר, והנאשם נדון לשמונה עשר חודשי מאסר בפועל.

ת"פ (מחוזי ת"א) 40299/00, מדינת ישראל נ' מארק סמיד, הנאשם הורשע בשוד ארנק מקשישה ובהחזקת סכין. למתלוננת נגרמה חבלה ברגלה. הנאשם פנה לשירות המבחן והשתתף במשך תקופה ארוכה במסגרת לגמילה מסמים, ונדון לחמישה עשר חודשי מאסר בפועל והפעלת מאסר על תנאי, שלושה חודשים ממנו במצטבר.

עיינתי גם בפסקי הדין בת"פ (מחוזי ירושלים) 61009-10-15, מדינת ישראל נ' בשאר סוואפטה, שם מדובר באירוע מתוכנן מראש של שוד, ובת"פ (מחוזי באר שבע) 33194-01-14, מדינת ישראל נ' דמיטרי פרוסקוריקוב, שנסיבותיו חמורות מנסיבות האירוע שבפני.

7.באירוע נשוא הליך זה לא הופעלה כלפי המתלוננת אלימות אלא איומים בלבד. ממילא לא נגרם למתלוננת גופני נזק כלשהו. העבירה בוצעה על ידי המתלונן בלבד, ללא שותפים נוספים, ולא הצריכה תכנון מראש, היערכות מיוחדת או תחכום כלשהו. העבירה היא ברף הנמוך של החומרה של עבירות השוד.

לאור כל האמור אני קובעת מתחם ענישה שבין שנה וחצי לבין ארבע שנות מאסר בפועל.

8.באשר לעונש הראוי בתוך המתחם, אני מביאה בחשבון נסיבות אלו:

לנאשם עבר מכביד מאד הכולל בין היתר עבירות רכוש, אלימות וסמים והוא ריצה עונשי מאסר. לא התבקש תסקיר של שירות המבחן, ולא נשמעו טיעונים כלשהם לגבי נסיבותיו האישיות של הנאשם. נראה שהנאשם מנהל אורח חיים עברייני כאשר שינוי דרכיו אינו עומד על הפרק.

לחובתו שני מאסרים על תנאי שלא היה בהם כדי להרתיעו מביצוע העבירות.

העבירה בוצעה נגד בת זוגו של הנאשם, בבית בו היא מתגוררת.

מאידך, המתלוננת לא נפגעה ולא נגרם לה נזק גופני כלשהו.

הנאשם לא הודה ולא נטל אחריות, הוא הורשע לאחר ניהול הוכחות. עם זאת, הנאשם זוכה מאישום נוסף שכלל שתי עבירות, כך שניהול ההוכחות לא היה לשוא ועל כן אין לזקפו לחובת הנאשם.

בנסיבות אלו אני סבורה שהעונש הראוי מצוי בחלקו הבינוני – גבוה של מתחם הענישה.

9.לאור כל האמור אני דנה את הנאשם לעונש כדלקמן:

(1)מאסר בפועל למשך שלושים חודש בניכוי ימי מעצרו של הנאשם.

(2) הפעלת מאסר על תנאי בתיק 6334-12-13 (מחוזי ירושלים) למשך שנה אחת, ומאסר על תנאי בתיק 15648-12-13 (שלום ירושלים) למשך ארבעים וחמישה יום. שני התנאים יופעלו בחופף זה לזה, וכן בחפיפה חלקית למאסר שנגזר על הנאשם בתיק זה, כך שארבעה חודשים ירוצו בחופף ושמונה חודשים במצטבר למאסר בתיק זה, ובסך הכל ירצה שלושים ושמונה חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.

(3)מאסר על תנאי לשישה חודשים למשך שלוש שנים על כל עבירת אלימות שהיא פשע.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום.

ניתן היום, ד' אייר תשע"ז, 30 אפריל 2017, בנוכחות הצדדים.

חגית מאק קלמנוביץ