אשפוז כפוי – מונולוג של אישה מתוך מחלקה סגורה ואטומה

"לא ידעתי מה זה מחלקה סגורה. לא היה לי מושג-עד שנכנסתי. בגלל שאמרתי שאני רוצה למות, הכניסו אותי לשלושה ימים לחדר בידוד – קוראים לזה – יחידה מיוחדת. את לבד, יכולה לדבר לקירות החשופים. יש חלון כזה קטן עם וילון, ובחוץ כוח עזר – שומר שהולך אחרייך לכל מקום. גם לשירותים ולאמבטיה.

"כשאת התקשרת אלי, ושמעת צעקות ברקע, זאת הייתה בחורה צעירה ושמנה כזאת, קשורה למיטה בחדר בידוד, היא צעקה שעות 'שורף לי, עשיתי פיפי, שחררו אותי בבקשה, מים מים, אני צמאה, רחמנות! תפתחו לי…'. אף אחד לא מגיב, לא מתייחס. הכל סגור! כמו בימי הביניים.

"אחר כך בא לשם אחד החולים, הציץ בחלון ושאל אותה: 'את רוצה למצוץ זין?' וצוחק – 'את רוצה זין?'. גם ממני היא ביקשה מים ושאשחרר אותה. אבל לא יכולתי. אחר כך, גמרו עליה – מילאו אותה בתרופות והשתיקו אותה. בלילה, כולם מקבלים כדורי שינה שיהיה שקט. אמר לי אחד שהוא מגיל 8 שם, מאז הוא על כדורים. קלטתי שאני בבית משוגעים – נכנסתי לטראומה. איך יוצאים מפה? איך שהם הפחידו אותי… חנה.

"אמרתי לעצמי: אהיה ילדה טובה, אהיה זומבי, רק שלא יעשו לי משהו עם הזריקות והקשירות ומכות החשמל. הייתי ב-ו-ב-ה! לא ניג'סתי, לא הפרעתי – כאילו אני לא קיימת. את יודעת איזה מפחיד??? עדיף בית סוהר, שם לפחות לא דוחפים לך תרופות וקשירות.

"השומר, הכוח עזר, עמד לידי ובדק לי בפה אם אני בולעת – אין חוכמות. תיזהרי להגיד 'אני רוצה', תיזהרי להגיד שיש לך ביטחון. כולם אמרו לי: 'תתחנפי אליהם' – איזה מפחידים! הביאו גבר צעיר, על כסא גלגלים, אזוק בידיים וברגליים. היה קשור כמה ימים למיטה. אמר לי: 'אם תראי את התיק שלי, תבכי'.

"יש כאלו שמקבלים 25 כדורים ליום! אני עוד קיבלתי הכי פחות כי התנהגתי יפה. שמעתי אחות אחת אומרת: 'נתתי לו כאלו כמויות של זריקות שפיל היה נופל, שילמד להתנהג יפה ולא לומר מילה'. אין שפת דיבור פה – מדברים איתך בכדורים. שיחות? את שואלת? ביקשתי פסיכולוג, אמרו לי שלא נותנים מטעמים כלכליים. המושלם גם לא נותן.

"אם תגידי מילה – עוטים עלייך קבוצה של אנשים ומשתיקים אותך. כשבתי הגיעה, הייתה בהלם. הלכה לקנות אוכל וממתקים לחולים. אחות אחת לחשה לה: 'הבת שלך לא צריכה להיות כאן', תיקחי לה עורך דין מהסיוע, זה לא יעלה לך כסף. 'הסיוע חרא', אמר לי הבחור הערבי – 'לא עזרו לי בכלל, תראי איפה אני'. כולם אמרו לי, החולים: 'את לא מתאימה לפה. מה את עושה פה?'

"לצאת? את שואלת? לא יוצאים לשום טיול. יש חדר קטן לעישון – זהו. אי-אפשר לצאת. השומרים יושבים מול הדלת. חשבתי לברוח עם בתי, לבשתי בגדים שלי, אבל הוא תפס אותי ושאל – 'מה פתאום התלבשת?' – אמרתי לו: 'זה חג! רציתי להיות חגיגית…'. תחזרי לפיג'מה מיד!

"בערב יש ספירה – כמו בבית סוהר, בדיוק. לברוח? תיק פלילי. אמרו שישחררו אותי לחגים, אבל שיחררו רק ל-4 שעות, בערב ראש השנה, וכל הזמן צלצלו והפריעו בארוחה. חזרתי לבדי, נהגתי, בוכה… מפחד שיבואו עם שוטרים ויקשרו אותי ויעשו לבתי בושות.

"את שואלת אם יש שיחות ופעילות? יש אחת יעני, ריפוי בעיסוק, למי שרוצה, מציירים משהו. אין לה קליינטים, היא שותה קפה ומעשנת. סיפרתי לה על הספר שלך והיא מאוד רצתה שאביא לה… אז אמרתי לה – טוב, תני לי לצאת ואביא לך. זה מקום בלתי צפוי! כל רגע יכול לקרות משהו. כשמישהו עושה משהו, קבוצה של אנשים קופצים עליו, עטים עליו, ומזריקים לו. ראיתי את זה בטלנובלות. ווי, אלו ששומרים עלינו – שטינקרים, ומעבירים הכל לרופאים. אז התיידדתי איתם, ודיברתי איתם בשכל. הייתי רגועה. לא יכלו עלי כי שיתפתי פעולה. אבל מ'הזה נחרדתי!

"כולם רואים את אותו הערוץ בטלוויזיה הישנה. בכלל, הכל שם מוזנח וישן, על הפנים. לא מה שראית במיון. איזה מזל שבתי הגיעה עם חתני ועם פסיכיאטר בכיר ועורך דין חזק, ואיימו עליהם, על הרופאים, שישחררו אותי על אחריותם. ואני חשבתי לתומי שהם הקשיבו לתחנוניי ללכת הביתה. התחנפתי אליהם, אמרתי: 'טיפלתם בי יפה, כעת אני מרגישה טוב, אפילו ש-מ-ח-ה! למדתי את הלקח, יותר לא אפסיק את התרופות, על דעת עצמי'. אז הם הציעו לי מחלקה פתוחה ואני, שספרתי את השעות והדקות ליציאה, אמרתי: 'לא! אני רוצה הביתה. לא תראו אותי יותר פה בחיים!'. בתי אמרה שאני אחראית מאוד ושומרת על הנכדים, מתפקדת.