מכבסת הרווחה בין טיפול והשגחה לאימוץ סגור, השופט שמואל בוקובסקי, פקידות הסעד חנה בן ארי וקרן זינגר רע”א 9382/10

השופט נ’ הנדל:

1. מונחת לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ו’ פלאוט) בעמ”ש 53134-07-10, אשר דחתה את בקשת המערערת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב’ השופט ש’ בוקובסקי) על פיו הוכרז הקטין, בנה של המערערת, כבר-אימוץ.

העובדות הצריכות לעניין

2. הקטין, יליד 17.12.2001, נמצא משוטט לבדו ללא השגחה ובמצב פיסי קשה ומוזנח, עת היה כבן שלוש שנים. גופו הדיף ריח רע “ונראה כי לא רחצו אותו מזה זמן רב. הוא היה רעב וביקש מזון מהשוטרים…מכנסיו היו כבדים מצרכיו…על שיער ראשו נראו כינים..” (ראו פסקה 9(ג) לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה). זאת, לאחר שמצבה הנפשי של המבקשת הידרדר ומוסדות הרווחה התריעו כי נשקפת לו סכנה. בעקבות האירוע, ננקטו אמצעי חירום בעניינו מצד רשויות הרווחה. בית המשפט לנוער קבע כי הקטין יוצא זמנית ממשמורת המערערת ויושם במשמורת רשות הסעד אשר תקבע את מקום חסותו (בש”א 613/05). בית המשפט לנוער הכריז על הקטין כ”קטין נזקק” והורה על המשך שהייתו במרכז החירום למשך שישה חודשים. ביום 29.5.2005, הועבר הקטין בהמלצת שירותי הרווחה למשמורת אביו, והתגורר יחד עם אחותו בבית סבתו מצד האב. בית המשפט לנוער נתן לכך תוקף של החלטה. לאחר כשנתיים, דווח על הזנחה קשה של הקטין מצד סבתו. האב הסכים למסור את הקטין לאימוץ משאין הוא יכול לטפל בו עוד. הקטין הועבר לבית מעבר. בחודש מרץ 2008, פנה המשיב לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להכריז על הקטין בר אימוץ כלפי הוריו.

פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה

3. ביום 14.5.2008, הכריז בית המשפט לענייני משפחה על הקטין כבר אימוץ כלפי הוריו. זאת, לאחר שמיעת ראיות, לרבות סקירת חוות הדעת שניתנו בעניין המערערת באשר לחוסר מסוגלותה ההורית. בית המשפט הדגיש כי עולה באופן חד משמעי מחוות הדעת של המומחית שמונתה מטעם בית המשפט אשר בחנה את מסוגלותה ההורית של המערערת כלפי הקטין, כי זו “לוקה בליקויים קשים המונעים ממנה מלמלא את תפקידיה האימהיים והיא נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין”. עוד קבע, כי מסקנותיה מוצאות תימוכין ומשתלבות עם כלל התשתית הראייתית שהונחה לפניו. בית המשפט ציין כי מהתמונה שהוצגה לפניו עולה ברורות שרשויות הרווחה עשו ככל שניתן כדי לסייע למערערת במטרה לשקם את מצבה וליצור קשר עם הקטין, ואף גובשו מספר תוכניות טיפוליות בוועדות החלטה אשר גובו בהחלטות שיפוטיות, אולם ללא הועיל. הניסיון לרתום את הורי המערערת, סבי הקטין, לסייע בגידול הקטין נכשל הואיל ואלה נתגלו באופן “חד משמעי” כחסרי יכולת להוות תמיכה רגשית וכלכלית למערערת ולקטין. עוד קבע בית המשפט, כי סיכוי לשינוי בעתיד אינו מתקיים במקרה דנא. בית המשפט מדגיש כי מאז הוצאת הקטין מרשותה ואף לאחר פתיחת תיק האימוץ, לא ניכר כל שיפור בתפקודה הכלכלי או ההורי. כן, לא ניכרת כל יציבות באורח חייה. התנהלותה של המערערת – אי ביקוריה את הקטין ואי התייצבותה לדיונים בעניינו – אינה מצביעה על רצון ומוטיבציה להילחם על זכותה לגדל את בנה, “כמצופה מאם אשר חרב האימוץ מתנופפת מעל ראשה”. על כן, גובשה עילת האימוץ שעניינה חוסר מסוגלות הורית, בהתאם לסעיף 13 א(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ”א-1981 (להלן: חוק האימוץ). עוד קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי במקרה דנא התמלאו גם תנאי עילות אימוץ נוספות בהתאם לסעיפים 13א (4) ו-(5) שעניינם הימנעות מלקיים קשר אישי עם הקטין ואי קיום חובות כלפיו במשך שישה חודשים רצופים, בהתאמה.

בשלב השני, בחן בית המשפט לענייני משפחה את טובת הקטין. וכך קבע:

“כל העולה מדיווחי הגורמים המטפלים, מצבו הנפשי של הקטין קשה ביותר. בשש שנות חייו הוא חווה מעברים רבים, אשר השפיעו קשות על מצבו הרגשי ואין מקום אשר מהווה עבורו בית. הקטין סובל מחסכים רגשיים משמעותיים, ומפגיעה קשה בתהליך ההתקשרות שלו וביכולתו לסמוך על מבוגר שיישאר איתו לאורך זמן. הוא מפוחד, עצוב, מסוגר ונטול ביטחון עצמי” (ראו 17(ב) לפסק הדין).

בטרם סיום ההכרעה, הורה בית המשפט לענייני משפחה על אי צמצום תוצאות צו האימוץ. בעניין זה קבע, כי שמירה על קשר עם המערערת, “לא זו בלבד שאין בהם כדי להועיל לקטין ולתרום לטובתו כי אם ההיפך הוא הנכון, והם עשויים להשפיע עליו לרעה, לדרדר את מצבו הנפשי ולהיות קשים, פוגעניים והרסניים עבורו, באשר יביאו לשיבוש בשגרת חייו, ייצרו אצלו מעמסה רגשית כבדה, ויפגעו בסיכויי הצלחת האימוץ והשתלבותו במשפחה החדשה” (ראו פסקה 18(ד) לפסק הדין).

לאחר כתשעה חודשים מיום מתן פסק הדין, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין, אשר נדחתה.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

4. בהחלטתו מיום 11.11.2010, קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת לא הצביעה על “טעם מיוחד” להארכת המועד להגשת הערעור. המדובר בטעם לאיחור הנעוץ בבעל הדין עצמו. בהתייחס לסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, משך האיחור, קיומו של “הליך תלוי ועומד”, מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת המועד – המערערת “נכשלה בכל פרמטר אפשרי”. מדובר באיחור רב במיוחד. הנימוק לפיו לא יכלה להיעזר בשירותיו של עורך הדין שייצג אותה בבית המשפט לענייני משפחה בשל חיסרון כיס וכי קבלת סיוע משפטי ארך זמן, אין בו להלום. המערערת לא נקבה במועדים מתי פנתה לסיוע המשפטי ועולה כי פנייתה לרופא על מנת שיחווה דעתו בעניינה נעשתה רק בסוף חודש יוני 2010. פנייה זו אין בה להועיל, שעה שהמסמך החתום על ידו איננו ערוך כחוות דעת מומחה כדין. נתונים אלה מקבלים משנה תוקף, משחלוף הזמן עבור הקטין הינו פקטור משמעותי. בית המשפט הדגיש כי בזמן השתהותה של המערערת, החל הקטין לעשות את צעדיו הראשונים בחיק משפחה עם כוונת אימוץ. עוד קבע, כי סיכוי המסמך שהגישה המערערת הוא “אפסי” ביחס לחוות הדעת שהונחו לפני הערכאה הדיונית ולא ניתן באמצעות המסמך לטעון כי סיכויי הערעור הם טובים. קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה באשר למסוגלותה ההורית הן נחרצות ואין בידה להפריכן.

טענות הצדדים

5. עיקר טענות המערערת הוא כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי סיכויי הערעור קלושים. בידה “ראשית” חוות דעת המכירה במסוגלותה ההורית כלפי הקטין וסותרת את ממצאי בית המשפט לענייני משפחה אשר ביסס את פסק דינו על מסקנות המומחית שמונתה מטעמו. נוסף על כך היא טוענת, כי טעה בית המשפט המחוזי עת קבע כי מתן אורכה להגשת הערעור אינה מתיישבת עם טובת הקטין. הסיבה לאיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד נעוצה במצוקה הכלכלית בה היא שרויה, אשר מנעה ממנה, בין היתר, מימון חוות דעת וכן בהליכים הבירוקרטים שבקבלת סיוע משפטי מצד המדינה. זאת ועוד. שגה בית המשפט המחוזי בחישובו העובדתי את משך הנתק בינה לבין הקטין. היא מוסיפה כי כיום היא מתגוררת בדירה שכורה ויש בידיה אמצעים כלכליים לזון את הקטין. מנגד, המשיב סומך ידו על החלטתו של בית המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערעור.

דיון

6. ניתוקו המוחלט של ילד מהוריו באמצעות הליך האימוץ הוא אמצעי קיצוני הנוגע בנימי הנפש. נקודת המוצא העקרונית של כל החוקים המסדירים את משולש היחסים בין ילדים, הורים והמדינה היא כי להורים נתונה הזכות היסודית לאוטונומיה בגידול ילדיהם, ללא התערבות גורמים חיצוניים. נקודה זו חרשה תלמים ומצאה עוגן בפסיקת בית משפט זה:

“ההורים הם כידוע האחראים הראשוניים והעיקריים לילדיהם הקטינים..מוטלת עליהם החובה והזכות לדאוג לצורכיהם במסירות, וצמודה לה הרשות להחזיק בילדיהם הקטינים..להורים נתונה זכות יסודית לאוטונומיה בגידול ילדיהם, אשר היא בבחינת ביטוי לקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם…זכותם של ההורים להחזיק בילדיהם ולגדלם, על כל הכרוך בכך, היא בגדר זכות אדם טבעית וראשונית (ע”א 2266/93, פלוני נ’ פלוני בעמ’ 235). זכותם של ההורים לקיים חובתם כלפי ילדיהם יוצרת את האוטונומיה ואת הפרטיות של התא המשפחתי ושוללת, ככלל, התערבות של גורמים חיצוניים ביחידה המשפחתית…עם זאת האוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם אינה מוחלטת. היא כפופה תמיד לצורכי הילד, לטובתו ולזכויותיו. כאשר ההורה אינו מקיים כראוי את חובותיו או משתמש לרעה בסמכויותיו ההוריות באופן המסכן את הילד או פוגע בו, תתערב המדינה ותגן על הקטין” (דנ”א 6041/02 פלונית נ’ פלוני, פ”ד נח (6) 246, 257).

ללמדך, שהמשפט חותר להגנה על האוטונומיה של התא המשפחתי, אליה חודרים רק לשם הגנה על הילד. בית המשפט לענייני משפחה נדרש לראיות שהוצגו לפניו וקבע באופן חד משמעי כי האֵם, היא המבקשת, נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין באופן שאינו נראה לעין ככזה שישתנה בעתיד על ידי תמיכה והקצאת משאבים מצד רשויות הרווחה. על כן, קבע, מתקיימת עילת האימוץ החקוקה בסעיף 13א (7) לחוק האימוץ. אולם, לא זו הסוגיה שהונחה לפתחנו. ערעורה של האם נסוב סביב סירובו של בית המשפט המחוזי להעניק לה הארכת מועד להגשת ערעור על קביעת בית המשפט לענייני משפחה בדבר התקיימותה של עילת האימוץ הנ”ל בעניינה. המדובר הוא בהחלטה הניתנת בגדר סמכותו של בית המשפט כדין, בנושא מובהק הנוגע לאופן ניהול ההליך המתנהל בפניו, במסגרת מתחם שיקול הדעת העומד לרשותו. אכן, אין להשוות סדרי דין לעניינים הנוגעים לדיני משפחה לעניינים הנוגעים למקרים אזרחיים “קלאסיים”. המחוקק הכיר בכך על ידי הקצאת תקנות נפרדות לסדרי הדין באשר לתובענות בענייני משפחה (ראו חלק ג’1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד- 1984) וכן באמצעות חקיקת סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשכ”ה-1995, שעניינו סמכות לסטות מסדרי הדין ודיני הראיות. הפסיקה אף הכריזה על הליכים הנידונים בענייני משפחה ככאלה שהם בגדר “דיני נפשות” ממש (ראו רע”א 6810/97 בן שושן נ’ בן שושן, פ”ד נא (5) 375; ראו גם בע”מ 778/09 היועמ”ש נ’ פלוני (29.11.2009); בג”ץ 1986/06 פלונית נ’ בד”ר הגדול (27.5.2008); בג”ץ 577/83 היועמ”ש נ’ פלונית, פ”ד לח (1) 461; רע”א 669/00 פלונית נ’ היועמ”ש, פ”ד נד (3) 196). עמד על כך כב’ המשנה לנשיא בדימוס מ’ חשין:

“קשים הם דיני ממונות. קשים מהם דיני נפשות. קשים מכולם דיני אימוץ ילדים, והם בקודש הקודשים של דיני נפשות … התחת אלוהים הוא השופט שינתק קשר דם בין אם ואב לבין בן ובת, שייטול בת ובן מאם ומאב וייתנם בידי אם ואב שלא הרו אותם ולא ילדו אותם? הנה זו אם השולחת ידיה לפנים ומבקשת כי יושב בנה אליה. ומי הוא אשר לב לו ולא ייענה לה לאם? ואם לא יוכל להיענות לה, כיצד זה לא יסב פניו אל צדו … והלוואי והותר לו לשופט לומר איני יודע. אלא שמחוקק כפה עלינו הר כגיגית, אסר ידינו בנחושתיים וציווה עלינו: אמור אשר תאמר, אך אמור” (ראו דנ”א 7015/94 היועמ”ש נ’ פלונית, פ”ד נ (1) 48, 87).

עם זאת, בית משפט זה יפעיל את סמכותו, בין היתר, מקום בו בחלטה דיונית הביאה לפגיעה בכללי הצדק הטבעי (ראו והשוו: בג”ץ 1986/06 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (27.5.2008)). במקרה דנא, בית המשפט המחוזי נימק באופן מפורט מדוע אין להיעתר לבקשת המבקשת ליתן הארכת מועד להגשת ערעור. זאת, לאחר שנבחנו טעמיה של המערערת לאיחור. הגם שהמחוקק הותיר בידי השופט בדין סמכות להאריך את המועד להגשת ערעור, הדין דורש ממנו לתור אחר “טעם מיוחד” אשר יצדיק סטייה ממועדי הגשת הערעור כסדרם (ראו תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי). הוראה זו נועדה לאזן בין הצורך בהקפדה על קיומם של הליכים במועדם לבין העדפת הכרעות לגופם של דברים והצורך להימנע מנוקשות יתירה בהפעלת סדרי הדין למען הגשמת זכות הגישה לערכאות (ראו בג”ץ 1986/06 דלעיל). יודגש, כי בעניין זה המחוקק לא הבחין בין דיני המשפחה לבין דיני סדר הדין האזרחי הכללי. עם זאת, נקבע, יש מקום לנהוג בגמישות בהחלתם של כללים שבסדרי הדין על מקרים כגון הליך אימוץ (ראו תקנה 258ב (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי; ראו בע”מ 2205/09 פלונית נ’ היועמ”ש (22.4.2009); דנ”א 6113/09 פלונית נ’ היועמ”ש (12.10.2009), החלטה אשר דחתה עתירה לדיון נוסף על הנפסק בבע”מ 2205/09 הנ”ל). אולם, גם לגישה המקלה יש לשים גבולות ולו מן ההיבט של טובת הילד (שם).

המערערת תולה את משך האיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד בגין התמשכות ההליכים הבירוקרטים של לשכת הסיוע המשפטי ומבקשת לראות בכך משום “טעם מיוחד” המצדיק את איחורה. המחוקק לא הגדיר מונח זה מהו. הפסיקה השלימה את החסר, בין היתר, תוך שימת דגש על מידת שליטתו של בעל הדין בסיבת האיחור. אכן, בית משפט זה הכיר בנסיבות מסוימות בהסדרת ייצוג מטעם לשכת הסיוע המשפטי כגורם העשוי להקים – מקום בו בעל דין מעוניין בייצוג משפטי וזכאי לייצוג כזה – טעם מיוחד להארכת מועד (ראו בג”ץ 1986/06 דלעיל, וההפניות שם). ברם, המערערת השתהתה ולא פנתה לבית המשפט, טרם קבלת הייצוג, בבקשה להארכת מועד מהסיבה האמורה. היא גם לא טרחה “להקטין את הנזק” על ידי פנייה למשיב ועדכונו בכלכול צעדיה, ולו על מנת למנוע ממנו לפתח הסתמכות. פסק הדין ניתן בתחילת חודש נובמבר 2009. פנייתה ללשכת הסיוע המשפטי, על פי תצהיר שהגישה לבית משפט זה, הייתה רק בסוף חודש פברואר 2010 – כארבעה חודשים לאחר פסק הדין. בפרק זמן זה – בין מועד פסק הדין לבין מועד פנייתה ללשכת הסיוע המשפטי – לא הוכיחה המערערת מבחינה עובדתית כי אכן פעלה כדי לקדם את עניינה.

7. נקודה אחרונה. סיכוייו לכאורה של ההליך נראים על פניו קלושים. בית המשפט לענייני משפחה סקר באופן נרחב את חוות הדעת הסוציאליות, הפסיכולוגיות והפסיכיאטריות שהונחו לפניו, לרבות חוות הדעת של המומחה מטעם המערערת שלא הייתה ערוכה כדין. חוות הדעת בחנו את התנהלותה של המערערת וקווי אישיותה והצביעו כי היא נעדרת מסוגלות הורית. הן הדגישו, כל אחת בדרכה, את קשיי הפנמת המערערת את התובנה כי הקטין שרוי במצוקה ממשית ולו בגין דרך התנהגותה. חלקן תיארו את המצב הקשה בו שרוי הקטין והיזקקותו הזועקת לשמיים ליציבות ולוודאות בחייו. על רקע זה, הגיע בית המשפט לענייני משפחה למסקנה חד משמעית כי אין למערערת מסוגלות הורית לגדל את הקטין. לנוכח אי הוכחת שיפור מצידה במצב הנתון, לא השתכנע בית המשפט כי מצב זה עשוי להשתנות בעתיד הקרוב לעין. התסקיר המעודכן בעניינו של הקטין התבסס ברובו על חוות הדעת הפסיכולוגית והפסיכיאטרית שניתנו בעניינו. ביחס למצבו הנפשי של הקטין הוא מתריע:

“מאחר ומדובר בקטין עם רקע גנטי מורכב, בנסיבות אלה הינו ילד בסיכון גבוה יותר להתפרצות מחלת נפש…חידוש הקשר עם אמו הביולוגית לאחר שנים של נתק, עלול מאוד להחמיר את מצבו. המפגש עימה עלול להחזיר אותו לטראומות שמהם סבל ועלול לדרדר את מצבו עד לכדי התפרצות מחלת נפש” (ראו עמ’ 1 לתסקיר מיום 5.4.2011).

המומחית העידה בעניינו של הקטין לפני בית המשפט ענייני משפחה כי מצבו הנפשי של הקטין הוא קשה ומעורער ושהיא “לא בטוחה היום שהוא לא פסיכוטי” (ראו עמ’ 15 ו-27 לפרוטוקול הדיון). היא הדגישה את המשמעות החמורה שעשויה להיות עבור הקטין במידה שלא יקבל יציבות ושקט נפשי – “אני רוצה להעיד כעד מומחה שאם (לקטין) לא תהיה יציבות בחייו לדעתי הוא יהיה חולה נפש. אני רואה בעצמי אחראית באופן חלקי להילחם עם האמא כמו לביאה, אז אני אהיה כמו נמרה, שתינתן לו היציבות, השקט הנפשי כדי שהמטען הגנטי שמקנן בו לא יפרוץ, ואם יפרוץ שיפרוץ בגיל 38 ולא בגיל 8” (ראו דיון מיום 16.3.2009, בעמ’ 19). לא היה בחוות הדעת של המומחים מטעם המערערת, על שתי הערכאות, לסתור את הנזק שעלול להיגרם לקטין ואת הבעיות המשמעותיות מהן היא סובלת המשפיעות על תפקודה האימהי. ההפך הוא הנכון. חוות דעתו של ד”ר שפירא הדגישה את בעיות אלו, “בעיקר לגבי היכולת להתייחס לצרכים רגשיים של האחר כיישות נפרדת, מה שמהווה מרכיב מרכזי ביחסי אם-ילד”. הוא מציין כי למערערת קיימות בעיות קשות של שיפוט וכי היא סובלת “מהפרעת אישיות נרקסיסטית קשה שמתבטאת בראיה מאוד אגוצנטרית של עצמה ושל הסובב אותה”. היא אף “מסוגלת לעיתים לעוות את המציאות בכדי להתאים אותה לדימויים שלה על עצמה ועל הסביבה”. המכתב של ד”ר שפירא אותו צירפה המערערת משנת 2004 אשר הצביע על שינוי לטובה בהתנהגותה, צורף אך כמכתב המלצה ולא כחוות דעת קלינית. כמו-כן, הוא התייחס להשבת הבת שנלקחה ממנה אף היא על ידי רשויות הרווחה לחזקתה, ולא לגבי תפקודה האימהי כלפי הקטין. כך או אחרת, המכתב נכתב כשנה לפני האירוע שבגינו הוצא הקטין מחזקתה והוכר “כקטין נזקק”, ולכן קיים ספק ממשי לרלוונטיות המסמך בשלב זה. המערערת הייתה מיוצגת בהליך שהתקיים לפני בית המשפט לענייני משפחה ולא הציגה חוות דעת נגדית להפרכת האמור בחוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט שהתייחסה ספציפית למסוגלותה ההורית כלפי הקטין וכן לקטין עצמו. המכתב אותו צירפה במסגרת ההליך לפני בית המשפט המחוזי אומנם התייחס לקטין, אולם הוא מנוסח באופן סתמי, לקוני ואין בו ללמד דבר. לא זו בלבד שאין הוא ערוך כדין מבחינה פורמאלית אלא גם מבחינה מהותית אין בו ממש. לא נערכה כל בדיקה קלינית ואף לא פירוט או נימוק כלשהו למעט המסקנה הנפרשת על שורה אחת. יצוין, כי בשלב זה המערערת כבר הייתה מיוצגת מזה ארבעה חודשים על ידי הסיוע המשפטי וקיבלה את המימון הנדרש לצורך המצאת חוות דעת נוגדת אשר תתמוך בעמדתה. יתר על כן: עד למועד הדיון בערעור לפני בית משפט זה, ואף למועד מתן פסק דין זה, לא הומצאה חוות דעת שתלמד אחרת.

לכל אלה יש להוסיף כי גם אם נצעד בדרך אותה סוללת המערערת ונקבל את טענתה העובדתית לפיה שגה בית משפט קמא עת קבע כי מהיות הקטין בגיל שלוש לא התראתה עימו, הואיל וכאשר הלה היה בחזקת אביו, נהגה לבקרו (ראו סעיף 16 לבקשת רשות הערעור), הרי שהקטין הועבר לבית שרמן בחודש אוקטובר 2007. מאז לא דווח על מפגשים בינה לבין הקטין, עד כי לשם איתורה על ידי בית המשפט היה צורך להוציא הודעה לעיתונות (ראו סעיף 29 לתגובה לבקשת רשות ערעור). האם לא סתרה נתון זה. על פי הממצא העובדתי הנ”ל, נראה כי יש בסיס לקביעת בית המשפט לענייני משפחה כי מתגבשות להן גם עילות אימוץ לפי סעיפים 13 א (4) ו-(5) לחוק האימוץ.

משמעות הדברים היא שניים. האחד, יש להעניק משקל ראוי למצב שנוצר לפיו הקטין אינו בקשר רציף עם אימו מזה שנים וקיים חשש ממשי לנזק בלתי הפיך במצבו הנפשי, ולא נסתרו הבעיות המשמעותיות המעיבות קשות על מסוגלותה ההורית של אימו המערערת. האחרונה משליכה את יהבה בעיקר על חוות דעת חדשה שהגישה כדי לגבור על חוות הדעת שהוגשה לפני בית המשפט לענייני משפחה ועמדה בליבת פסק הדין. ואולם, חוות הדעת החדשה איננה חוות דעת אלא מכתב שמשתרע על ארבע שורות. השני, משעסקינן בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור בעניינו של הכרזת קטין כבר אימוץ, כי אז יש להגמיש את אמת המידה הרגילה ולתת את הדעת גם לטובת הקטין (ראו רע”א 2205/09 דלעיל). ראייה כזו במקרה הקונקרטי, לא רק שאיננה מטיבה עם עמדת המבקשת אלא אף מחלישה את כוחה.

8. מהאמור עולה אפוא, כי לא נתקיימו התנאים הנדרשים להארכת מועד להגשת ערעור, עם כל ההתגמשות הראויה עת עסקינן בתיק בעל אופי כגון דא. אשר על כן, הייתי מציע לחבריי לדחות את בקשת רשות הערעור ולהימנע מחיוב בהוצאות בנסיבות העניין.

המשנה לנשיאה א’ ריבלין:

אני מסכים.

השופט א’ רובינשטיין:

בכאב לב אני מצטרף לחוות דעתו של חברי השופט הנדל, הכל מתוך נימוק העל של טובת הקטין, וכפי שפירט חברי. אכן, במקרה דנא מצבו העצוב עד מאוד של הקטין, שבעוד חודשים אחדים ימלא עשור שנים לחייו, טרם בא על תיקונו ככל הנראה, וכעולה מתשובת המשיב מיום 13.2.11 לא צלח הניסיון אצל המשפחה שנתכוונה לאמץ. ואולם, אין בכך כדי להטות את הכף לעניין הבקשה שבפנינו, ולגביה – כאמור – מקובלים עלי נימוקי חברי. אוכל רק להביע צער, ותקוה מעומק הלב כי יימצא פתרון לקטין עד מהרה.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ’ הנדל.

ניתן היום, י”ז בתמוז תשע”א (19.7.11).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.  10093820_Z05.doc   אמ

מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il