בית משפט עליון: “אף שסעיף 12 (חוק הנוער) אינו נוקט במפורש במונח ‘קטין נזקק’, הוא מופנה לקטינים נזקקים” דנ”א 6041/02
בית המשפט העליון בצוות מורחב קבע כי “אין בידי (הנשיא אהרון ברק) להסכים לגישתה של פקידת הסעד, כי הוצאה ממשמורת לפי סעיף 12 יכולה להיות גם במטרה לבצע בדיקות הנדרשות לתמיכה בבקשת הנזקקות, או במטרה לבנות טיפול בשיתוף פעולה עם ההורים והקטין. גישה זו נסמכת על התועלת הטיפולית אך אינה תואמת את דרישת החיוניות. רק ביסוס הנחיצות בהוצאתו של הקטין והצורך לעשות כן מיידית, יכול להצדיק פגיעה במרקם המשפחתי. דרישת המיידיות מתוספת לדרישת הנחיצות נוכח העובדה כי מדובר בהחלטת ביניים … הכל מסכימים כי אף שסעיף 12 אינו נוקט במפורש במונח “קטין נזקק”, הוא מופנה לקטינים נזקקים. המחלוקת היא לגבי מידת ההוכחה הנדרשת. מקובלת עלי עמדתו של השופט גרוניס, כי בשלב זה של “החלטת ביניים” ניתן להסתפק בהוכחה לכאורית של נזקקות“.
הנשיא אהרון ברק נימק החלטתו בארבעה טעמים:
השימוש בסעיף 12 נועד למקרי חירום – “סעיף 12 מקנה לבית המשפט כלים לטיפול מיידי בקטינים, במצבים שאינם סובלים דיחוי. הדרישה לבסס בראיות כבדות ומוצקות ממצא של נזקקות עלולה לסכל את ההסדר. יש להביא בחשבון מצבים קשים, בהם מתעורר חשש ממשי כי נשקפת סכנה מיידית לשלומו של הקטין. במקרים כאלה, הבטחת שלומו (הפיזי או הנפשי) של הקטין מחייבת את הוצאתו המיידית מרשות הוריו, עוד בטרם עלה בידי רשויות הסעד לקבל תמונה מלאה בדבר מצבו של הקטין. החשש הכבד לשלומו של הקטין מצדיק לכאורה קבלת החלטת ביניים עוד לפני השלמת החקירה והבדיקה“.
סעיף 12 מופעל ללא זכות טיעון – “הטעם השני נעוץ בכך שסעיף 12 לחוק מאפשר קבלת החלטות ביניים “אף לפני שמיעת הקטין או האחראי עליו ולפני קבלת תסקיר”. הכרה באפשרות לקבל החלטת ביניים במעמד צד אחד עולה בקנה אחד עם הסתפקות בהוכחה לכאורית של נזקקות. מה גם שקשה להצדיק קביעה סופית בשאלת הנזקקות מבלי שניתנה זכות טיעון לקטין או לאחראי עליו. יחד עם זאת, גם בהתקיים התנאים להפעלת סעיף 12, ראוי שתינתן זכות טיעון לקטין ולאחראי עליו, ככל שהדבר אפשרי, קודם שיגבש בית המשפט את החלטתו”.
“קיים כאמור קשר הדוק בין סעיף 11 לסעיף 12 לחוק. דרישת הסף בסעיף 11 היא ש”פקיד סעד סבור כי קטין הוא נזקק”. סברה זו של פקיד הסעד תואמת דרישה של נזקקות לכאורה, במיוחד כאשר ההליך מתנהל במעמד צד אחד. גם החומר המצוי בשלב זה אצל פקיד הסעד זהה, לרוב, לחומר שיעמוד בפני בית המשפט. זאת ועוד, נראה כי החמרה בהוכחת נזקקות במסגרת סעיף 12 תגביר את השימוש בסעיף 11 לחוק, המסמיך את פקיד הסעד לנקוט באמצעי חירום ללא החלטה שיפוטית. לטעמי, יש להעדיף ככלל, נקיטה באמצעים טיפוליים במסגרת החלטות שיפוטיות, ולהותיר את השימוש בסעיף 11 למקרים הדחופים ביותר בהם אין שהות לפנות לבית המשפט”.
לא רצוי לפצל את מידת ההוכחה של הנזקקות לפי סוג האמצעי – “יש לזכור כי מכוח סעיף 12 לחוק רשאי בית המשפט להורות על נקיטה באמצעים זמניים שונים ומגוונים. הוא רשאי, למשל, להורות על בדיקה והסתכלות, שינוי מסגרת חינוכית או עיכוב יציאה מן הארץ. החלטות מסוג זה פחותות בחומרתן מהוצאת ילד מרשות הוריו ואינן מצדיקות הוכחה מלאה של נזקקות כבר בשלב הביניים. מכיוון שלא רצוי לפצל את מידת ההוכחה של הנזקקות לפי סוג האמצעי, יש להסתפק בהוכחה לכאורית של נזקקות לצורך כל האמצעים הזמניים מכוח סעיף 12“.
