פרופ' אסתר הרצוג בתוכנית 'איזו מדינה' בענין מסקנות ועדת סילמן: חברי הוועדה הם אנשי משרד הרווחה אז זה די מבטיח שהמסקנות שהתקבלו נוחות למערכת

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-1Wg

איזו מדינה ערוץ 2, אפריל 2014.

יותר מעשרת אלפים ילדים מוצאים מבתיהם ומנותקים מהוריהם בכל שנה על ידי רשויות הרווחה לעיתים שלא לצורך.

משפחות רבות נותרו עד עתה חסרות אונים מול החלטות העובדים הסוציאליים.

בתחילת מרץ 2014 פורסמו מסקנות מנכ"ל משרד הרווחה, יוסי סילמן, שבדקה כיצד ניתן לשפר את הטיפול בנושא.

חנה סלוצקי חברת ועדת סילמן:

"מה שנעשה היום הוא בהחלט בסדר ורק צריך להוסיף דברים נוספים. העובדים הסוציאליים נמצאים תחת מכבש של אלימות ושל יציאה נגד אנשים מסוימים".

פרופ' אסתר הרצוג – הבעיה מתחילה מהוועדה עצמה. הוועדה עצמה רוב חבריה הם בעצם אנשים מתוך המערכת, אז זה די מבטיח שהמסקנות שיתקבלו יהיו מסקנות שהן נוחות למערכת.

הבעיה השנייה היא שהוועדות האלה הן פשוט חסרות טעם. אין להן כמעט שום ערך. אם נביא בחשבון שב- 2002 היייתה ועדה נוספת, דומה, שהוקמה ממניעים די דומים, על רקע לא הייתי אומרת "רחשי הציבור", אני הייתי אומרת "זעם בציבור". זעם מאוד עמוק של משפחות, הורים ופעילים חברתיים, כמוני.

הוועדה ההיא, שהוקמה על ידי השר דאז שלמה בניזרי, הגיעה למסקנות, לפי דעתי, יותר ממוקדות, יותר ברורות, עם עבודה מסודרת מקצועית, לאורך שנה, עם פרוטוקולים ועם המלצות מאוד ברורות, מה שלא יושם בסופו של דבר; למעט שינוי השם של ועדות ההחלטה, אלה הוועדות שמחליטות על הוצאת הילדים, שינו את השם לאיזה שם יותר נחמד כמו, אני יודעת, הועדה לטיפול ולהערכה או משהו מעין זה.
אבל שום דבר לא יושם, ולא במקרה, משום שמי שנכנס אחר כך עם חילופי השלטון, היה זבולון אורלב שהוא פוליטיקאי מיומן וטוב והוא דאג לכך שכל המסקנות המשמעותיות שהחשובה ביניהן הייתה הקמת ועדות ערר, שאליהן הורים שיש להם טענות יוכלו לפנות כדי לערער על ההחלטות של הוצאת ילדיהם מהבית.

בתור פעילה למעלה מעשרים שנה בנושא, אין דבר שלא ניסיתי אותו כדי להגיע, להגיב, להציע, בדרך של דיבור או בדרך של כתיבה פובליציסטית, בכל דרך שהיא.

אנחנו מדברות פה על מערכות אטומות, מערכות שיש להן כוח שהוא פשוט, כמעט, הייתי מרשה לעצמי לומר, דמיוני.

הם לא מקשיבים. הם לא שומעים. ההחלטות של הוועדות שמגיעות לבתי המשפט הן החלטות שאחר כך השופטים מקבלים אותן. הן למעשה… כלומר, יש כאן חותמת גומי, על ההמלצות הללו של פקידות הסעד.

אנחנו ניסינו כמה פעמים לתת הצעות כדי לפתור את העניין, לתת מענה אלטרנטיבי שהילדים יישארו בקהילה. אנחנו התגייסנו הפעילות והפעילים של עמותת עלי"ה. הצענו את עזרתנו להיות משפחות מלוות. הדברים האלה פשוט הוזזו הצידה בלעג או בהתעלמות שקשה בכלל לאמוד.

אני הייתי אפילו אומרת שהמצב הולך ומחמיר.  הוא לא משתפר, הוא ממש הולך ומחמיר, ואני רואה את הדברים לאורך השנים.

החוקים נהיים יותר גרועים, הסמכויות הולכות וגדלות, מספר המוסדות הולך וגדל, הגיוון של המוסדות הולך וגדל.

איך שלא תסתכלי, מאיזו זווית שלא תסתכלי, הדברים הולכים ומחמירים, לא הולכים ומשתפרים.