הוצאת ילדים מביתם בכפיה על ידי עובדת סוציאלית מלשכת הרווחה

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-1m

אוטונומיה שיפוטית

עובדי רווחה בנו לעצמם מערכת אוטונומית שיפוטית בלתי תלויה וללא כל פיקוח חיצוני. במערכת זו הם קובעים חוקים חדשים אשר סותרים את דיני המשפט הישראלי. כך למשל, הם מוציאים ילדים מהבית תוך התעלמות מוחלטת מדיני ראיות במשפט הישראלי. הם כותבים תסקירים שקריים לבתי המשפט נגד הורים על סמך “התרשמות”, “תחושות”, “אינטואיציות” ו”הסתברויות לסיכון עתידי” ללא כל ממצא ראייתי תומך.

מאידך, כאשר קיימים נגדם ממצאים ראייתים בשטח כגון הקלטות, הם מפרשים זאת כ”השמצות” ו”דיבה”.

תארו לכם שיום בהיר אחד מחליט אדם על דעת עצמו להפוך את סדרי המשפט הפלילי ושופט קובע כי נאשם אשם ברצח רק על סמך “תחושות” של חוקר במשטרה, או לחילופין, קיימת ראיה כהקלטה ובהקלטה חוקר משטרה מודה שזייף ראיות ואותו חוקר טוען מאוחר יותר כי מדובר ב”השמצה”, איך נראית מערכת המשפט שלנו? בדיוק כפי שהיא נראית  במשטרים אפלים.

כך פועלת מערכת הרווחה, אשר מענישה ילדים והורים ע”י ניתוקם ללא כל ראיות  או לחילופין ע”י הסתרת ראיות. וכך פועלים בתי המשפט לנוער בישראל, אשר מתעלמים לחלוטין מקביעותיו של המחוקק, מצפצפים עליו ופוסקים בניגוד לכל הגיון ישר וסדר תחיקתי, וזאת מתוך יתרון כי הם מתנהלים בדלתיים סגורות ואף אחד לא יכול לדעת מה קורה שם בפנים, להעביר בקורת, כולל התקשורת.

ילדים רבים הוצאו מביתם ללא שהוגש כתב אישום פלילי נגד מי מהורים.

סתימת מערכות

עובדי רווחה מציפים את תחנות המשטרה בתלונות שווא כנגד הורים וכך גורמים לסתימת מערכות. משטרת ישראל אינה יכולה להגיע למקרים כמו אלו של רוז והנרצחים האחרים משום שהמערכת שלהם נסתמת בתלונות שווא קיקיוניות.

בתי המשפט לנוער אשר עמוסים לעייפה בתיקים פיקטיביים נסתמים אף הם, מה שגורם לשופטים להוות חותמת גומי של פקידי סעד, לקיים דיוני בזק שטחיים על מנת לסגור את הדיון במהירות האפשרית כדי לעבור לתיק הקיקיוני הבא. כדי לסגור את הדיון המשפטי במהירות וללא כל מחשבה הם פוסקים על פי מה שעובדי הרווחה כותבים בתסקירים שלהם.

תחושות בטן כאקסיומה

במהלך השנים שומן והתעבה מנגנון עובדי הרווחה באופן כזה שניתן להם מנדט לא חוקי לקבוע גורלות של משפחות וילדים רק על סמך “תחושות” של עובדים סוציאלים. ה”תחושה” של עובד הרווחה הפכה לכלי “ראייתי” רב עוצמה ושופטי נוער מתייחסים אל ה”תחושה” הזו כאל אקסיומה.

אנו יודעים כי לתחושותיהם והתרשמותם של עובדי רווחה אין שום קשר לאמת ולמציאות. אם תחושותיהם היו נכונות הם היו מונעים את מקרה רוז ואף יותר מזה, היו מרחיקים את השוטר הרוצח מייקל פישר מילדיו, אותו מייקל פישר שהיה חוקר נוער בעצמו ועבד עימם באופן שוטף ויומיומי.

חמור מכך, הם אינם נתבעים על רשלנות, לא על רשלנות בגין אי איתור מקרי סכנה ולא על רשלנות בגין התעללות בילדים במוסדות משרד הרווחה אליהם שלחו אותם.

טרמינולוגיה של סופרלטיבים

כפי שניתן לראות מן המכתבים של האמא לורי שם טוב, עובדי רווחה סיגלו לעצמם טרמינולוגיה חדשה בניגוד להגדרות האקדמיה הישראלית ללשון.

כך למשל הם מפרשים פלייר בו נכתבו עובדות נכונות כ”איום”, ובכלל כל מהלך חוקי שמתבצע נגדם מתפרש כ”איום”, “השמצה”, “הכפשה” ועוד.

אמא שמשוחחת עם בתה בפנימיה והבת אומרת שהיא רוצה הביתה ומתגעגעת למשפחה, אמירה זו מנקודת המבט המעוותת שלהם מתפרשת כ”הסתה” של האם כנגד הפנימיה.

יש גם שימוש רב בסופרלטיבים. עפ”י מכתב של אמא, תגרה מתפרשת על ידם כ”ברוטאליות ואלימות חסרת תקדים”.

כושר שיפוט לקוי ומסוכן

הכח המשכר שניתן לעובדי רווחה מאפשר להם להתפרע ללא כל פיקוח, ולכתוב חוות דעת עפ”י האינטרס הרלוונטי לאותו תיק.

כך למשל, מתוך הקלטה של רננה קלנר, אחראית על העובדות הסוציאליות בגבעתיים, טענה שמקרה העובד הסוציאלי בקרית גת ששכח את בתו ברכב ל 3 שעות עד כדי סכנת חיים הוא “תקלה”, ואילו אם חד הורית אתיופית שבנה נפל מן החלון ונפצע קל הוגדרה כ”מזניחה” ושלושת ילדיה הוצאו מחזקתה, כבר 3 שנים הם חיים במשפחות אומנה.

רננה קלנר אף טענה שוב בטרמינולוגיה המעוותת שלה כי אותו עובד סוציאלי “לא שכח” את התינוקת אלא “השאיר” אותה ברכב, שוב מניפולציה של פלפולי מילים.

 טובת הילד ככלי מלחמה

ההוכחה הניצחת לכך כי עובדי הרווחה בגבעתיים, אינם מעוניינים להיחשף בערוותם היא הבקשה שהגישו לבית המשפט לאסור פרסום כל חומר בענינה של אמא, בתואנת “טובת הילדים”.

השופטת רות בן חנוך הוציאה צו איסור פרסום ללא כל נימוק הגיוני, וכך הפכה להיות שותפה לפשע המאורגן הזה של סתימת פיות האזרחים האומללים.

עיתונאים מערוצי הרדיו והטלויזיה שרצו לפרסם כתבה אודות המקרה, נסוגו ברגע האחרון בשל צו איסור הפרסום.

אם אותם עובדי רווחה מאמינים במה שהם עושים הרי שאין צורך לאסור את הפרסום. איסור הפרסום מוכיח כי יש להם מה להסתיר. לפרסום יש קשר לטובת הילדים במובן הזה שכל פרסום כזה מגן על הילדים מפני מעשי התעללות במוסד הסגור. הילדים שוהים כעת במוסד סגור ללא כל פיקוח חיצוני ועוברים שם התעללויות כמוראה בתמונה המצ”ב על החבלות שהם חטפו ממדריכים במקום.

העובדת הסוציאלית רננה קלנר מלשכת הרווחה גבעתיים, אף הודתה בהקלטה כי הפרסום מזיק לשמה הטוב. מנקודת המבט שלה יש צורך לאסור פרסום על מנת שתדמיתה לא תיפגע ולא בשל טובת הילדים.

מדוע מקרי התעללות של ילדים בידי הוריהם ממלאים את דפי העיתונים ומקרי התעללות של ילדים בידי עובדי רווחה נחסמים לתקשורת ע”י הפעלת צו איסור פרסום?

שיכורות מכח

למרות 3 חוות דעת פסיכיאטריות הקובעות כי אמא בריאה בנפשה, מתעקשות עובדות הרווחה לתייג אותה כחולת נפש. הן מתעקשות כי תלך לאבחון של פסיכיאטר מטעמן, שוב על מנת לסיים את תפירת התיק נגדה כחסרת מסוגלות הורית.

מדובר כאן בסך הכל בעובדות סוציאליות, חלקן בוגרות תואר ראשון בלבד, בעלות מדרג אקדמי נמוך מאד. ציוני הפסיכומטרי של מועמדים לעבודה סוציאלית באוניברסיטה מדורגים במקום אחד לפני הסוף (חינוך נמצא במקום האחרון).

לא יתכן שנשים אלו, שלא עברו אפילו מבדקי אישיות ויושרה בדומה לרופאים שמחויבים לעבור מבדקים כאלו, תעסוקנה בדיני נפשות, תפרקנה משפחות, תהרוסנה ילדים, ללא כל פיקוח חיצוני ואף אחד לא מקים קול זעקה.

כ-400 איש חתמו עד כה על העצומה להקמת גוף ביקורת חיצוני ובלתי תלוי על פעילות משרד הרווחה.