ד”ר דפנה אבניאלי שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מחברת הספר “דיני חסינות” – יש חסינות לשופטים וצריך לבצר אותה
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-2cN
ערב עיון לרגל השקת הספר “דיני חסינות” מאת השופטת ד”ר דפנה אבניאלי, בית המשפט המחוזי תל אביב – בית ציוני אמריקה, 25 ביוני 2014
לא אמרתי ובשום מקום אף אחד לא חושב שאין חסינות לשופטים עצמם, יש ויש. להיפך. אני חושבת שצריך לבצר אותה! אלא שהחסינות הזו חלה על השופטים כשופטים ולא על המערכת השיפוטית שמהווים חלק ממנה, וכמו שהשופט ריבלין אמר היו מקרים שבהם נדרשה המדינה ואף הסכימה מלפנים משורת הדין וללא צורך בפסקי דין לפצות במקרים חריגים, נדירים, יוצאי דופן שאליהם כיוונתי כשחקרתי את הנושא.
אי אפשר לומר שאף פעם בשום מקרה לא יתכן שמישהו ימצא נפגע מאיזה שהיא פעולה שיפוטית ולא ימצא זכאי לפיצוי, אז הפיצוי צריך להינתן כמובן לא על ידי השופט עצמו, והתביעה צריכה להיות מוגשת כמובן לא נגד השופט עצמו, כי הרי יש לו חסינות והחסינות הזו חשובה, אבל לעיתים המדינה נדרשת לתת מענה למצב שבו אדם נפגע, לאו דווקא בכוונה תחילה, אלא כתוצאה מרצף של אירועים בלתי סבירים, בלתי צפויים שגרמו לאותו אדם נזק, ובאמת במקרים הנדירים האלה, אתם לא יודעים עליהם, כי הם לא מגיעים לפסקי דין, המדינה מפצה את מי שמגיע לו הפיצוי באותן סיטואציות נדירות.
בעשור האחרון היו ניסיונות להגיש תביעות נגד המדינה, בכל מיני טענות כאלה ואחרות. מרבית התביעות, אם לא כולן, נדחו – ובצדק על ידי בתי המשפט, זה לא שמישהו יכול לתפוס טרמפ על העניין הזה ולנסות בסיטואציה שנראית לו לבקש את הפיצוי, וכמו שאני אומרת בצדק מרבית התביעות האלה נדחו וזה היה בערכאות המבררות של בתי משפט שלום והמחוזי.
אני עצמי אפילו נתתי פסק דין אחד בנושא הזה, הרבה אחרי שכתבתי את הדוקטורט, אבל אולי ראוי, והגיע העת שגם בית משפט העליון יאמר את דברו בנושא הזה, ועד כה, זה לא קרה ומשיאמר בימ”ש העליון את דברו, אז אנחנו כולנו נדע שזו ההלכה וכך מורים ולפיה נוהגים. יכול להיות שזה עוד יגיע ביום מן הימים.
אני מסכימה לכל מי שאמר שהחסינות חשובה כדי להבטיח את חופש הפעולה, את השקט של העושה בתפקיד, מבלי שיצטרך כל הזמן אחורה להסתכל ולחשוש שמא מישהו מתכנן נגדו את התלונה או את התביעה הבאה. בוודאי שזה לא צריך לקרות.
צריך לתת את המשקל הראוי לשני העקרונות החשובים, הראשון הרצון להגן על העוסקים בעשייה ציבורית מפני רדיפה אישית ותביעות סרק, ומצד שני הרצון להבטיח שלא יפגע גם חופש הפעולה וחופש הרצון של האנשים שנפגעו לנסות לבוא בתביעה או בתלונה במקרים שבהם מוצדק לעשות את זה. האיזון בין שני הדברים האלה הוא לא דבר קל, ואת כל זה ניסיתי לומר בספר החדש שלי.
אני מבקשת לסיים בדברי תודה חמים, קודם כל קהילת השופטים שאני גאה להימנות עליה, ושנתנה לי את ההשראה להשמיע את קולי, ולבקש להטביע חותם על דמות המדינה ועל עקרון שלטון החוק במדינה שיקרים ללבי. העשייה השיפוטית היא לא רק שליחות, לא רק הנאה, היא דרך חיים ואני מאושרת שזו דרך החיים שבחרתי. התחלתי ללמוד משפטים בגיל 18 כעתודאית. אני מודה ללשכת עורכי הדין, לעו”ד אפי נווה על פתיחת האכסניה לאירוח המרגש הזה הערב.
תודה חמה לכל הדוברים החשובים והחכמים שתרמו מזמנם ומהידע המשפטי שלהם ותודה להוצאת הספרים פרלשטיין – גנוסר על העבודה הנעימה כל הדרך, ואני בכל אופן אישי נהניתי.
דבורה ברלינר נשיאת בימ”ש מחוזי – לא מאמינה שיש שופט אחד בישראל שבגלל דיני חסינות מזלזל בצדדים
[youtube=http://youtu.be/Jx3Il6Tug_A]
כדי שאוכל לעשות את העבודה שלי כמו שצריך אני זקוקה לחסינות שיפוטית. דפנה מביעה באיזשהוא מקום בספר את החשש ששופטים יהיו אדישים בגלל החסינות, משום ששופט יאמר לעצמו שיש לו חסינות ובכסות החסינות הזו יעשו מעשים שלא ייעשו. אני רוצה לקוות שאנחנו באמת לא שם. אני לא מאמינה שיש שופט אחד בישראל שאומר לעצמו “מה איכפת לי, לא מעניינים אותי הצדדים, צדקתי, לא צדקתי, טעיתי, לא טעיתי, התרשלתי, לא התרשלתי, אני את נפשי הצלתי. יש לי חסינות”, אני באמת לא מאמינה שיש שופט אחד שאומר לעצמו את הדברים האלה.
בגלל שאני טיפוס קרימינלי ידוע, כמו שאתם יודעים, אז אני הייתי לוקחת את החסינות לנקודה מאוד מעניינת, למשל האם שופט חסין מפני השפעת התקשורת, מפני השפעת הציבור, והאם הוא צריך להיות חסין?
אליעזר ריבלין – אין מקום להגבלה של החסינות של השופט עצמו במילוי תפקידו השיפוטי
[youtube=http://youtu.be/99PeQcnPsq8]
במשך שנים רבות עשה בימ”ש העליון שימוש במודל המסורתי של עוולת הרשלנות, במסגרת הזאת בין השאר נבחן יסוד החובה של עוולת הרשלנות בשני שלבים. היתה הבחנה בין החובה המוסרית לחובה הקונקרטית, שאיפשרו לבימ”ש העליון להנות משיקול דעת רחב מאוד בעת תביעת אחריות, ולהפעיל שיקולי מדיניות וגם שיקולים של השקפת עולם. הנזק הראייתי הביא להרחבה ממשית של האחריות בנזיקין.
לגבי חסינות שופטים במילוי התפקיד השיפוטי שלהם – הנושא לא הגיע לפסיקה של בימ”ש העליון. אני לא בטוח שיש מקום לאיזה שהיא הרחבת אחריות, ואני חושב שאין מקום להגבלה של החסינות של השופט עצמו במילוי תפקידו השיפוטי, מדובר בתנאי חשוב וחיוני לעצמאות ואי התלות האישית של ביהמ”ש. ישנם דרכים אלטרנטיביות להבטיח את הבקרה על פעולת השופט, אמצעים משמעתיים או אפשרות להגיש תלונות לנציבות תלונות הציבור על שופטים, הביקורת הערעורית וגם הביקורת ההיררכית, כל אלה מבטיחים בקרה על ביצוע תפקיד שיפוטי, והבקרה הזו היא תנאי חשוב להבטחת אמון הציבור בבתי המשפט.
פרופ’ דפנה ברק ארז בימ”ש עליון – כאשר אנחנו מתמודדים עם מישהו שיש לו חסינות – בעצם אין לנו כוח
[youtube=http://youtu.be/4ebN-s86KRo]
אי אפשר להגזים בחשיבותו של הנושא שהספר עוסק בו הן במישור התיאורטי והן במישור המעשי. במישור התיאורטי תחום החסינות בעצם משרטט אזורים שבהם ערכים שהם חשובים לנו מן המעלה הראשונה, שלטון החוק והשוויון, בעצם נמצאים בעמדת נסיגה. במקום שבו קיימת החסינות יש בעצם פחות שוויון ופחות שלטון חוק, אם כי בשם ערכים חברתיים חשובים שאני אדבר עליהם בהמשך.
במישור המעשי, גם כן אי אפשר להגזים בחשיבותו של העיסוק בחסינות, משום שרק כאשר אנחנו נדע את תחום החסינות, נוכל לדעת מהי התוצאה המעשית של כלל האחריות. עשוי להיות כלל אחריות ובסופו של דבר העדר אחריות כתוצאה מהחלת משטר החסינות.
אם אנחנו נחזור אחורנית ממש לראשית רכישת ההשכלה המשפטית, אז אני חושבת שלכל היושבים כאן, בטח זכור במעומעם המונח “טבלת הופלד”, כאשר לומדים את מושגי היסוד של המשפט, מדברים על זכות שכנגדה חובה, ובהקשר זה, כנגד בעל החסינות עומד מישהו שאין לו כוח. חסר הכוח. משום שכאשר אנחנו מתמודדים עם מישהו שיש לו חסינות, בעצם אין לנו כוח מולו, כוח משפטי כמובן.
התחום של החסינות מעורר שאלות קשות, לפעמים נוקבות. השיקולים שעומדים כאן על כף המאזניים, הם כאמור, שיקולים ציבוריים הנוגעים לשלטון החוק ולשוויון, שיקולים של אחריות אזרחית בתחום של הכוונת התנהגויות, שאלות של תיקון עוול, שוב, אם יש חסינות, אז אנחנו באותו תחום אולי כבר לא מצליחים לכוון התנהגויות ולתת תמריצים ויתכן שאנחנו גם לא מתקנים עוול.
הספר שלפנינו מהווה קליידוסקופ המאפשר לנו הבנה יותר טובה מכל אחד מהנושאים הכלולים בספר.
עו”ד אפי נווה מברך את דר”ר דפנה אבניאלי לרגל השקת ספרה “דיני חסינות”
[youtube=http://youtu.be/Pk8o-rZNJ_s]
כשקראתי את המבוא לספר “דיני חסינות” שאלתי את עצמי על ההבחנה בין חסינות לבין משילות. אנחנו הרי יודעים שיציבות שלטונית מחייבת חסינות, זה דבר מהותי במערכת המשפט שלנו, מצד שני גם צריך שיהיה גבול לחסינות, והקלאש הזה בין משילות לבין חסינות זה דבר שמעסיק את כולנו.
אני בטוח שלספר תהיה תרומה רבה למערכת המשפטית שלנו והשופטים יתייחסו לספר הזה בעתיד.
ד”ר ענת פלג דברי פתיחה לרגל השקת הספר “דיני חסינות” מאת כבוד השופטת ד”ר דפנה אבניאלי
[youtube=http://youtu.be/VF6kLfLn1Lo]
אנחנו מתכנסים כאן מתוך כבוד ועניין בספרה החדש “דיני חסינות” העוסק בסוגיה המרכזית לתפקודה של הדמוקרטיה בישראל המחייבת בחינת תכופה מתמיד.
לאחר בחירת נשיא חדש לפני כשבועיים, עולות השאלות המטרידות אילו נבחרו חברי הכנסת פואד בן אליעזר או אולי חבר הכנסת מאיר שטרית לנשיאות, מה היה מתרחש אילו נחשפו החשדות כנגדם במלוא כיעורם לאחר שנכנסו בשעריה של עיר המקלט שמאפשרת חסינותם כנשיאים. האם היו מוותרים מרצונם על חסינותם, או אולי היו מתנגדים, או מתישים את הכנסת ומכרסמים עוד יותר באמון הציבור המצטמק ונשחק של אזרחים במנהיגות, או אולי דווקא החסינות המוענקת לנבחרי ציבור מפחיתה תביעות סרק, מונעת קנטרנות, מהווה בלם לטענות פופוליסטיות על שחיתות שיש הסבורים שהן – הן המרתיעות מועמדים איכותיים מלהיכנס למרקם החיים הפוליטיים.
ועוד נקודה אחת, רק לפני שנה, נזכיר, נבחרו ראשי ערים חרף כתבי אישום שהוגשו נגדם. החוק החדש איפשר לאחרונה את השעייתם. האם ניתן להסיק מכך שהגיעה העת להכניס שינויים נוספים בדיני החסינות בישראל? בכל אלו ובשאלות נוספות, תמצאו בספר עב הכרס לשמו התכנסנו.
דיני חסינות / ד”ר דפנה אבניאלי שופטת ביהמ”ש מחוזי ת”א, קובץ pdf
מתוך הספר: תביעה נגד המדינה כאחראית לתקינותה של המערכת השיפוטית, נוסף על האחריות המוטלת על המדינה למעשיו של שופט המבצע עוולה שיפוטית, חלה עליה אחריות במישור השלטוני, להבטיח את קיומה של רשות שופטת נטולת משוא פנים, ולמנות שופטים המסוגלים למלא את תפקידם ביעילות ובנאמנות. כמו כן, חלה על המדינה אחריות לדאוג לתפקודה היעיל של המערכת השיפוטית, לתקינותם של ההליכים ולהבטחת זכות הגישה של הציבור לערכאות.
דיני חסינות / ד”ר דפנה אבניאלי – פרק ח תחולת החסינות על פעולה שיפוטית, קובץ pdf
סעיף 8 לפקודת הנזיקין, שהוא המקור הנורמטיבי לחסינות השיפוטית בדין הישראלי קובע כי:
“אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי”.
החסינות השיפוטית חלה על עוולה שבוצעה בעת מילוי התפקיד השיפוטי, ואינה חלה על עוולה שבוצעה על ידי שופט כאדם פרטי או תוך כדי מילוי תפקיד אחר, כאמור בסיפא של סעיף 8 הנ”ל (“לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי”). תחולת החסינות מוגבלת לפעולה שיפוטית בלבד, ואינה משתרעת על פעולות מינהליות או על פעולות לוואי אחרות, המבצעות על ידי שופט או ממלא תפקיד שיפוטי אחר, כאמור ברישא של סעיף 8 (“אדם שהוא גופו בית משפט… וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט).
