קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-2d0

[youtube=http://youtu.be/tJINJyJ_AyU]

אנחנו מקיימות היום כנס היום לזכרה של ד"ר מרינה סולודקין ז"ל, ואני מבקשת רק לומר מספר מילים על מרינה שהיתה מופת לאומץ לב ויושרה, למחויבות עמוקה למען המוחלשים בחברה, בהתגייסותה חסרת הפשרות במאבק נגד הוצאת ילדים ממשפחותיהם והשמתם הכפויה במוסדות הרווחה.

על רקע ההתרחשות המתמשכת של נבחרי הציבור למצוקות ילדים והורים מקבוצות מוחלשות, היתה מרינה לסמל עבור פעילות ופעילים למען צדק חברתי.

השדולה שהקימה מרינה בכנסת בשיתוף עם עמותת ע.ל.יה למען זכויות ילדים והורים, העניקה במה לקולות של ההורים הפגועים. היא ביטאה ביקורת נוקבת על מדיניות הרווחה וסוגיית הוצאת ילדים ממשפחותיהם וקידמה יוזמות חקיקה בנושא.

אני מבקשת להודות לשורה ארוכה של פעילות ופעילים שהיו מעורבים בארגון של הכנס הזה ומעורבות ומעורבים בפעילות של עמותת ע.ל.י.ה – גב' נחמה דיכנה, גב' יונת קלר שנמצאת כרגע בחו"ל, הדוברת של העמותה גב' איילה שטגמן, גב' חנה איסלר, אשר רוכברגר ועוד אנשים נוספים. הזכרתי רק כמה מהם. תודה רבה לחנה בית הלחמי שהיתה פעילה מאוד בארגון של האירוע הזה, ותודה רבה בשם העמותה לאנשים שהגיעו לפה לומר דברים לזכרה של מרינה.

נתן שרנסקי יו"ר הסוכנות היהודית, לאיילה שטגמן, לעיתונאית בילי מוסקונה לרנר שמנחה, לאורית זוארץ חה"כ לשעבר וגם לכל הדוברים שהגיעו, עו"ד יוסי נקר, צופית גרנט, נעמה לנסקי, יאנה עברי ולורד פלמן.

לפני שאזמין את מר שרנסקי לשאת דברים, אבקש שנעמוד דקת דומיה לזכרה של האמא שהתאבדה שלשום.

אמא שהיא נכה, ומשרד הרווחה החליט לקחת את בתה ואמרו לה שהיא לא תראה אותה. הפרטים עדיין לא התפרסמו, וזה חלק מהבעיה, אישה שמתאבדת כי לקחו לה את הילדה למוסד והיא לא תראה אותה יותר, והדברים האלה לא מתפרסמים בתקשורת.

היום אנחנו הולכים לדבר על המקום של התקשורת בעיסוק בנושא, במינוף המאבק נגד הוצאת ילדים מבתיהם ומשפחותיהם. זה הזמן לעמוד דקת דומייה לזכרה.

חנה סולודקין בתה של חה"כ ד"ר מרינה סולודקין ז"ל נושאת דברים לזכרה של אמה בציון שנה ללכתה

[youtube=http://youtu.be/HSkBTon1PLY]

בסוף שנות ה- 80 תחילת שנות ה- 90 החלה עליה הגדולה של יהדות רוסיה ומדינות בריה"מ לשעבר למדינת ישראל, ובכך החל לבוא לסיומו פרק היסטורי ארוך של חיי יהודים ברוסיה והמרחב שמסביבה. עם נחיתת מאות המטוסים על אדמת ישראל, קבוצה זו המונה למעלה ממיליון איש, לא הפכה בין לילה לישראלים. מגע גלגלי המטוסים בקרקע, סימל את ראשית סגירת פרק החיים באותו מרחב, ואינני יודעת לומר האם כאשר ראו לראשונה את הרוח שמניעה את צמרות הדקלים באזור נמל התעופה, מיד הבינו כי עתה נפתח פרק חדש של מאבק בחייהם, והוא של השתלבות ומציאת המקום שלהם בתוך החברה הישראלית.

בתוך קהילה גדולה ורבת פנים זו הגיעה גם אמא שלנו. שלי ושל לב. וכמאמר השיר, פתאום קם אדם ומרגיש שהוא נציגם וקולם של רבים. החיים שלה מקבלים תפנית, ואני שואלת את עצמי האם כל מה שהיה לפני העליה, אינו אלא הכנה לתפקיד הזה. כאשר היא נקראת אל הדגל ומצטרפת לקבוצה של מנהיגים פני הקהילה שנתן היה בין העומדים בראשה, היא יוצאת לדרך של  מאבק כמעט בכל דבר ממסדי שקיים במדינת ישראל, שאליה עלתה לפני שנים בודדות בלבד. היא נכנסה לכנסת בגיל 46 שנים, ואני חושבת חמש שנים אחרי העליה שלנו.

כבר מראשית הדרך בכנסת היא מקבלת פניות רבות מספור, תחילה מעולים ומאוחר יותר מציבורים אחרים אשר נופלים טרף קל לפגיעה ועיוות של שירותי הרווחה. המלחמה לא פוסחת גם על האספקט החינוכי והתדמיתי, בו אמא יחד עם חבריה לדרך נאבקים בתפיסות מעוותות בנוגע לעליה, ולוחמת  על ההכרה ביחודיותה  ותרומתה היחודית וההיסטורית למדינת ישראל. הכנסת הופכת למקום בו אמא מנסה להניע שינויים בכל אותם תחומים שהוזכרו.

נתן יולי שרנסקי נושא דברים לזכרה של חה"כ ד"ר מרינה סולודקין ז"ל בכנס לציון שנה למותה

[youtube=http://youtu.be/nHam9ec15-Y]

אני מאוד מעריך את העבודה של עמותת ע.ל.י.ה.

אני לא מומחה בנושא, אני לא מספיק מכיר את הנושא, אבל ברגע שהזמנתם אותי לדבר על מרינה, עזבתי הכל ובאתי, כי מרינה היתה ידידה במפלגה, ידידה בפעילות ואישה יקרה מאוד לכולנו, למעשה לעם ישראל.

יש חברי כנסת חדשים, ועכשיו, אחרי שנה אפשר לראות עוד יותר, עד כמה מרינה היתה יחודית. אין לי הרבה ביקורת. אני לא ממש בפוליטיקה. נכנסו חברי כנסת חדשים, ותראו כמה אכזבות אנחנו שומעים על חברים חדשים שכאשר רצו לכנסת, רצו תמיכה והיו מעורבים בפעילות מסוימת, וברגע שהם בכנסת, אז קודם כל הם חברי כנסת, ויש להם אנשים שהם דואגים – לקרובים אליהם, אבל קודם כל הם צריכים לבדוק לפי סקר מה אנשים חושבים היום, ומה פופולרי ומה לא פופולרי. חברי הכנסת הללו מנסים לקדם את הקריירה שלהם עבור דברים שהם חשובים להם.

אצל מרינה הכל היה הפוך.

היא נכנסה לכנסת, כי זה עוד מקום שם היא יכולה להמשיך ולהיאבק עבור זכויות של אנשים שהם קהל שלה, והיא לא היתה צריכה ולא היתה מעוניינת בשום סקר מה אנשים חושבים, כי היא אחד מהם. היא חושבת מה שהם חושבים. היא המשיכה את החיים שלה ביחד איתה, בלי שום קשר אם היא בכנסת או לא. היא אמרה מה שהיא חושבת בין אם זה פופולרי או לא.

אני חייב להגיד שכיו"ר המפלגה, לעיתים קרובות היה מאוד לא נוח. אנחנו ידידים קרובים, היא סומכת עלי ואני עליה. ראש הממשלה אמר לי, איך זה יכול להיות שחברה בסיעה שלך לא מצביעה איתנו, תשכנע אותה, ואני יודע שאין לי שום אפשרות לשכנע אותה, והוא אמר לי, אבל היא קיבלה מקום בכנסת בגללך, איך זה יכול להיות שהיא לא תעשה מה שאתה אומר לה, ואני אפילו לא ניסיתי.

ומרינה פעם אמרה לי:

"תודה שאתה לא מנסה, כי אני מאוד לא רוצה לומר לך לא".

היה ברור שהיא תעשה דברים שהיא מאמינה בהם ובגלל מה שאנשים מצפים ממנה שהיא הלכה לכנסת.

מרינה היתה מאוד נאמנה לשירות שלה ולשליחות שלה למען עולים, למען ניצולי שואה, למען ילדים, למען הורים, כשכולם היו מדברים על נשים מוכות, היא הגנה על גברים מוכים.

אמרתי לה: "מה זה?"

והיא אמרה, יש לי קייס מאוד קשה, ואני מגנה עליו.

איילה שטגמן דוברת עמותת ע.ל.י.ה נושאת דברים לזכרה של ד"ר מרינה סולודקין ז"ל

[youtube=http://youtu.be/-yvdqou8jpk]

התמודדתי פעמיים לכנסת רק בגלל הנושא של הוצאת ילדים בכפיה מהוריהם.

אני מודה לכם על השתתפותכם בכנס לזכרה של ד"ר מרינה סולודקין ז"ל, לדאבון הלב. מרינה חסרה לנו, היות והעוולות והמצוקות של הילדים ומשפחותיהם עדיין לא נפתרו. מרינה ז"ל שימשה כתובת ואוזן קשבת בכנסת ישראל לכל אותן משפחות הנאבקות נגד הוצאת ילדיהם והשמתם הכפויה במוסדות הרווחה. מרינה ז"ל היתה היחידה מחברות וחברי הכנסת אשר ניאותה לבקשתי, להקים שדולה בכנסת בשיתוף עם עמותת עלי"ה ולהיאבק בסוגיית הוצאת ילדים ממשפחותיהם, ובשינוי מדיניות הרווחה בנושא זה. כבר ביום המחרת לבקשתי, הודיעה לי מרינה ז"ל, שאכן תוקם שדולה בכנסת בנושא זה ואף ציינה את התאריך של ההתכנסות הראשונה של השדולה הראשונה בשיתוף עם עמותת עלי"ה, מאז הקמת השדולה הראשונה שהתקיימה במשך 5 שנים, מרינה ז"ל העניקה במה לזעקת ההורים ולכאבם, ביקרה ללא מורא ופחד בנחישות את מדיניות הרווחה וקידמה יוזמות חקיקה בנושא.

מאז שעזבה אותנו מרינה ז"ל, משמשת לנו לחברי העמותה, מודל לחיקוי והמקור ממנו אנו שואבים את הכוח ואת המוטיבציה להמשיך ולקיים את צוואתה, במאבק בשינוי מדיניות הרווחה.

עמותת עלי"ה מקווה שהמינוף התקשורתי בדעת הקהל, יסייע להביא לשינוי העוולות למען רווחת הילדים ומשפחותיהם.

אני מברכת את חבריי לעמותה ועל היוזמה הברוכה בקיום הכנס הזה.

אורית זוארץ חה"כ לשעבר נושאת דברים לזכרה של חה"כ ד"ר מרינה סולודקין ז"ל – כנס לציון זכרה

[youtube=http://youtu.be/YSPbJLWqFHc]

עוני זה לא פשע. ואני חושבת שאם אנחנו מנסות לסקר את המאבק של מרינה בשינוי התודעה הציבורית גם עם העמותה וגם בעבודה הנוספת שהיא עשתה בכנסת, המיקוד היה לשנות את זווית ההסתכלות ונקודת המבט, כי לצערינו הרב אזרחים ואזרחיות בישראל משלמים מחיר מאוד כבד, בגלל שאין להם את היכולת הכלכלית, והעדר יכולת כלכלית הפך לתג של איזה שהיא עבריינית, שלא מסוגלת לגדל את הילדים שלך. הפשע הוא של מדינת ישראל, הפשע הוא של השרים, הפשע הוא של אלה שמרימים את היד ומקדמים חקיקה שפוגעת ומחלישה עוד יותר את אותן קבוצות מוחלשות. כולם יצאו בשמחה וששון  לרגל הצעת החוק 0 אחוז מע"מ. הצעת החוק הזו רק מעצימה את הפערים ואולי מחזקת את האוכלוסיות מהמעמד הביניים ומאפשרת להם להגיע לבית בקלות יתרה באופן יחסי, אבל מעצימה את הפערים ומרחיקה את אלה שאין להם עוד יותר מהבסיס הכלכלי האיתן, ואני אומרת שאם היו משקיעים את כל אותם המשאבים שמשקיעים בלהיאבק באותן נשים מוחלשות, ולצערנו הרב, רוב הקורבנות של העוני הן נשים וילדים, ומשקיעים את כל המשאבים האלה בלסייע להם, לחזק אותם, להושיט להם יד אמיתית להשתלב בתוך הקהילה שבה הם חיים, לא היינו מגיעים למצב הזה שיש כאן ממש INSENTIVE להוציא את הילדים מתוך הבית, כדי להוכיח שיש מערכת אחרת שעובדת. אז יש מערכת אחת שדורסת את המשפחות ויש מערכת אחרת שבאמת נהנית על חשבונם. את המאבק הזה אנחנו צריכות להמשיך, ואני מגוייסת. אני מתחברת לדברים שאמר מר שרנסקי לגבי מפעל ההנצחה למרינה סולודקין, חדר הנצחה, מועדון, מסגרת שתאפשר לקול הזה להמשיך להישמע. שיהיה בית לקול של מרינה. גם עבור ילדים, גם עבור נשים, גם עבור קשישים וחסרי ישע, גם עבור אלה שנפגעים מהמכות הקשות בכל מה הקשור לדיור, וזה היה אחד הדגלים הנוספים של מרינה: הדיור הציבורי.

שמעתם את הקול שלה מהדהד, בכל דיון כלכלי שכולם עמדו והתפארו  בהישגים, היא היתה קמה והיתה צועקת:

"ומה עם הדיור הציבורי?".

הדיור הציבורי הוא בדיוק המענה לאותן שכבות מוחלשות. הן לא חלשות. הן מוחלשות, שאנחנו צריכים לדאוג להן.

צופית גרנט בנושא הוצאת ילדים מהבית ע"י הרווחה – התקשורת לא עושה כלום כדי לעזור לחלשים במדינת ישראל

[youtube=http://youtu.be/pCi33vpDPaY]

כנס לציון שנה למותה של חה"כ לשעבר ד"ר מרינה סולודקין ז"ל

בחסות עמותת ע.ל.י.ה לזכויות ילדים והורים, משפחת סולודקין, פרלמנט נשים ותנועת ש.י.ן

מינוף תקשורתי וציבורי של המאבק למען זכויות ילדים והורים

פאנל מומחי תקשורת: ראיון עם צופית גרנט, בילי מוסקונה לרמן, חנה בית-הלחמי, ורד פלמן, יאנה עברי, עו"ד יוסי נקר, נעמה לנסקי

צופית גרנט: זה התחיל במעורבות של סיפור מאוד ספציפי, שבאמת היום באופן מוחלט אנחנו יודעים שהנזק שהרווחה גרמו שם הוא בלתי נתפס בעליל וגם בלתי הפיך. הנזק הוא נזק נפשי קשה מאוד. היום גם אי אפשר לגשר על מה שקרה שם ואחד הדברים שאני נחשפתי אליהם במהלך התיקים שיוסי בעיקר העביר לי, גם בעקבות "אבודים" אני נחשפת להרבה מאוד מקרים נורא קשים בחברה הישראלית, ויותר ויותר נחשפתי למצוקות קשות מאוד של הורים וילדים. סיפורים קטסטרופלים, כמו אישה שמגיעה לעובדת הסוציאלית בבית הספר, אמא חד הורית שמספרת שאין לה מכונת כביסה בבית ושיש קצת בעיות כלכליות, והיום היא מתמודדת עם זה שלקחו לה את הילד. היא רואה אותו רק משבע בערב ומאיימים עליה גם על אימוץ. ילד מקסים, אישה מקסימה, טובה, חכמה.

יש משהו פרוץ בעיני בחוק. גם בבתי המשפט למשפחה וגם אצל העובדים הסוציאליים. אני מגדירה את זה כעין 'אח גדול'. נגיד עו"ס או פק"ס מתלווה למשפחה, והיא פחות מחבבת את האמא ויותר מחבבת את האבא. נגמר הסיפור של האמא. הכל עובד אישי. ואין 'אח גדול' לעסק הזה. כלומר, לכי עכשיו תתחילי להילחם בפקידת הסעד. קודם כל אנחנו מדינה לא מקצועית. אנחנו מדינה נוראה ואיומה לחלש. איומה ונוראה. ולפני ארבע שנים לא היית שומעת אותי אומרת כזה משפט. להיות חלש במדינת ישראל זה כמעט גזר דין מוות, ואם אין פה עמותות שעושות חסד עם האנשים ומביאות להם אוכל, יש פה אנשים שאין להם אוויר לנשום. דבר שני, אם אמא במצוקה שואלת אותי "לפנות לרווחה?" אז אני אומרת: קודם כל אל תפנו לרווחה, כי ברגע שהתיק יוצא לידיים שלהם, המשפחה בצרות. הילד הופך להיות לרכוש המדינה. אם שופטת למשל, מטפלת בתיק, היא יכולה ללכת עם התיק הזה שנים, ואי אפשר לפסול אותה.

אם פקידת הסעד לא סובלת את האמא או לא סובלת את האבא, נגמר להם הסיפור. הכל אישי.

הדבר הכי חשוב לעשות, זה לתקוף את התקשורת, כי התקשורת לא עושה כלום כדי לעזור לחלשים במדינת ישראל. כלום!

הם פחדנים. הם תבוסתניים. הם אינטרסנטיים. אנשים שיושבים בטופ של הטופ, אין להם ביצים להזיז את הגבינה לשום כיוון. הם פחדנים!

והעיתונאים הכי גדולים במדינת ישראל, הם עלובים ופחדנים לפעמים בגישה שלהם.

את יודעת כמה פעמים, אני אישית, התחננתי, כמות הליקוקים שאני מלקקת לחברי כנסת, לעיתונאים בכירים, שיעזרו לי.

עכשיו טיפלתי באיזה סיפור של איזה ילדה, אם לא הפייסבוק שלי, הבחורה הזו ילדה חרדית, שבאה מסיפור, הלכה בסך הכל לאחותה, אחרי שאבא שלה היה נוהג להכניס אותה "לשמיכה". היא היתה מוזנחת, והיתה במצב קשה. היא אמרה "רע לי בבית. אני רוצה להיות אצל אחותי", וההורים אמרו: לא. היא לא תהיה. פרנציפ. אגו, במקום לזרום, להקשיב לילדה, השתיקו אותה, השחירו את שם אחותה, והדבר הכי נורא שקרה שמו לה עובדת סוציאלית. שמונה חודשים, לקחו ילדה חרדית  טובה וסגרו אותה בקלט חרום עם נרקומניות ועם זונות. שמונה חודשים ילדה שלא יכולה להגן על עצמה בשום צורה. ילדה שלא הביאו לה אוכל כשר, ועלתה ב- 15 ק"ג, כי היא אכלה בצק כל היום. ילדה שאיבדה את האמון בעולם. אם אני לא נכנסת לתמונה, ונלחמת בחירוף נפש, עד שאני גורמת לה לעשות דבר, ולעזוב את המקום ולא לחזור גם אם היא צריכה, מצאתי דירה שהיא תתחבא בה.
עובדת סוציאלית שמו עליה, ואז הסתבר לי, שהעובדת הסוציאלית הזו במשך 10 חודשים פגשה את הילדה הזו רק פעם אחת.

איך יכול להיות דבר כזה?! אני עכשיו אישית, החלטתי להילחם באותה עובדת סוציאלית, כי אני חושבת שאין לה זכות לעבוד במקצוע.

עשרה חודשים הילדה לא יצאה מהמקום. בחגים היא היתה לבד בלי אף ילד. הילדה הזו שהצליחה לשמור גם על הדתיות שלה, שאלתי את העובדת הסוציאלית איך יכול להיות שלא באת לבקר? לא רק שהיא לא באה לבקר. אני הייתי עושה שיחות ועידה, אני הייתי מתקשרת לעובדת הסוציאלית, כדי שהיא תדבר, היא לא היתה עונה לה

הילדה היתה משאירה הודעה:

"בבקשה, אני מתחננת, תדברי איתי, אני במצוקה".

היא לא היתה עונה לה.

למחרת עוד פעם:

"בבקשה, אני מתחננת, תעני לי, אני במצוקה".

היא לא עונה לה. יום אחרי יום. טיפלתי בילדה הזו שלושה חודשים. פעם אחת היא לא חזרה אליה. פעם אחת.
לכן אני אומרת, שלתקשורת יש לה פה תפקיד מאוד מאוד מסיבי, כי אנשים הם חלשים. זה לא מספיק. יש לי פה עורך דין שנלחם בחירוף נפש ולא שוחט גם את הקורבנות. ואז מגיעים לוועדת ביקורת של אותה קבוצה, ששלוש שנים התעללה בילדה הזו, ועדת החלטה, ואתם יודעים מה הם אמרו? "אנחנו מתנצלים".

מי יחזיר לילדה הזו מגיל 13 עד גיל 16 את מה שהיא עברה?

לתקשורת יש פה תפקיד של גיוס. אנחנו פה בצו 8. התקשורת זה נהיה מצב פוליטי.

כל העונה הבאה שלי של אבודים, היא על רווחה.