לראשונה: הגנה לעיתונאי בשל חובה חברתית עליון דנ”א 2121/12 פלוני נ’ אילנה דיין אורבך

איתמר לוין, ניוז, ההרכב המורחב בפרשת סרן ר’ קובע שפרסומים עיתונאיים ייהנו מהגנת החובה החברתית אם נעשו בתום לב רוב השופטים סבורים שאין חשיבות לשאלת השיקול שעמד מאחורי הפרסום כל עוד העיתונאי האמין באמיתותו

בית המשפט העליון קובע לראשונה (יום ה’, 18.9.14), כי על עיתונאי חלה חובה חברתית לפרסם את ידיעותיו ותחקיריו, וכי הוא ייהנה מהגנה בתביעות לשון הרע אם הפרסום היה בתום לב – וגם אם יתברר שלא היה אמת. זוהי ההלכה העומדת במרכז הדיון הנוסף בפרשת סרן ר’ ואילנה דיין.

הנשיא אשר גרוניס אומר, כי ניתן להחיל על עיתונאים את הגנת סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע: “היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום”. לדבריו, זוהי “הגנת העיתונאות האחראית”.

גרוניס מסביר זאת בחשיבותה של העיתונות החופשית מבחינה ציבורית, המביאה לכך ש”ראוי להבטיח את התקיימותה של עבודה עיתונאית אחראית וכי פרסומים בעלי ערך רב לציבור יראו אור. דברים אלה נכונים אף מקום שמדובר בפרסום שלא הוכחה אמיתותו באופן שיזכה את המפרסם בהגנת אמת הפרסום”.

עניין ציבורי משמעותי

לצד זאת, קובע גרוניס את התנאים בהם יוכל העיתונאי ליהנות מאותה הגנה. ראשית, צריך שיהיה בפרסום עניין ציבורי משמעותי, דהיינו: מקום בו יש לציבור תועלת בידיעתו או שהוא רלוונטי להגשמת מטרה ציבורית כלשהי. בהקשר זה הוא מדגיש, כי מידת העניין תיבחן במועד הפרסום ולא לפי השאלה האם בדיעבד הייתה בו אמת. גרוניס גם אומר, כי הגנה זו לא תוענק לעיתונאים בלבד.

שנית, יש להוכיח את קיומו של תום לב בפרסום. למעשה אומר גרוניס, כי תום הלב קיים במקום או אין אינדיקציות להיעדרו, כגון כוונת זדון של רצון לפגוע במושא הפרסום. לדעת גרוניס, שיקולי אגו של העיתונאי (הרצון להשיג סקופ) ושיקולי רייטינג של אמצעי התקשורת, עלולים גם הם לשלול את הגנת תום הלב אם ניתן להם משקל מוגזם. עוד מזכיר גרוניס את חובתו של המפרסם לאמת את העובדות על בסיס מקורות מהימנים ורציניים, ואת חובתו לבקש את תגובתו של מושא הפרסום תוך מתן הזדמנות סבירה והוגנת לעשות זאת.

גרוניס מסכם: “תכליתה של ההגנה אינה להעניק חסינות לעיתונות חובבנית, פזיזה ושלוחת רסן. הדברים נכונים במיוחד כיום, עם התפתחותה של עיתונות מסוגים חדשים באמצעות האינטרנט. מטרתה של ההגנה היא לאפשר את מרחב הפעולה הדרוש לשם הגשמת העקרונות שביסוד חופש העיתונות והבטחת שיח ציבורי פתוח בנושאים בעלי חשיבות”.

השיקולים אינם רלוונטיים

השופטת בדימוס עדנה ארבל אומרת, כי לשיקוליו של העיתונאי יש לתת משקל מוגבל בהגנת תום הלב, שכן לא פעם קשה לבחון אותם. מטרתה של “הגנת העיתונאות האחראית” היא לאפשר כתבות בנושאים שיש לכל הדעות עניין לציבור בפרסומן, וככל שניתן לבדוק אם מדובר בפרסומי אמת, היא אומרת. לצד זאת מדגישה ארבל, כי פרסום שייעשה בצורה בלתי סבירה ממניעים של יריבות אישית, לא ייהנה מהגנה זו, ועל העיתונאי גם לתת גילוי נאות לקשר (חיובי או שלילי) שלו עם מושא הפרסום.

השופט עוזי פוגלמן מסכים בנקודה זו עם ארבל. כל עוד העיתונאי מאמין בזמן הפרסום שזוהי האמת, אין חשיבות למניעיו – וזאת בשל החשיבות שבהבאת המידע לעין הציבור. “מדוע, אם כך, שנאסור את הפרסום שאנו מניחים לגביו כי הוא מבוסס על מקורות מהימנים; כי העובדות הכלולות בו אומתו; כי המפרסם מאמין בכנותו; כי הטון שננקט בו ראוי; כי העובדות הוצגו בו בצורה הוגנת ומאוזנת; כי חלקים פוגעניים בלתי נחוצים לא נכללו בו; וכי הופיעו בו תגובתו של הנתבע ותמצית גרסתו – אך בשל כך שלעיתונאי היה מניע נוסף לפרסמו?”, שואל פוגלמן רטורית. לדבריו, “הרצון להשיג ‘סקופ’ – כשלעצמו אין בו פסול. הקדמת המתחרים היא ערך שמקדם חריצות ושקדנות עיתונאית. כך מתפתחת תקשורת תחרותית והישגית; כך נולדים תוצרים עיתונאיים טובים יותר”.

השופט ניל הנדל אומר, כי אם חוק איסור לשון הרע מכיר בחובה חברתית, משמע שחובה כזו קיימת ויש לאתר אותה. “נדמה כי חובה מעין זו מצויה במרכיב שחיוני לחברה ושומר על אופייה הדמוקרטי. במציאות הקיימת, סבורני כי העיתונאות מהווה חובה חברתית”, הוא אומר. לדבריו, אין מקום לאפשר לפרסם רק את מה שידוע ומוכח, משום שהדבר ימנע מהעיתונאות למלא את תפקידה כעיתונאות חוקרת. גם הנדל סבור, כי שאלת מניעיו של העיתונאי אינה רלוונטית לעניין תום הלב.

להפריד בין עובדות לדעות

השופט יורם דנציגר סבור כמו גרוניס, כי בעת בחינת תום ליבו של המפרסם ראוי לייחס משקל גם להיבטים הסובייקטיביים של התנהלותו. מידת אמונתו של המפרסם באמיתות המידע שבפרסום, צריכה להוות שיקול כבד משקל בגדרה של דרישת תום הלב, ואם אין אמונה כזו – תישלל ההגנה. לצד זאת, מפרסם המונָע מכוונת זדון או מרצון לפגוע במושא הפרסום, ולא מקיומו של “עניין ציבורי משמעותי”, יתקשה ליהנות מהגנת החוק. שיקולי סקופ או רייטינג לא ישללו את ההגנה, ממשיך דנציגר, אלא אם יוכח שניתן להם משקל מופרז על חשבון שיקולי החובה העיתונאית, וכאשר היה בכך כדי להשפיע על הפרסום, מועדו, אופיו או על ההכנות שקדמו לו.

עוד אומר דנציגר, כי יש לתת את הדעת גם על האופן בו הפריד המפרסם בין עובדות לבין דעות. כאשר נמנע המפרסם מלהבחין באופן סביר בין החלקים בפרסום המהווים עובדה לבין דעותיו המובאות בפרסום, יהיה בכך שיקול כבד משקל נגד הענקת הגנת תום הלב, הוא סבור.

השופט יצחק עמית חזר בו ממתן הגנת ה”אמת לשעתה” והצטרף לדעת הרוב בנוגע להגנה לפי “החובה לפרסם”. לדבריו, “הטלת אחריות על עיתונאי בגין פרסום עובדות שבדיעבד נתבררו כלא נכונות, ואשר לא היה באפשרותו כעיתונאי סביר לבררן במועד הפרסום, היא תוצאה הפוגעת באופן קשה בחופש הביטוי ובחופש העיתונות”. לכן עדיפה הגנת תום הלב; הוא נמנע מלחוות דעה בשאלת השפעת מניעיו של העיתונאי על החלת ההגנה.

השופט סלים ג’ובראן אומר, כי הוכחת האמת לאמיתה היא משימה סבוכה וקשה, בעוד “הגנת תום הלב לאור אופייה ומהותה מעוצבת כ’רקמה פתוחה’ המקנה יותר מקום לשיקול דעת שיפוטי”. לדעתו, “כאשר עיתונאי מאמין בעת הפרסום כי הפרסום מציג את האמת כהווייתה – שהרי אם המפרסם יודע שהוא מפרסם דבר שקר הוא אינו פועל בצורה אחראית – ככלל, מניעיו לפרסום אינם בעלי חשיבות”.

אחד החשובים ביותר

פסק הדין של ההרכב המורחב בנושא סרן ר’ ואילנה דיין הוא אחד החשובים ביותר בתחום חופש העיתונות שניתנו בישראל ב-67 שנותיה. בפירוש כך. הסיבה היא, שבית המשפט העליון מחיל לראשונה על התקשורת את סעיף 15(2) בחוק איסור לשון הרע, המעניק למפרסם הגנה אם פעל בתום לב כאשר “היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום”.

לא משנה האם מדובר על חובה מוסרית או חוקית; בית המשפט העליון אומר לראשונה, כי על התקשורת חלה חובה לפרסם דברים שיש בהם עניין ציבורי. והנשיא אשר גרוניס מדגיש: מדובר בחובה שנועדה להגן על התקשורת, לא חובה שמחייבת אותה לפרסם. זהו עולם חדש לגמרי, המעניק הגנה למה שבית המשפט העליון מכנה “עיתונאות אחראית” והוא אף מגדיר מהי, כפי שנראה בהמשך.

זוהי בשורה טובה גם מבחינת האבחנה שהמצב החדש יכול לבצע בין עיתונאים ועיתונאות ראויים לבין אלו שאינם ראויים. בין אלו שמתבססים על מקורות אמינים ועל בדיקה מעמיקה, לבין אלו שמתבססים על השערות ועל קטעי מידע. אם יהיו פרסומים עיתונאיים שלא ייהנו מהגנה זו – אדרבה ואדרבה. כמו כל מקצוע, גם מקצוע העיתונות ייצא נשכר מכך שייפלטו ממנו מי שאינם עומדים בקני המידה הראויים.

דיין על הגבול

בפסק הדין אין אמירה שדיין דיווחה אמת. גרוניס אומר, ששאלת האמת בפרסום אינה נדונה משום שדיין זכאית לאותה הגנת תום הלב שמחדש העליון. הוא גם אומר, שהכתבה שלה על סרן ר’ הייתה על גבול העיתונאות האחראית. השופטים ניל הנדל ויצחק עמית חזרו על אותה קביעה.

זה אומר, שמבחינה משפטית – נותרו הממצאים העובדתיים של נעם סולברג בבית המשפט המחוזי בירושלים. שם נקבע, כי לדיין אין הגנת “אמת דיברתי” בין היתר משום שבכתבה נכללו קטעים שלא היו שייכים לאירוע של הריגת הילדה ושהודבקו אליו שלא בתום לב. הכוונה בעיקר לצילומיהם של חיילי המוצב כשהם חוגגים, כך שנוצר הרושם שמדובר באירוע לציון הריגת הילדה. בפועל, אלו היו צילומים מאירוע אחר לחלוטין.

שימו לב גם מדוע גרוניס אומר שדיין הייתה על הגבול: “ראוי היה להימנע מלשלב בכתבה קטעי וידאו המתארים התרחשויות שלא היו חלק מן האירוע באופן שעלול ליצור רושם מוטעה… בנוסף, טון הפרסום לא היה זהיר דיו לטעמי, וספק אם היה מקום לנקוט בלשון כה נחרצת וחד-משמעית לאורך הכתבה”. לא מדובר על פליטות פה או על טעויות. מדובר על דברים שנעשו בכוונה תחילה, אולי אפילו בזדון, במטרה להעצים את התחקיר. וכפי שציינתי אתמול, לפחות המרכיב השני אופייני לדיין, המבקשת להיות גם התובעת, גם העדה וגם השופטת.

עוד נקודה: העליון הותיר על-כנו את חיובה של טלעד בתשלום 100,000 שקל בשל הקדימונים ל”עובדה”. אני לא יודע זאת בוודאות, אבל אני משער שלדיין ו/או למערכת שלה יש/הייתה יד בעיצוב הקדימונים. רק סביר, שגורם מערכתי הוא שיקבע מה ייכנס לתוך המסגרת הצרה של הקדימון. לאור הנחה זו, דיין נושאת ו/או מערכתה נושאים באחריות גם לאותם קדימונים שלדעת כל הערכאות היוו לשון הרע נטולת הגנה.

לכן, מבחינה משפטית גרידא – דיין אכן ניצחה. אבל מבחינה מקצועית, היא יוצאת מצולקת. אם התחקיר היה נבחן רק במשקפיים של אמת בפרסום, ייתכן מאוד שהתוצאה הייתה שונה. הוא לא היה אמת, גם אם בתום לב. והיו בו אלמנטים פסולים, שקירבו את דיין לאבד גם את הגנת תום הלב.

הגנה קלה יותר

הגנת “אמת לשעתה” הייתה טובה מבחינה עיתונאית, וגם הגיונית מבחינה משפטית. היא אמרה, שהעיתונאי אינו חוזה עתידות, ואם העובדות הידועות בזמן הפרסום תומכות בדבריו – מדובר באמת, משום שהוא אינו יכול לדעת מה יתברר בהמשך. ההרכב המורחב קובע, לעומת זאת, ששאלת האמת תיבחן בזמן הדיון המשפטי ועל-פי העובדות הידועות אז, כולל אלו שלא היו ידועות ושלא היו יכולות להיות ידועות בזמן הפרסום.

זוהי גישה בעייתית. נקח את המקרה של סרן ר’. כאשר דיין שידרה את התחקיר, הוא אכן היה חשוד בהריגת הילדה. זו הייתה האמת באותה עת. רק מאוחר יותר זיכה אותו בית הדין הצבאי, וזו הפכה להיות האמת. לפי בית המשפט העליון, מאחר שבעת הדיון בתביעתו של ר’ כבר היה ידוע שהוא חף מפשע, מתברר בדיעבד שהפרסום המקורי לא היה אמת. אבל איך דיין הייתה יכולה לדעת מה יתגלה בחקירה ובמשפט?

אם בית המשפט העליון היה מסתפק בפסילת הגנת “אמת לשעתה”, אפשר היה לסגור את התקשורת ובעיקר את העיתונות החוקרת. אבל גרוניס וחבריו קבעו הלכה חדשה, ההופכת הלכות קודמות, ולמעשה העניקו לתקשורת הגנה רחבה בהרבה. הם עשו זאת על-ידי הקביעה, שעל התקשורת מוטלת חובה לפרסם עניינים שיש בהם עניין ציבורי (ולא עניין לציבור, דהיינו: פרסום המשרת אינטרס חשוב ולא את יצר המציצנות). מאחר שקיימת חובה כזו, די בכך שהעיתונאי יוכיח שהוא פעל בתום לב – גם אם בדיעבד מתברר שהפרסום לא היה אמת.

הוכחת תום הלב, אומר בית המשפט העליון, מתחלקת לשניים. תחילה על העיתונאי להראות, שהוא האמין באמיתות הדברים, שהוא בדק אותם כיאות ושהוא נתן למושא הפרסום הזדמנות נאותה להגיב. אם כל אלו נעשו, עובר נטל ההוכחה אל התובע – להוכיח שהעיתונאי היה חסר תום לב, כלומר: שההפך הוא הנכון, שהעיתונאי ידע שהדברים אינם אמת, שהוא לא בדק אותם כיאות, שהוא לא נתן הזדמנות להגיב. יש כאן היפוך חלקי של נטל ההוכחה הקבוע בתביעות לשון הרע, המוטל בדרך כלל כל-כולו על הנתבע.

השופטים נחלקו בשאלה, האם רצונו של העיתונאי להשיג סקופ ורצונו של אמצעי התקשורת להעלות את הרייטינג שלו, הם שיקולים זרים הפוסלים את תום הלב. גרוניס סבור שכן, אך רוב עמיתיו סבורים שלא. כפי שאומר הנדל: הרצון להשיג סקופים מעודד עיתונאות טובה יותר, בבחינת “קנאת סופרים תרבה חוכמה”. מובן שאם העיתונאי יודע שהידיעה אינה נכונה והוא מפרסם אותה משיקולים אישיים של זדון ורדיפה, הוא לא יזכה להגנה. אבל אם הוא פועל גם משיקולים אישיים של אגו ויוקרה – אין בכך פסול.

כבר ציינתי אתמול, כי נראה שקל יותר להוכיח הגנה זו מאשר את הגנת “אמת לשעתה”. באבסורד מסוים, אם האמת בזמן הדיון המשפטי שונה מזו שהייתה בעת הפרסום, ייתכן שיהיה קושי להוכיח מה הייתה האמת בעבר (גרוניס עומד על כך גם במקרה הספציפי: חלף עשור ופרטים רבים נותרו עלומים).

לעומת זאת, את תום הלב קל יותר להוכיח. צריך לזכור, שהפסיקה מעניקה לעיתונאי חיסיון על מקורותיו, אם כי ברור שאי חשיפתם מקשה עליו בתביעות נגדו. אבל אם בית המשפט ישתכנע שהיו לו מקורות טובים – גם בלא ששמותיהם ייחשפו – והוא יוכיח שפנה בצורה סבירה לקבל תגובה, ואף התייחס אליה כיאות (ואת זה קל מאוד לתעד), אזי יקל עליו לקבל את ההגנה.

סוף דבר

בית המשפט העליון ביטל את הגנת אמת לשעתה, אמר שאינו קובע האם עומדת לדיין הגנת “אמת דיברתי” והחליט כאמור ללכת על הגנת תום הלב. אני מתקשה לקבוע האם הידיעה נכתבה ברשלנות מוחלטת, בבורות מוחלטת או בהטעיה מוחלטת.

בתמונה הכוללת, קשה להבין את פשר ההתעלמות התקשורתית הכמעט-מוחלטת מפסק דין זה, שנוגע לתקשורת עצמה – שיודעת לשפוך המוני מילים על כל שטות רכילותית של אחד מיקיריה. ושלא יהיה ספק: פסק הדין פורסם בשעה 13:00, דהיינו 11 שעות לפני סגירת העיתונים, ולווה בתמצית מצוינת שהכינו לשכות השופטים, כך שלא הייתה בעיה להכין לפחות ידיעה אינטליגנטית תמציתית. אז האם זו חובבנות גמורה של הכתבים והעורכים? האם יש כאן רצון להגן על דיין, שכאמור לא יוצאת ממש טוב מפסק הדין? לא יודע. אני רק יודע, שבעוד פסק הדין הוא ציון דרך בתולדות חופש העיתונות בישראל, הסיקור שלו הוא ציון דרך בהתדרדרות של אותה עיתונות.

דנ”א 2121/12 בימ”ש עליון – הגנה לעיתונאי בשל חובה אזרחית – אילנה דיין, פסק דין קובץ pdf

דנ”א 2121/12 – תקציר פסק דין אילנה דיין – הגנה על עיתונאי – לא תשלם פיצויים, קובץ pdf