"איפה התאומים שלי?" סיפורה של יהודית כהן שבניה נחטפו מבית החולים בלידתם בשנות ה- 60 – חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן

Spread the love

"אני לא יכולה למות עד שלא אדע מה קרה להם. אם הם מתו, אלך לבקר אותם בקבר. אבל אני יודעת שאין קבר. הם לא מתו, מישהו לקח אותם ממני".

כך אומרת יהודית כהן, בת 72 מנס ציונה שאיבדה את התינוקות התאומים שלה בדרך מסתורית לפני 50 שנה.

לפני כחודש החליטה בתה אתי, 33, לפנות לחוקר פרטי כדי שיברר מה עלה בגורל האחים האבודים, שעליהם האם לא הפסיקה לדבר עשרות שנים.

משפחתה של כהן עלתה מטורקיה ב־ 1949.

"הייתי בת 9 בלבד. היינו בבית ליד ואז העבירו אותנו לנס ציונה, קיבלנו 2 חדרים קטנים, אני ההורים ועוד 5 אחים".

את בעלה, משה כהן ז"ל, הכירה בשנת 61 ' כשעלה ארצה. היא הייתה בת 21 אחרי שירות צבאי, הוא היה בן 27 .

"הכרנו במסעדה של אבא, משה גם היה מתורכיה". "ב־ 5 בנובמבר התחתנו. אחרי כמה חודשים נכנסתי להריון", היא מספרת.

סיפור האהבה הפשוט הזה קיבל תפנית לאחר הלידה הראשונה, כשחיי בני הזוג הפכו לסיוט.

את יום הלידה כהן זוכרת במדויק: 14 באוקטובר 1962, התאריך המוטבע בתעודת הלידה שאותה היא ממהרת להציג. "הייתי בחודש תשיעי, המתנתי שמשה יחזור מהעבודה ונסענו יחדיו במונית לבית חולים באזור מרכז.
בשעה 18:00 הגענו, ערכו לי בדיקות והתברר שהלידה קרובה. ביקשו ממשה לעזוב הביתה כי אני נכנסת לחדר לידה. הצירים נמשכו בערך עד 02:00 ואז נולד הבן הבכור שלי.

מיד אחריו, מספרת כהן, האחות צעקה: "יש עוד אחד! אני רואה ראש נוסף". ליהודית נולדו באותו יום תאומים.

"בכיתי מהתרגשות"

"אמרו לי ששניהם מאותה שלייה ושהם קצת קטנים", היא נזכרת.

"נשארתי בחדר לידה וכעבור זמן מה החזירו אותם בעריסת תינוקות ושמו ליד המיטה שלי. ראיתי אותם ובכיתי מהתרגשות. שיער ראשם היה מלא, שחור, יפה ומבריק, עיניים כחולות. לאחד היה סימן כחול ברגל שנוצר מהלחץ. הם נראו בריאים לחלוטין".

זו הייתה גם הפעם האחרונה שיהודית תראה את שני בניה.

"השעה הייתה בערך 05:00 לפנות בוקר שלקחו אותי לחדר התאוששות ללא הילדים. בחדר היו עוד שלוש נשים שבירכו אותי, השמועה על התאומים פשטה בכל מחלקת היולדות", היא מספרת.

בשעה 10:00 הביאו לנשים שלידי כל אחת את הילד שלה, ולי לא. שאלתי בתמימות 'היכן הילדים שלי? הם לא צריכים גם כן לאכול?'"

לדבריה, האחות אמרה כי הם נולדו קטנים ושהם מועברים לפגייה במוסד רפואי אחר. ההסבר היה כי בבית החולים אין אינקובטורים.

"שאלתי אם בעלי יוכל לגשת לשם לראות אותם, ונאמר לי שכן". כעבור שעה הגיעו אביה ובעלה לבית החולים: "התנשקנו, התחבקנו ואז הבחינו שאני בוכה, סיפרתי מה קרה. הם ניגשו לחדר האחיות ונאמר להם שהילדים כבר עברו למוסד רפואי אחר".

האב והבעל נסעו לעיר האחרת כדי לחפש את המקום אך ללא הצלחה. "הם היו עולים חדשים ולא דיברו עברית. משה דיבר רק טורקית ולאדינו", מספרת כהן. הם חזרו הביתה בידיים ריקות.

"הכל יכול להיות"

למחרת, נחוש למצוא את הילדים, נסע האב לעיר אחרת עם חברו פנחס מזרחי, על תקן מתורגמן. מזרחי, היום בן 75 :

"אני זוכר את היום ההוא. בעלה היה ידיד ושכן, הוא לא דיבר עברית. אז לקחתי אותו על הקטנוע שלי למקום. בפגייה אמרה לנו הרופאה שאחד התאומים נפטר והשני במצב לא טוב, אז שנבוא מחר. באנו למחרת, אמרו לנו שגם השני נפטר. שאלתי איפה קברו?

והפנו אותנו למי שאחראי על הטיפול בגופות. הלכנו לשם ביקשנו לדעת איפה התאומים נקברו. שם סירבו ואמרו שעד גיל חודש הם לא מגלים, כלומר היות והם קטנים הנוהל הוא לא להגיד איפה נקברו. והם גם לא אמרו אם הם נפטרו או לא. זה היה נורא".

למה לא התעקשתם לראות אותם?

"היינו ילדים, לא ידענו כלום, לא הבנו. משה כאב וחש ברע. היינו נאיביים, אולי לקחו את הילדים, אולי עבדו עלינו, באמת שהכל יכול להיות".

לדברי יהודית, "הם נתקלו באדם דתי, שבישר להם בשורה איומה: האדם ענה כי אחד התאומים כבר נפטר יום קודם והשני כבר הכחיל וציטוט 'עומד למות בכל רגע'.

"בעלי שאל היכן גופת התינוק והיכן זה שעוד חי?" האיש השיב כי "המת ייקבר בקרוב על ולא צריך לראות את השני, כי סופו יהיה דומה'. בעלי והחבר התעקשו שוב ושוב וניסו לדבר על לבו אבל קיבלו סירוב שוב ושוב".

יהודית:

"האדם התעקש שיילכו מהמקום ועמד על שלו. בעלי שאל מה עושים לגבי גידול זקן או ישיבת שבעה כנהוג במסורת כי הוא עצמו כהן, הדתי אמר שלא צריך כלום, ידאגו לכל. והיכן יקברו התעקש משה? הם ניסו שוב ושוב, אבל לא קיבלו תשובה".

"הם חזרו אליי לבית החולים וסיפרו לי. פניי נפלו ובכיתי המון. אף אחד מהרופאים או מהאחיות לא דאג לגשת ולנחם אותי. השתחררתי מבית החולים ללא שום מכתב שילדתי או מסמך המוכיח שהייתי מאושפזת שלושה ימים, גם לא תעודות פטירה".

50 שנה אחרי: לא מוותרת

מדוע את חושבת שהם בחיים?

"ראיתי אותם בריאים. הם היו לידי. ואז פתאום הם נעלמו ומשהו לא בסדר איתם. שולחים אותם למקום ומספרים לי בדיעבד שלקחו אותם. ממתי עושים דבר כזה. ואז כשבעלי מגיע אומרים שהם נפטרו ולא מאפשרים לראות גופות או קברים. זה לא יכול להיות".

כהן אומרת שעד היום לא סופקו לה הוכחות שילדיה אינם בחיים. בידיה תעודת לידה שהוצאו בדיעבד ב־ 2004 ממשרד הפנים. באותהשנה היא מספרת, קיבלה גם תעודת פטירה בדיעבד, אך איבדה אותה. כך או אחרת מבחינתה, הילדים בחיים.

למה לא הקמתם על כך קול זעקה עד היום?

"זה לא נכון, כל השנים חיפשנו וקיווינו, ניסינו לפנות לרדיו וגם ליו"ר הוועד לחטופי תימן, ד"ר משה נחום שניסה לעזור".

"בתור עולים חדשים לא ידענו אז למי לפנות. ניסינו לברר בשנה הראשונה, אצל כל מיני גורמים מה קרה ולא מצאנו, גם לא ידענו. זה קשה להסביר, אבל זה לא היה כמו היום, שהכל מסודר".

משה אמר אחרי כמה זמן 'אנחנו עדיין צעירים, נביא עוד ילדים'.

אז נכנסתי שוב להריון אחרי שנה, ונכנסנו לקצב החיים. הייתי צריכה לגדל את ילדיי, בעלי עבד. כסף לא היה, היינו צריכים להמשיך לחיות".

מרכיב נוסף שאולי הקשה על החקירה, היה שהם פשוט התביישו במקרה, שנשמע על פניו בלתי יאומן. הבעל שנפטר לפני כ־ 20 שנה, היא מספרת, התקשה להשלים עם הסיפור.

עכשיו הסיכויים למצוא אותם קלושים.

"אני לא מוכנה לוותר למרות הכל. אני מאמינה, אולי יהודה ואחרים יצליחו לעזור. אולי מישהו יסתכל בתמונות של הילדים היום וזה יזכיר לו מישהו".

יהודה ויצמן, חוקר שנשכר למשימה על ידי המשפחה, אומר שהשניים רשומים כנפטרים במשרד הפנים. מרשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול אישרו את הדברים ונמסר כי: "בהתאם לנתונים המצויים שני בניה של הגב' כהן רשומים כנפטרים באופן רשמי".

"יש פה הרבה שאלות", אומר ויצמן, "הם רשומים כנפטרים אבל אין קבר. אני טוען שצריך לבדוק את הטענות לעומקן. היו בזמנו תלונות דומות ורבות על חטיפה או היעלמות למטרות אימוץ. הטענה שייתכן שהם בחיים חייבת בדיקה. הסיבה שפנינו לתקשורת, היא לפרסם את הסיפור כדי לקבל סיוע. אולי איזה רופא, אחות או עובד יזכור ויגלה אנושיות".

אולי הפעם התאומים, אם הם בחיים, צריכים להיות בני 48 כיום. באתר של יהודה "מידע אזרחי" ניתן להעביר (www.meidaezrahi.co.il) מידע אנונימי בנושא.

"זו חקירה קשה כי אנחנו מחפשים קצה חוט. אולי שונו תאריכי הלידה, ונקבעו שמות. הסיכויים הם אפסיים אם מישהו לא יספק מידע על מה שקרה. אנחנו מחפשים לאתר תאומים שנולדו באותה תקופה. החקירה עוד בחיתוליה".

אתי, הבת, מספרת, שהסיפור מלווה אותם, מאז היותה קטנה.

"הכאב של אמא מלווה אותנו כל השנים. תמיד כשנולדו תאומים למישהו, הייתה התרגשות במשפחה כי גם לאמא היו. הכאב הוא לא משהו שאפשר להתווכח עליו. אני מקווה שאולי הפעם נגלה מה עלה בגורלם".

ויקי ביטון, 64 , האחות של יהודית:

"זה פצע שתמיד נפתח שוב, מאד כואב. אני הייתי בת 15 אז. זה לא יכול להיות שביום בהיר יגידו לה שהילדים מתו. היא הרגישה מייד שמשהו רע קרה. זו הייתה תעלומה היא לא הייתה שקטה ולא רגועה".

מבית החולים נמסר:

"בשל העובדה כי מדובר באירוע שהתרחש לפני כ- 49 שנים נעשים כל המאמצים על מנת לאתר את המסמכים הרלוונטיים. העניין נמצא כרגע בבדיקה, וכל זאת במטרה לסייע לפונה ככל שניתן".

פרשת ילדי תימן האבודים – "יש אלפי מקרים דומים" , גלעד מורג

פרשת היעלמות פעוטות של עולים חדשים, בעיקר מתימן, החלה עם קום המדינה. הורים טענו שילדיהם נעלמו, מבלי שקיבלו כל מידע על גורלם. לרבים מהתלונות שנאספו במשך השנים מאפיינים דומים: כמעט כל הילדים היו בני עדות המזרח, גיל הפעוטות היה פחות משלוש, ההורים (או אחד מהם) שהו פחות משנה בארץ. גם מיקומי ההיעלמויות: בבתי חולים בדרך אליהם או בדרך חזרה – היו דומים.

בנוסף, ניתנו באופן קבוע הסברים בעל־ פה להורים, על מות ילדיהם, על פי רוב רק לאחר שנערכה הלוויה (או הלוויה כביכול) שהייתה ללא ההורים.

רבים מההורים לא קיבלו תעודת פטירה המעידה על מות ילדיהם ולא ראו גופות.

עלתה גם הטענה כי ילדים רבים שנרשמו כנפטרים למעשה נחטפו או נמסרו לאימוץ בארץ או בחו"ל.

ד"ר משה נחום, נשיא הפדרציה העולמית ליהדות תימן בעולם – משמש כשגריר במחנה השלום הבינלאומי
בקנדה – עסק בכך שנים. "היו לי לא מאות אלא אלפי מקרים דומים", הוא מספר, לא רק תימנים, היו גם מרוקאים, פרסים, אלג'ירים ועוד. היו סיפורים לא ' רק בשנות ה־ 50 ', אלה גם בשנות ה־ 60 ."' ואפילו סיפור משנות ה־  70 הפרשה עלתה לכותרת מספר פעמים, הפרסום הבולט יצא בעקבות פרשת חסידי עוזי משולם, שהתבצרו בביתו עם נשק ב־ 1994, במחאה על פרשת החטופים, והמשטרה התפרצה ועצרה אותם ביריות.

עד כה הוקמו ארבע ועדות רשמיות לחקירת הפרשה. הוועדות דנו במאות מקרים, וקבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו ולגבי מיעוט שנשאר לא נמצאו די ממצאים כדי לקבוע מה עלה בגורלם. נחום הוא אחד מאלו שביקרו קשות את הוועדות ודחו בתוקף את הממצאים שלהם. לדבריו: "עד היום הנושא אינו פתור, ועד היום משאירים אנשים באוויר. בלי קבר, אני מאמין שנמסרו רבים לאימוץ והם בחיים".

ד"ר נחום גם ניסה לסייע למשפחת כהן: שנשאל אם יכול להיות שהם נפטרו?

דעתו בנושא חד משמעית: "הצחקת אותי".

לורי שם טוב

עיתונאית הסוקרת רווחה, עוולות המבוצעות על ידי שופטים נגד אזרחים, וניצול לרעה של עובדות סוציאליות את תפקידן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  Skip to content
אנו שמים דגש רב עבור התאמת אתר אינטרנט זה לתקן הנגישות הישראלי. באתר בוצעו התאמות נגישות לפי תקן 5568 ותקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות), ניתן לגלוש בו באופן נגיש יותר דרך הדפדפנים כרום ופיירפוקסהננו עושים את מירב המאמצים על מנת לבצע התאמות נגישות באתר, ייתכן ובאתר זה ימצאו רכיבים ו/או עמודים אשר אינם עומדים בתקן הנדרש, במידה ונתקלת בכשל נגישות כלשהו נודה לך אם תדווח לנו על כך דרך עמוד יצירת הקשר. אנו נמשיך לעשות כל מאמץ על מנת לאפשר גלישה נגישה ונוחה באתר זה לכולם.
סטטוס תאימות