סדר יום עם קרן נויבך – חטיפת ילדי תימן – איתמר טס מספר על חטיפת התאומים של סבתו

[youtube=http://youtu.be/-zmlZlIhpN4]

סדר יום עם קרן נויבך, רשת ב’, 4.1.15 – חטיפת ילדי תימן עם איתמר טס ויעל גדיניאן חברה בעמותת עמר”ם, רוח המזרח ושבוע המודעות של חטיפת ילדי תימן שהתקיימו בחודשים האחרונים.

חברי העמותה החליטה להעלות אירועים המעלים למודעות את נושא החטיפות, המתקשים לקרוא לזה פרשה. מדובר בפשע, וחייבים להכניס זאת למודעות ציבורית.

מדובר בנושא שצריך לדבר על זה, ולקחת את ההכרה לידיים שלנו, להעלות את המודעות.

סבתא של איתמר טס, אני מכיר את הסיפור מאז שאני ילד קטן ושמעתי אותו בתוך המשפחה, ויום אחד פניתי לסבתא שלי שתספר לי מה בדיוק היה. היא לא היתה מעוניינת לדבר על זה. סבתא שלי הגיע ב- 1950 לישראל עם ילד אחד פעוט שזה אבא שלי, והיא היתה בהיריון. כשהגיע זמנה ללדת, התברר שבעצם יש לה שלישייה, והיא ילדה אותם בבית חולים הלל יפה. תינוק אחד נולד מת ושניים נולדו בריאים. לאחר מספר ימים ביקשו ממנה לעזוב את בית החולים ולחזור להניק את התינוקות שהתבקשו להישאר בהשגחה, וכך כל יום סבתא שלי צעדה ברגל מהמעברה בעמק חפר בישוב אליכין אל בית החולים הלל יפה בחדרה, שזה מספר קילומטרים מחדרה. היא הגיעה כל יום להניק את התינוקות שלה, במשך בערך שבועיים וחצי וראתה אותם מתפתחים ובריאים.

אחרי שבועיים וחצי היא הגיעה, כמו כל יום, ונמסרה לה שהיא צריכה ללכת שהילדים מתו. הודיעו לה ששני התינוקות מתים, לא נמצאים וכל בקשה לקבל תעודות, ואם הם מתו אז להביא אותם לקבורה, וכל דבר כזה פשוט זוכה להתעלמות. יש לה קשיים של השפה. היא רק כמה חודשים בישראל, ופשוט שולחים אותה מבית החולים אל יגונה בעצם, ובזה זה נגמר. כל ניסיון לקבל תשובה לא עלה יפה. זו היתה תקופה כזו שמאז, גם היא, אבל בגלל שהסיפורים הללו חזרו בקרב כל כך הרבה משפחות, יש כל כך הרבה סיפורים על אימהות תימניות מאותה תקופה זו על אימהות שלא הסכימו להביא את הילדים שלהם לשום בדיקה בבתי חולים, לא לעזוב את הילד לאף שניה, וכך היה עם הלידות הבאות של סבתא שלי. היא ילדה אחים נוספים לאחר מכן. 5 אחיות לאבי. ובכל אחד מהלידות הבאות היא לא עזבה את הבנות אפילו לרגע. זה סיפור שדובר בו שנים במשפחה. זה ישב כל הזמן במשפחה.

אני זוכר בתור ילד, שעוד לפני שהפרשה התפוצצה וזה עלה למודעות ציבורית, אנשים חשבו שאני מדבר דברים, המצאות של ילדים, אבל אנחנו גדלנו עם הסיפור הזה במודעות מלאה, בידיעה שזה הסיפור של סבתא.

לתוך זה מצטרף עוד משהו, שבכל פעם אנחנו מקבלים עדויות נוספות, הגזענות הכללית של העולים מתימן ולא רק העולים מתימן נתקלו בה באותה תקופה.

זה היה חלק מהיחס הכללי שהתימנים קיבלו מהעליה הוותיקה במיוחד באיזור עמק חפר, ובעצם אליכין זה ישוב שקם באיזור המעברה, היה שם את גלעד בן אהרון שהוא תושב עמק חפר, הוא אמר לתושבים במפורש שהביאו אותם להחליף את העובדים הערבים שברחו להחליף אותם. היחס שהם זכו – לא דאגו להם לתנאים מתאימים. הם היו מאוד רעבים. יחס פטרוני לאורך כל הדרך, כשהישוב מקבל כסף ממשרד הפנים, והם שמרו את הכסף לעצמם ולא הוציאו זאת על התושבים של אליכין. כל התשתיות היו ברמה הכי ירודה, עד לאחר מלחמה מאוד קשה הצליחו להפוך למועצה מקומית.

יעל גדיניאן, את הסיפורים הללו אנחנו שומעים כל הזמן. מדובר בפשע נגד ילדים. זו פטרונות. קשה להעלות על הדעת חטיפת ילדים מהוריהם, אבל אז מי שלקח את הילדים חשב שהם יגדלו הרבה יותר טוב במשפחה אחרת. קשה להעלות את זה על הדעת שפשוט לקחו ילדים. אין מסמכי אימוץ לגבי אותם ילדים. את חושבת על כל כך הרבה ילדים שהיו מעורבים “במסירת” הילדים, אם זה עובדים ועובדות סוציאליות, אחיות, רופאים, זה כל כך הרבה גורמים.

ועדות החקירה שבוצעו היו שערורייתיות. אני עברתי עליהן. אנשים יכולים להגיד שזה לא היה קיים, זה מאוד פוגעני, אבל אני מזמינה אותם לשמוע עשרות גברים ונשים מבוגרים שחיים איתנו עד היום וזה הסיפור שלהם.