עו"ד סוזי עוזסיני ארניה משפט פלילי ניהול תיקי אלמ"ב (אלימות במשפחה) – הלכה למעשה
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/pxMec-2NB
הרצאת עו”ד סוזי עוזסיני ארניה, משפט פלילי בשיטת צעד אחר צעד לעורכי דין צעירים במסגרת “מועדון 8” – ניהול תיקי אלמ”ב (אלימות במשפחה) – הלכה למעשה
[youtube=http://youtu.be/hsUO8Jema-Q]
תכננתי לברך קודם כל את עו”ד אפי נווה, אבל נעשה את זה ב”delay” אחר כך. התכנסנו לדבר על הנושא שהוא חם וחשוב בנושא אלימות במשפחה. הנושא מאוד חשוב מכיוון שמדובר בענייני נפשות אבל כמובן שהדבר מקבל משנה תוקף כשאנחנו מדברים על אלימות בתוך התא המשפחתי.
בשנים האחרונות הנושא תופס תאוצה לאור העובדה שזה הפך להיות נושא שהיד או הלחיצה על ההדק הפכה להיות מאוד קלה. המשטרה, בתי המשפט אף אחד לא רוצה לקחת סיכונים כשזה מגיע לתיקי אלימות במשפחה ואנחנו מוצאים את עצמנו בכמות של תיקים עולה וגדלה בשנים האחרונות, בקשת מגוונת של עבירות שקשורות לאלימות בתוך התא המשפחתי. כשאנחנו מדברים על תיקי אלימות במשפחה אנחנו מדברים על עבירת התקיפה הבסיסית שכמו שאתם רואים כאן בגדול, תקיפה סתם, כל סוג של אלימות כלפי אדם, דחיפה, נגיעה כל סוג של הפעלת כוח כנגד גופו של אדם וחשוב לציין שעבירת התקיפה סתם היא לא עבירה שדורשת מחשבה פלילית אלא עבירה התנהגותית בלבד.
העונש שלצד עבירת התקיפה סתם הוא עונש של שנתיים מאסר. כשעסקינן באלימות כלפי בני זוג: בן או בת זוג, אנחנו רואים שהמחוקק מקציב הוראות דין מיוחדות ומחמיר כשאנחנו מדברים באלימות בתוך המשפחה. למשל תקיפה של בן/בת זוג במקום עונש מאסר של שנתיים, המחוקק קובע עונש מאסר של 4 שנים, וזה כמו שאמרתי מקודם עבירה של “רק תקיפה”. למה אני אומרת “רק תקיפה?” כי חוק העונשין כמובן מתייחס לעבירות של תקיפה חבלנית, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, שאז העונש לצד עבירה זו הוא עונש של שלוש שנות מאסר, אלא שאנו מדברים על תקיפת בני זוג מדובר בשש שנות מאסר.
אם העבירה היא עבירה כלפי קטין שמבוצעת ע”י אחראי כלפי קטין, אז אנחנו מדברים על עבירה שלצידה 7 שנות מאסר.
ההבדל בין תקיפה סתם לתקיפה חבלנית היא הצורך הראייתי. צורך בהוכחת הראיות שבצד העבירה. בעבירת תקיפת סתם לא צריך להוכיח שום דבר. לא צריך תמונות, לא צריך תיעוד, לא צריך דוח רפואי, לא צריך שום דבר. די בעדותו של אדם, עדות מתלוננת בדרך כלל, לא תמיד אבל בדרך כלל כן, ובית המשפט יכול להסתמך על אותה עדות יחידה כפוף לכך שהוא מוצא אותה מהימנה ולהרשיע את האדם. כשאנחנו מדברים על תקיפה חבלנית, תקיפה הגורמת חבלה, אנחנו זקוקים להוכיח שאכן נגרמה חבלה: תמונות, דוח רפואי. הרבה פעמים היא לא באמת צריכה טיפול רפואי, אבל היא פשוט מגיעה ושולחים אותה הביתה. לא צריך תפרים, או משהו שהוא בדרגה גבוהה, די בשפשוף קל או חבלה על העור המעידה על חבלה מסוימת. אנחנו לא מדברים על אלימות קשה. כמובן כשמדברים על אלימות קשה, העונש הוא בהתאם. בעבירה של חבלה חמורה העונש הרגיל הוא 7 שנות מאסר, כלפי בן משפחה אנחנו מגיעים ל- 10 שנות מאסר.
חשוב לשים לב אם הוגש כתב אישום בעבירה של חבלה חמורה.
אעשה זום-אאוט, אני רוצה להודות לחברי הטוב עו”ד אפי נוה, על היוזמה שלו בלשכה, ואני רוצה לאחל לך הצלחה בהמשך הדרך.
עו”ד אפי נוה: תודה לסוזי. זה לא ברור מאליו שעורכת דין מהשורה הראשונה מפנה זמן ובאה להחכים אותנו ולהפוך את עורכי הדין לטובים יותר.
עו”ד סוזי עוזסיני ארניה: אם מוגש כתב אישום שהסעיף הנקוב בו הוא עבירה חמורה, הדבר הראשון שסניגור צריך לבדוק בתיק, אם יש תיעוד לאותה חבלה, אם טוענים שהיא נזקקה לטיפול רפואי. לא מזמן קיבלתי תיק “חבלה חמורה, נזקקה לטיפול רפואי, אושפזה בבית חולים”. איפה התעודה הרפואית? כלום. לא היה שום דבר בתיק. תוך שנייה כתב האישום תוקן לתקיפה סתם. זאת אומרת צריך לשים לב לדברים האלה, ואם לא שמים לב לדברים האלה, בית המשפט לא יעשה את העבודה בשבילך. חשוב ההקפדות על הניואנסים הקטנים, וגם אם כן יש דוח – אז מה יש בדוח: האם קיבלה טיפול רפואי, האם לא מדובר בסתם תלונה מתלהמת עם אג’נדה, מה היה דה-פקטו הטיפול שבאמת קיבלה. המחוקק מבחין בצורה מאוד מהותית בין עבירה של תקיפה סתם לעבירה חבלנית.
בתקיפה חבלנית צריך להביא ראיות נוספות שמחזקות, כמו תמונה ותיעוד חיצוני שמעיד על חבלה חמורה, גם החוקר שגבה את העדות, הרבה פעמים הוא רושם “אני יכול להעיד על כך שלמתלוננת יש אדמומיות על הפנים או שריטות על היד”, זה כשלעצמו מספיק, גם אם אין תעודה רפואית אגב. צריך שיהיה תיעוד על כך.
הרבה פעמים גברים אומרים: “רגע, אני בכלל לא נגעתי בה. היא אתמול החליקה בחניה”, וזו בהחלט גירסה מול גירסה, וגם כאן זה עניין של אמינות. מספיק שהאישה הולכת למשטרה ואומרת “תקף אותי”, אם מאמינים לה, אין מה לעשות. אתה צריך להעיד את הנאשם שלך ושופט יחליט. זה עניין של מהימנות. לא צריך עדי ראיה לתקיפה עצמה.
עם זה אנחנו מתמודדים.
פוליגרף לא תופס בהליך פלילי. פוליגרף הוא להליך אזרחי בלבד. לא תמיד אסכים לפוליגרף. אם אדם עומד על חפותו, ואין לו מה להפסיד, אני אומרת למה לא? תעשה פוליגרף למרות שאני יודעת שאין לזה נפקות מבחינה פלילית. מבחינת החוקר במשטרה, אם סירבת לעשות פוליגרף, הם יכולים לציין זאת ואין בזה משמעות. הם לא יכולים לטעון לחוסר שיתוף פעולה.
עימות בין הצדדים – כשאומרים לך שמתבצע עימות, אתה יכול למלא פיך מים ולא לומר שום דבר, אבל אתה חייב להיות נוכח בעימות. על סמך העימות החוקרים מקבלים אינדיקציה איך להמשיך בתיק החקירה.
בעבירות של תקיפת בן זוג, לא עושים את כל המבחן שמבצעים בביהמ”ש לענייני משפחה כדי לדעת מיהו בן/בת הזוג.
עבירת איומים, הפרת הוראה חוקית – בעבירות הללו חשוב להדגיש שעבירת האיומים היא מבחן אוביקטיבי משולב עם מבחן סוביקטיבי.
המבחן הוא מבחן של שליטה האם באמת אותו אדם, נכון היה שהוא הרגיש מאויים, אבל זו בעצם מבחן של שליטה. הפסיקה הרחיבה את העניין במשך השנים, כך שהיום גם שאדם מאיים שהוא עצמו יתאבד מבלי לפגוע באחר, הפסיקה קבעה שזה איום. כל הזמן מגישים כתבי אישום בעבירת איומים, גם שבן אדם מאיים לפגוע בעצמו “אם תעזבי אותי אני אתאבד”, כשהרבה פעמים אנשים לא מכירים את החוק ולא מכירים את עולם המשפט, אז הם לא מבינים שבזה שהם אומרים שהם יתאבדו זו עבירת איומים על פי חוק העונשין.
לדוגמא, היה לי תיק שנאשם אמר לבת זוגו: “לא בעולם הזה, אבל בעולם הבא, הנשמה שלי תפגוש את הנשמה שלך, וחבל על הזמן על הנשמה שלך”. בעולם הבא. רק על זה הוגש כתב אישום בעבירת איומים.
גם בעבירת איומים והפרת הוראה חוקית, מספיק עדות יחידה. מילה מול מילה. לא צריך עדי ראיה, עדי שמיעה, לא צריך קלטות, לא צריך משהו חיצוני. רק מספיק שהיא באה למשטרה ואומרת “הוא איים עלי שהוא יפגע בי”. זה מספיק. איפה המבחן האמיתי? כשמקיימים את מבחן ההוכחות, השופט צריך לקבוע האם דבריה מהימנים. הפסיקה לאחרונה אומרת חזור ושוב: יש להיזהר שבעתיים כשאנחנו מרשיעים על סמך עדות של מתלוננת.
פסיקה
ביהמ”ש השלום ראשל”צ, סגן הנשיאה כבוד השופט שמעון שטיין – זיכה בתיק איומים והפרת הוראה חוקית, כיוון שהוא קבע שמדובר בעדות יחידה מתלהמת שיש בתוכה סתירות פנימיות “אני לא מתרשם שהתביעה הצליחה להוכיח מעל כל ספק סביר שהעבירות האלו אכן נעברו ועל כן אני מזכה מחמת ספק סביר את הנאשם”. מדובר בשני תיקים ת”פ 31426-07-12 ו- ת”פ 47741-05-12.
למשטרה אין סמכות להמליץ על העמדה לדין. הם יכולים להעביר את התיק לתביעות ועל סמך התרשמותם יוחלט אם יוגש כתב אישום אם לאו.
פסק דין על איום בהתאבדות: ערעור אלכסיי מליכוב נ’ מדינת ישראל ע”פ 2555/01, שם הורשע המערער על איום בהתאבדות וערעורו נדחה.
בעניין טיפול בתלונות שווא המספרים לא פרופורציונליים בין גברים לנשים. במשך 17 שנים שלי כסניגורית פלילית בתיקי תקיפות בתוך המשפחה, אני מדברת על בני זוג, לא על ילדים קטינים, אני ייצגתי 2 נשים, כשאחת מהן היתה לסבית זו הייתה תקיפה של אישה נגד אישה, כל השאר היו גברים.
בתקיפת קטין חסר ישע, חובת הדיווח שקיימת בתיקי קטינים, היא רק אם נגרמה חבלה.
בעניין ענישה חינוכית וענישה תרבותית כשעסקינן בקטינים, טענת ההגנה הזו נדחתה בבית המשפט. ביהמ”ש זרק את זה מכל המדרגות, ואנשים עדיין מנסים לטעון את זה שוב פעם ושוב פעם. פסק הדין המוביל בעניין זה הוא של הנשיאה בייניש ע”פ 4596/98.
פסק הדין משתרע על כ- 80 עמודים בערך והוא מדבר על התעללות בקטינים, ומדבר על ענישה גופנית כלפי קטינים, כמה שהדבר פסול ואסור וגם כמובן לא רק לצורך חינוך, גם טענת ההגנה שבמגזר שלנו כך נהוג, נדחה על הסף.
הנחייה 2.5 של פרקליטות המדינה היא פרי ידיה של עדנה ארבל מ- 1993. הנחייה בעייתית ויש ביקורת קשה עליה. לטעמי מדובר בהנחייה קיצונית שיצרה דה-פקטו, שאפשר להכשיר דרכה הרבה פעמים תלונות שווא. נשים שיודעות שלא יעמידו אותן לדין, משתמשות בזה ככלי טקטי נגד הגבר להשגת יתרון. ביהמ”ש לענייני משפחה מסונכרן עם מה שקורה בהליך הפלילי, ולכן הרבה פעמים עורכי דין עובדים בשיתוף פעולה. ההנחייה הזו למעשה מעודדת את תלונות השווא כנגד גברים ונותנת לנשים חסינות כמעט מוחלטת. על פי הנתונים, כיום נחקרות 25,000 נשים על תלונות שווא.
עו”ד סוזי עוזסיני ארניה משפט פלילי – שירות המבחן אוהב מודים והוא נוטה להתנכל למי שלא מודה
[youtube=http://youtu.be/mprQ3WNiEBA]
מה שמביא אותנו למעשה להיבטים הפרקטיים, מוגשת תלונה ואז יש בקשה של המשטרה להוצאת צו הרחקה או צו מעצר או גם וגם, הדברים דינמיים. התלונה הרבה פעמים מוחזרת לביהמ”ש לענייני משפחה וגורמת להרחקה בפועל של אותו אדם מהילדים שלו, מהרכוש שלו, מהבית שלו ומקום העבודה שלו. אין צורך לציין שהרבה פעמים זה גורם לנזק בלתי הפיך. פוגע בשם של אדם, מקום העבודה שלו לא רוצה להחזיר אותו למקום העבודה, זו פגיעה בילדיו ופגיעה בחירותו וכל מה שיוצא מכך.
יש הבדל גדול בין צו הגנה לצו הרחקה. זה לאו דווקא פלילי. צו הגנה אינו הליך פלילי זה הליך נפרד. צו הגנה יכול להגיע בבוקר והשופט לפני שהוא דן בתיקים הפליליים הוא דן בצו זה. אח”כ נציג המשטרה עצמו מגיע לשופט תורן / מעצרים ומגיש בקשה לצו הרחקה. קודם כל מקבלים צו הרחקה של 7 ימים עד לקיום הדיון במעמד הצדדים.
בצו הגנה וצו הרחקה לוקחים לאדם את הנשק, כך שאם מישהו הוא מאבטח, זו פגיעה בפרנסה.
בתיקים של אלימות קשה, יש דוח סודי שם נכתבים כל פעולות החקירה, דוחפים הכל בפנים. מה שקורה בחקירה הנגדית, הסניגור חוקר את התובע המשטרתי וכל התשובות שלו הן: “זה מונח בפני בית המשפט”. החוקר חייב להגיד אם הוא חקר את האישה מגישת התלונה. שופטים ענייניים מבקשים מהמשטרה לחזור עם הצהרת תובע.
ישנה חזקת מסוכנות אותה ניתן לאיין באמצעות חלופה וזה כבר בשלב מעצר ימים. שירות המבחן תמיד מבקש 3 שבועות להגשת תסקיר. לכן אני מבקשת עוד בשלב הראשון לפני שעיינתי בראיות, לשלוח את זה לתסקיר, כי אני יודעת שעד שאנחנו נעיין בחומר החקירה מרגע שהוגש כתב אישום, אז יקח עוד איזה חודש ומשהו, כדי לייעל את ההליך. זה לא נעשה בשלב מעצר ימים.
יש לי כתב אישום משבוע שעבר רק על יריקה. הגבר ירק על בת זוגתו והוגש נגדו כתב אישום. מה האינטרס הציבורי להעמיד אדם על זה שהוא ירק על אשתו? אפשר היה לתת נזיפה או להתרות באדם במשטרה. יריקה שווה תקיפה סתם, וגם דחיפה שווה תקיפה סתם.
אם אתה מאמין בחפות שלך, תלך להוכחות, אל תלך לתסקיר. בתסקיר אתה חייב להודות ולקחת אחריות על המעשים שלך. שירות המבחן אוהב מודים והוא נוטה להתנכל למי שלא מודה.
שלב ניהול המשפט הוא אחרי שאדם עבר את שלב מעצר ימים או מעצר עד תום הליכים, הוא מגיע מבחוץ ליום שקבועה לו ההקראה ואז צריך להתמודד עם התיק והרבה פעמים אנחנו רואים במצב של: “היא אומרת-אתה אומר”. ביהמ”ש לא לוקח את הצ’אנס והוא מעדיף את עדות המתלוננת. אם ישנו שופט חד הבחנה הוא ינסה לשים לב לסתירות בעדות המתלוננת ולא ירשיע בתיק מסוג זה.
השופט ערן קוטון מביהמ”ש שלום חיפה נתן פסק דין עם זיכוי מאוד יפה בעניין זה. הוא היה שנים בתביעות, ומה שיפה שבתור מי שבא מתביעות הוא יודע לזכות בעניין זה, ע”פ 3260-06 מושקוביץ, בפסק דין זה השופט קוטון אומר שמדובר בעדות יחידה של מתלוננת שהעיתוי שלה בעייתי. היא הוגשה שבועיים אחרי שנפתח תיק הגירושין ולכן השופט אומר שהוא אינו יכול להתעלם מהעובדה הזו שענן הגירושין מהלך מעל התיק ולכן הוא זיכה את הנאשם מחמת הספק, לא דבר שקורה כל שני וחמישי אבל מבורך. פסק דין מאוד יפה של מי שבמשך שנים הגיש כתבי אישום.
עו”ד סוזי עוזסיני ארניה משפט פלילי ניהול תיקי אלימות במשפחה – תיקון 113 לחוק העונשין – שיקולי ענישה
[youtube=http://youtu.be/lyo288t3NR8]
קטין יכול להיחקר אך ורק על ידי חוקר נוער, אם החקירה בוצעה על ידי שוטר, יש מקום לפסילת החקירה.
ברגע שזוג אומר שהם הולכים לשלום בית, במקום לגירושין, הקערה מתהפכת על פיה ואם הולכים להליך גירושין הכל לרעת הגבר בהליך הפלילי.
סניגור צריך לבקש תסקיר עבור הלקוח שלו משירות המבחן, כדי שתבחן את המסוכנות או אי מסוכנות. שירות המבחן עושה את העבודה עבור בית המשפט.
ענישה – תיקון 113 לחוק העונשין שזו מטריית העל המאוד שנויה במחלוקת בקרב שופטים, סניגורים, תובעים וכו’. התיקון מחייב את ביהמ”ש לקבוע בטווח של שנים או זמנים של חודשים של ענישה כשהוא בא לגזור את הדין. הסיבה היחידה שבגינה ביהמ”ש יכול לצאת מהטווח הזה היא שיקולי שיקום. הרציונל שיהיה אחידות בענשיה. כשמדובר בשיקום באלימות במשפחה, כשהאדם לוקח אחריות על מעשיו ומתחיל טיפול, זה מקל בענישה. כשרוצים להגיע להסדר עם התביעות בין הנאשם, התביעות מחוייבים ליידע את המתלוננת על כוונה כזו.
יש משקל להתנגדות המתלוננת. אם מדובר במתלוננת שנמצאת בהליכי גירושין, אז אנחנו שומעים את קולה דרך התובעת “הוא עדיין מסוכן, הוא עשה לי כך וכך”, ואם מדובר בהליך שיקומי שבני הזוג רוצים להתאחד ביחד ולעלות על דרך המלך, אז המתלוננת מגיעה לביהמ”ש ואז אנו מבקשים ממנה שתשמיע את דברה לביהמ”ש כמה היא חושבת שהוא הפנים, והוא מתחרט, ואז ביהמ”ש שומע את קולה ומתחשב בכך. יש בזה הרבה מאוד משמעות בעניין הענישה.
השופט ירון לוי זיכה איש צבא עם עבר צבאי עשיר ומפואר בתיק אלמ”ב עם תקיפה חבלנית שהאישה נזקקה לטיפול רפואי, והשופט בחר לא להרשיע אותו, להטיל את העונשים מבלי לסמן את הנאשם באות קלון.
השופטת דניאלה שריזלי קבעה אי הרשעה בתיק של נהג מונית כדי לא לפגוע בפרנסתו.
שיקולים נוספים בעניין אי הרשעה זו חומרת העבירה, כמו אלימות קלה, אם מדובר בתקיפה חבלנית או בעבירה של התעללות הפסיקה קבעה שיש בה סימנים של אכזריות, ומעשים שמבוצעים באופן חוזר ונשנה. צריך לבדוק האם מדובר במעשה חד פעמי, אדם נורמטיבי, אדם שעבד בחברת היי-טק, זה מאוד משפיע בביהמ”ש. התביעה בדרך כלל מבקשת להטיל מאסר בפועל, היא מוכנה להסכים לעבודות שירות כשמדובר בעבירות מהרף התחתון כשיש סיכוי להגיע להסדר. התביעה אף פעם לא תסכים לאי הרשעה. צריך להיות ממש נסיבות חריגות כדי שהתביעה תסכים לזה מראש.
בעניין אלימות כלפי ילדים – ענישה חינוכית, פסק דין של כבוד הנשיא שופט חנוך פדר מביהמ”ש כפר סבא, ת”פ 1801-04 זה ממש פסק דין יפה שסוקר את הכל, 70 עמודים בערך שבה ביהמ”ש דוחה את טענת ההגנה מהצדק. ביהמ”ש מסביר שכל ענישה כלפי קטינים היא פסולה ומשיגה למעשה תוצאה הפוכה ממה שידענו. בפסק דין זה צוטט מפסק הדין של בייניש.
תסקיר קורבן אנחנו מדברים על עבירות חמורות יותר של אלימות, יכול שיהיה מוגש מטעם הקורבן. התביעות צריכה להודיע למתלוננת. מדובר בעבירה של תקיפה חבלנית או בעבירות מין. ביהמ”ש לא חייב לבקש תסקיר קורבן. בעבירות מין חמורות כמעט תמיד מוגש תסקיר קורבן שהוא חיוני כדי להציג בפני ביהמ”ש את מצב הקורבן. תסקיר קורבן תמיד לרעת הנאשם. התסקיר חייב להינתן בהסכמת הקורבן ואם לא הוא לא יכול להיות מוגש. ניתן להחסות אותו מפני הנאשם.
