הזנחה והתעללות בפנימיית רננים בזכרון יעקב: עד היום לא השתחררתי ממה שעבר עלי בפנימייה הזאת – נעמה לנסקי, ישראל היום
עד היום לא השתחררתי ממה שעבר עלי בפנימייה הזאת, נעמה לנסקי "ישראל היום"
צילום: אפרת אשל , ישראל היום , מרץ 2015
"ראיתי איש צוות מרביץ לאחד הילדים, כי הוא לא הסכים ללכת לישון" • "מדריך תפס ילד באוזן וגרר אותו בכוח" • "אשת צוות מרכזית היתה אומרת לילדות: 'את תאכלי ממני חרא, אני אקרע אותך, אמרר לך את החיים"' • "תמיד היה ריח של שתן, ואם ילד היה מרטיב בלילה, הוא נשאר עם המצעים והבגדים הרטובים עד הבוקר" • 200 ילדות וילדים בעלי רקע של בעיות רגשיות והתנהגותיות מתגוררים בפנימיית רננים בזכרון יעקב • עכשיו החליטו אנשי צוות שעבדו בפנימייה שאינם יכולים לשתוק עוד • המשטרה בודקת תלונות שהגישו הורים • הפנימייה: "אנחנו נמצאים בפיקוח הדוק של משרד הרווחה ופועלים בשקיפות מלאה"
"עבדתי שנים בפנימיית רננים, עם ילדים שהוצאו מהבתים ומהמשפחות שלהם כדי לתת להם הזדמנות חדשה, לקדם אותם, להרים אותם מהתחתית למקום טוב – ולא ראיתי שזה קורה. יצאתי עם לב כואב…". "כקצינה בצבא החלטתי שמה שאני רוצה לעשות בחיים הוא חינוך. הרצון הזה התנפץ לרסיסים כשהגעתי לרננים. מה שחשבתי שהוא הגשמת חלום הפך שם לסיוט. עד היום לא השתחררתי ממה שעבר עלי בפנימייה הזאת…"
אינספור עדויות הגיעו אלינו על הנעשה בפנימיית רננים בזכרון יעקב. הן מגוללות את המתרחש בפנימייה בשנים האחרונות, עד היום. אנשי הדרכה שעבדו בפנימייה, הורים לילדים החיים בה וגם הילדים עצמם, גוללו סיפורים על אלימות קשה כלפי חניכים וחניכות, הזנחה, עזובה והיעדר פיקוח, במקום המצהיר על עצמו שהוא "מעניק לחניכיו מסגרת המספקת חוויית קשר משמעותית, טיפול, טיפוח, העשרה ומוגנות, תוך דגש על העצמה אישית." סיפורים קשים, כואבים ומקוממים, שחלקם אף מעלים חשד כבד לפלילים.
רננים היא פנימייה טיפולית המאכלסת כ- 200 בנים ובנות בני ,18-6 בעלי רקע של בעיות רגשיות, התנהגותיות ונפשיות. חלקם מגיעים לאחר אשפוז פסיכיאטרי או כחלופה לאשפוז, חלקם בעלי אינטליגנציה גבולית עד פיגור קל, וחלקם בעלי קשיים רגשיים, הפרעות התנהגות או לקויות למידה. רבים מהם נמצאים בפנימייה מתוקף צו בית משפט, ובעקבות החלטות של גורמי הרווחה להוציאם מבתיהם. הילדים חיים בפנימייה שנים ארוכות ומעצבות ומעבירים בה את שנות הילדות וההתבגרות. חלקם יוצאים לחופשות או לביקורים בבית מדי שבוע או כמה שבועות; לאחרים זה הבית, והם ממעטים לצאת ממנו.
הפנימייה נתונה לפיקוח השירות לילד ולנוער במשרד הרווחה, ועל פי אתר האינטרנט שלה, מופעלת בידי "ד.י.ש בע"מ," חברה פרטית שהוקמה ב- 1971 וזכתה במכרז של משרד הרווחה, שבמסגרתו היא מפעילה שש פנימיות לילדים ולנוער בסיכון.
גם פנימיית רננים הוקמה ב- 1971 וסמוך לה פועל בית ספר לחינוך מיוחד באותו שם, שבו לומדים רבים מילדיה.
על פי הערכות של אנשי מקצוע, התקציב הממוצע המועבר מהמדינה לפנימיית רננים עבור כל ילד עומד על כ- 12,500 ש"ח – כלומר תקציב שנתי של כ- 30 מיליון שקלים.
צוות הפנימייה הקבוע כולל רכזי הדרכה, כמה נשים שמתפקדות כ"אם בית," מדריכים שמהווים את כוח העבודה המרכזי, הן מבחינת מספר שעות העבודה והן מבחינת המגע השוטף עם הילדים, וכן צעירים בני 18 בשנת שירות, שאינם מקבלים שכר, ובמקרים רבים ממלאים תפקיד של מדריכים לכל דבר. בנוסף כולל הצוות שומרי לילה, צוות טיפולי, צוות מרפאה, אנשי אחזקה ולוגיסטיקה, עובדי מטבח, צוות סייעות לליווי לבתי הספר, צוות ניהולי ומזכירות.
"המחזות שראיתי בפנימייה ממשיכים לעלות כל הזמן מול עיניי," מספרת ליאת (שמה בדוי, כמו יתר שמות אנשי ההדרכה בכתבה, כדי לא לאפשר זיהוי של הקטינים המעורבים( מדריכה שעבדה ברננים במשך שנתיים. היא מתארת אווירה של אלימות יומיומית כלפי הילדים, מילולית ופיזית. "משפטים כמו 'אני אחנוק אותך• ,' 'אני אדאג שתשבי בחושך, תאכלי חרא ותצטערי על היום שנולדת,' וגם בעיטות, עיקומי ידיים, דחיפת ילדים למיטות שלהם ומתן תרופות בכוח לילדים שמתנגדים.
הילד יורק את הכדור? שוב דוחפים לו אותו בכוח, ואת שואלת את עצמך, אין דרך אחרת?
"אם הבית שעבדה איתי היתה מקללת את הילדים, יורדת עליהם, מעליבה אותם וכמעט לא מפסיקה לצעוק. דיווחתי על האלימות שראיתי להנהלת הפנימייה. הזמינו את אם הבית לשיחות אזהרה, אבל האלימות לא פסקה.
"במו עיניי ראיתי איש צוות מרביץ לאחד הילדים כי הוא עשה בלאגן ולא הסכים ללכת לישון. הוא גרר את הילד לחדר האוכל, כשהמקום היה ריק, ושם עיקם לו את הידיים, הצמיד אותו לקיר ואיים עליו. הילד צרח בהיסטריה 'למה אתה מרביץ לי'? ואז, כשאיש הצוות הבחין בי, הוא אמר: 'הנה, אפילו ליאת רואה, אני לא מרביץ לך.' דיווחתי גם על המקרה הזה להנהלה, אבל שום דבר לא נעשה.
"ההנהלה לא מצליחה להתמודד, למרות שלחלק מהמנהלים יש כוונות טובות. נכון, הילדים לא פשוטים להתמודדות. יש כאלה שבורחים, או מנסים לברוח, מנפצים חלונות, נוקטים אלימות כלפי הצוות, וזה מעורר חוסר אונים. אך לא פעם מחזירים להם באותו מטבע. "פניתי עם מדריכים נוספים לכל מי שאפשר. להנהלת החברה, לגורמי רווחה, למשטרה. אבל הרגשנו שאין מי שמקשיב, שלאף אחד לא אכפת, והכי עצוב זה שהיו גורמים שהדברים לא נראו להם חריגים.
כשעזבתי את הפנימייה שאלתי את עצמי אם עשיתי מספיק כדי לעזור לילדים האלה. והם הילדים הכי מדהימים בעולם. אני מתכוונת לזה. בוגרים ורגישים ואמיצים ומתוקים. "כן, חלקם ילדים חולים, ויש להם בעיות בבית, אפילו הרבה בעיות. אבל אני לא חושבת שזאת סיבה להעניש אותם. והמקום הזה הוא עונש, בעיקר בגלל ההתנהלות שלו, היחס שהילדים מקבלים שם. הנפשי, הרגשי והפיזי. לוקחים את הילדים עם הרקע הכי קשה, הכי עצוב, ושמים אותם במקום שעלול רק להחמיר את כל הבעיות שלהם וליצור בעיות וצלקות נוספות."
"ראיתי מדריך בחוג תופס ילד באוזן וגורר אותו בכוח," מספרת דפנה, שעבדה כמדריכה ברננים במשך חצי שנה, עד שלא יכלה עוד.
"הילד לא שיתף פעולה עם הפעילות שערך המדריך. הוא היה מהדרום, ילד מלא בטראומות של טילים. בכל פעם שהיה שומע קול שהזכיר לו אזעקה, הוא היה נלחץ ומתחבא בפינה, ואז המדריך תפס אותו בכוח ומשך אותו משם.
"במקרה אחר, אשת צוות הטיחה את תיק היד שלה בעוצמה בחזה של ילדה שהתחצפה אליה. זה לא אמור לקרות. הילדים האלה שם כדי שיעזרו להם ויגנו עליהם, לא כדי שיספגו עוד אלימות."
נורית, מדריכה נוספת, מספרת שבקבוצה שהיתה באחריותה, של ילדות בנות 14-8 "אשת צוות מרכזית היתה מכניסה אותן למיטות בצעקות. היא היתה דוחפת אותן, גוררת אותן, צועקת, מנבלת את הפה. היא היתה אומרת להן: 'את תאכלי ממני חרא', 'אני אכנס בך מכל הכיוונים,' 'אני אקרע אותך,' 'אני אמרר לך את החיים'.
אחת הילדות, קטנה ורזה כמו ענף שביר, היתה מציצה מפתח החדר בזמן ההשכבות, ואשת הצוות היתה מעיפה אותה פנימה בכוח, כדי שתלך לישון.
"היא הוציאה ילדות בכוח באמצע המקלחת, עירומות, אם לא עמדו בזמן שהוקצב למקלחת. בקבוצה שלנו היו כמה מקלחות עם וילונות ומקלחת אחת עם דלת, שנועדה לילדות הקטנות, ילדות חלשות יותר מבחינה גופנית, אלה שהיו חדשות בקבוצה או בנות שעברו פגיעה מינית. באחד הערבים, ילדה שהתקלחה שם לא עמדה בזמנים, ואותה אשת צוות דפקה בעוצמה על הדלת, צעקה עליה לפתוח, ואז שלפה אותה משם בכוח, לפני שסיימה להתקלח, עירומה, לפני כולן."
— דיווחת להנהלה?
"בוודאי. אבל שום דבר לא קרה, ולך אין יכולת להתוות דרך אחרת. ככה מתנהלים עם הילדות האלה במשך שנים, אז איך תבואי ותשני משהו לבד? אותה אשת צוות היתה אומרת לי, 'אני לא מרביצה, אני רק תופסת לילדה את היד ומעקמת אותה טיפה, שתדע לא להתעסק איתי בפעם הבאה'. "כשהבנתי שאני לא יכולה לשנות כלום, ולא יכולתי עוד לשאת את החוויות הקשות בעבודה, החלטתי לעזוב".
לפני שעזבה, היא תיעדה את האלימות המילולית נגד הבנות. "בכל פעם שהפעלתי את מכשיר ההקלטה, היה מה להקליט."
ההקלטות קשות להאזנה.
אשת הצוות נשמעת בהן צורחת על הילדות משפטים כגון: "את תתחילי לסתום את הפה שלך, יא תולעת. כן, את, חתיכת תולעת, זה מה שאת…" "יאללה, סתמי כבר, את לא מבינה שאת לא מזיזה לי שערה…!?", "סותמת עכשיו? את סותמת? טוסי מכאן, עופי מכאן. צאי מהמועדון… שאני יעזור לך!? אם את נשארת אז את סותמת, את שותקת עכשיו…", "החיים שלך בזבל אם תמשיכי ככה."
נורית הגישה תלונה למשטרה בנובמבר 2013 וצירפה את ההקלטות. לפני כשנה היא זומנה לחקירה, אבל נכון להיום, התלונה עדיין נבדקת על ידי המשטרה. מיכל, מדריכה נוספת שעבדה כמה שנים בפנימייה, מספרת שבתחילת דרכה היתה עדה להתפרצות מצידו של אחד הילדים. "הוא ירק, קילל ולא נשמע לצוות. ההתמודדות שלהם עם זה היתה להכניס אותו בכוח, עם הבגדים, לתוך מקלחת קרה." יש הנחיה לנהוג כך כדי להרגיע ילדים? "אין הנחיה כזאת. אני הייתי בהלם. זה קרה בסך הכל חודש אחרי שנכנסתי לתפקיד, וראיתי איך איש צוות ובחור בן 18 בשנת שירות עושים לילד את המעשה המשפיל הזה."
"קוראים לזה בית כלא"
גם ילדים בפנימייה מתלוננים בפני הוריהם על האלימות שהם חווים. לפני כמה שבועות הקליטה אמו של אחד החניכים, בן 12, שיחת טלפון שבה התלונן באוזניה על כאבים בצלעות:
"אחרי ששתי מדריכות ישבו עלי. לא יכולתי להתנגד, הן גדולות… אחת מהן הפילה אותי לרצפה ואמרה לי 'כלב טוב.'
היא ישבה עלי עם כל המשקל שלה, ולא נשמתי.
אמרתי לה, 'תרדי ממני, אני לא נושם,' עד שהתחילה לנזול לי נזלת מהאף. אחת מהן עיקמה לי את הידיים, והן אמרו לי, 'אל תתנגד, אל תתנגד.' אחרי שהן עזבו אותי ראיתי שהיד שלי נפוחה, וכשילד לקח לי את הנעליים וזרק אותן על הראש שלי, לא עשו לו כלום."
ילד אחר, גם הוא בן 12, סיפר לאחרונה לאמו כי "ארבעה ילדים לא הפסיקו לקלל אותי ואת המשפחה, נתנו לי מכות בלי הפסקה באמצע האוכל. לא יכולתי לאכול, כל שנייה קיבלתי כאפה. ילד אחד הכניס את הברך לתוך הפנים שלי. והכל ליד המדריכים… אז המדריכה אמרה לי, לך לחדר… המדריכה ועוד מדריכה שהצטרפה אליה דחפו אותי לחדר בכוח, ואחת מהן קיפלה לי את היד וזה היה כואב.
אמרתי, 'אבל הם מתחילים איתי, מחלקים לי כאפות', וקיללתי את המדריכה, כי היא הכאיבה לי. "עמדתי בכניסה לחדר וניסיתי לחזור לחדר האוכל והמדריכה אמרה לי, 'אתה לא יוצא', ונתנה לי ברכיות מלא פעמים. דחפה אותי עם הרגליים שלה חזרה לחדר. 'יש לי מדריכה שלא מתייחסת כשהיא רואה מה עושים לי, ויש מדריכה שכן אכפת לה ממני. יש מדריכים שרואים שמקללים אותי בלי הפסקה ואומרים לי 'תתעלם'. כולם פה קוראים למקום הזה בית כלא, בגלל איך שמתנהגים אלינו".
בעקבות דיווחיו של הילד, הגישה אמו החודש תלונה במשטרה, המצויה בבדיקה.
לא מעט עדויות מספרות על "הולדינג" בלתי מוצדק שנעשה לחניכים. ההולדינג (בלשון מקצועית – "אחיזה טיפולית מרסנת") הוא טכניקה שבה דמות מטפלת בוגרת אוחזת בחוזקה בגופו של ילד מאחור, על מנת לעזור לו לרסן את התנהגותו ולהירגע. האחיזה מגבילה את חופש התנועה של הילד ומונעת ממנו להזיק לעצמו, לאחרים ולרכוש, ובתוך כך יוצרת קירבה גופנית ואינטימיות בין הילד לדמות הטיפולית האוחזת בו.
לשם ביצוע הולדינג יש לעבור הכשרה מיוחדת. על פי מאמרו של הפסיכולוג אמיתי מגד, שמופיע גם באתר משרד הרווחה, ההולדינג מתבצע על ידי תפיסת הילד מאחור בעודו משתולל, משיכת ידיו באופן מוצלב לפני גופו כך שכפות ידיו נוגעות כל אחת בצידי הגוף, הוצאת הילד משיווי המשקל, הפלתו לארץ ואחיזתו בידיים מוצלבות, כשפניו אל הרצפה. במקרים רבים יש צורך בשניים לביצוע האחיזה, כשאחד אוחז בידיו של הילד והשני ברגליו, כדי לא לאפשר לו לבעוט או להשתולל.
המחקר מדגיש כי המטרה באחיזה אינה רק הריסון הפיזי של הילד בעת ההתפרצות, אלא גם יצירת התקשרות בטוחה בין המדריך לחניך. ההולדינג אמור ליצור קירבה בין הילד למבוגר שאוחז בו, להחזיר לילד את השליטה העצמית ולהעניק לו תחושה שהוא מוגן. אלא שכאשר אחיזה מתבצעת באופן כוחני או מעלה יעזר גם במי שלא הוכשר לבצע הולדינג."
נורית מספרת על סכסוך קולני שהתגלע בין אשת צוות לאחת מבנות הפנימייה.
"האישה אמרה לנערה לשטוף כלים, הנערה סירבה, והתחיל ביניהן ויכוח קולני שהגיע למצב של התקוטטות ודחיפות הדדיות. בשלב מסוים אשת הצוות תפסה את הנערה בצווארון של החולצה, גררה אותה לקצה המסדרון, קראה לאיש צוות נוסף, ויחד הם הורידו אותה להולדינג, בנוכחותי ובנוכחות נערות נוספות שהיו שם. השכיבו אותה עם הפנים לרצפה, כשהידיים שלה מוצלבות מאחורי הגב, במשך 15-10 דקות. אחרי שהם שיחררו את הנערה, האישה אמרה לנו: 'איזה כיף היה לעשות לה הולדינג.'
"הייתי עדה לעוד מקרים שבהם היא עשתה הולדינג לא מוצדק, וגם לאיומים שלה על הנערות: 'לי לא מרביצים, אני ישר מורידה להולדינג."'
גלעד, שעבד בפנימייה שנים רבות, מספר על המקרים שראה:
"לא פעם המדריכים היו נכנסים להולדינג מתוך מה שנקרא כמקום של איום או נקמה. היו תופסים את הילד בכוח באמצע הרחוב, מחוץ לפנימייה, ומכאיבים לו. ואתם רואים שילד בהולדינג לא חווה ניש, היא עלולה להוות שיחזור של החוויות הכואבות מעברו של הילד ולחזק אצלו את הדפוסים הבעייתיים".
"כשאחיזה מתבצעת כנקמה בילד, כשהיא מתבצעת מתוך זעמו של המדריך, או כשמדריך מבצע אותה מתוך הצפה וחוסר שליטה, אין כל אפשרות שהוא יוכל להיות קשוב לצרכיו המשתנים של הילד ולהיענות להם", נכתב במאמר.
"אחיזה כזו אינה יכולה להיות טיפולית. אחיזה משיגה תוצאות אנטי טיפוליות והרסניות כשהיא מתבצעת באופן כוחני, כנקמה או כעונש".
מיכל: "ראיתי הרבה מקרי הולדינג בפנימייה, שבהם מדריך שעבר במקרה ראה ילד משתולל ועשה לו הולדינג. לפעמים זה היה מדריך שאפילו לא מכיר את הילד. הילד היה נרגע לכמה דקות ואז שוב משתולל, כי לא עברו איתו שום תהליך. ובגלל שכמעט תמיד יש בפנימייה מחסור באנשי צוות, לא היתה ברירה אלא "גורם מופרט לא מעורב בהוצאת ילד מביתו".
תהליך של הרגעה אלא להפך, הוא חווה קושי, לחץ, קושי לנשום." ליאת: "כל הזמן ראיתי שעושים הולדינג, בזמן שזה אמור להיות דבר נדיר מדריכים היו 'מורידים' ילדים להולדינג כאזהרה לילדים האחרים, כעונש או פשוט מתוך חוסר אונים ואיבוד עשתונות. היו תקופות שזה קרה כמה פעמים ביום. אני חושבת שכמעט כל המקרים שראיתי היו לא מוצדקים ואלימים מאוד.
הם נעשו בצורה אלימה, כאמצעי ענישה. "ראיתי אם בית שהתגרתה בילד שהיה בהתקף עצבים, עד שהוא התנפל עליה והרביץ לה. אחר כך, כשהוא כבר נרגע, הורידו אותו להולדינג, מול עיניהם של ילדים אחרים, שעמדו והסתכלו. זה היה פשוט עונש, ועונש רע לילד שהוא בסופו של דבר חסר אונים. "היה מקרה שבו אחד הילדים לא הסכים לעלות להסעה. מדריך שהיה שם ניסה לדחוף אותו לתוך האוטובוס, וכשהילד הלך לאחור, המדריך דחף אותו שוב. בסוף הילד דחף את המדריך חזרה וניסה לברוח. הורידו אותו להולדינג על המדרכה, בצורה אלימה, מול כל הילדים שהיו באוטובוס. למה? כי הוא לא רצה ללכת לבית הספר. הייתי שם, ראיתי את זה."
"במנגנון של הוצאת ילדים מבתיהם לפנימיות מעורבים גופים פרטיים, שפועלים למטרות רווח," אומר רו"ח קובי אליה, המתמחה בפיקוח ובקרה על איכות השירותים הממשלתיים הניתנים לציבור.
"משרד הרווחה הוא המשרד המופרט ביותר בישראל, והרוב המוחלט של השירותים שהוא נותן מסופקים על ידי עמותות וחברות פרטיות. ובעידן ההפרטה, לנותני השירותים הכי משתלם לספק למשרד הרווחה שירותים חוץ-ביתיים".
לדברי אליה:
"משרד הרווחה מתאים את עצמו לאינטרסים הכלכליים של נותני השירותים. כ- 4 מיליארד שקלים, יותר ממחצית מתקציב המשרד בשנת 2013 שעמד על 7 מיליארד, הוקצו עבור אחזקת 35 אלף נזקקי רווחה במוסדות חוץ-ביתיים, בעיקר להשמת בעלי מוגבלויות וילדים בסיכון במוסדות.
נזקקים אלה מהווים פחות משלושה אחוזים מתוך 1.3 מיליון הרשומים במשרד הרווחה.
"למעשה, העיוותים חמורים יותר. בישראל פועלות מאות פנימיות שאינן מתוקצבות על ידי משרד הרווחה, אולם המשרד מפנה אליהן ילדים בסיכון. התקציב מגיע ממקורות מגוונים, ובהם משרד החינוך והסוכנות היהודית, ולכן הילדים הללו כלל לא נספרים בדיווחי משרד הרווחה כילדים בסיכון בפנימיות. כך, למשל, 4,000-כ ילדים בסיכון גבוה, שחלקם הוצאו בצווי בית משפט, הושמו במוסדות המפעל להכשרת ילדי ישראל ועמותת מת"ן. ילדים אלה ממומנים מתקציב משרד החינוך וכלל לא נספרו בדיווחי משרד הרווחה כילדים בסיכון בפנימיות".
במשרד הרווחה אומרים כי "מדיניות המשרד היא בראש ובראשונה השארת הילדים בקהילה. רק במקרים שבהם מוצו כל התהליכים הקהילתיים, מחליטים להוציא למסגרות חוץ-ביתיות. בקבלת ההחלטות על הוצאת ילדים מהבית מעורבים רק גורמי המקצוע במשרד הרווחה – אין שום גורם מופרט שמעורב בקבלת ההחלטה.
"משרד הרווחה פועל על פי חוק חובת המכרזים ומאפשר התמודדות שווה של גופים פרטיים אל מול עמותות וגופים מלכ"ריים לסוגיהם. מפעילי המסגרות נחשבים קבלני משנה של המשרד ונתונים לפיקוחו הצמוד פנימיות משרד החינוך הן פנימיות ראויות ומפוקחות, המיועדות לילדים שחלקם מוגדרים ילדים בסיכון, בעלי פוטנציאל תקין ויכולים להשתלב בכל מערכת נורמטיבית. הוצאת ילד בצו אינה קשורה למצבם של הילדים או משפחתם, אלא רק להסכמה או להתנגדות של ההורים".
להשיג שקט. לא משנה איך
אוכלוסיית החניכים בפנימייה אינה קלה, והמדריכים נדרשים להתמודדויות מורכבות ביותר לכן, איכות כוח האדם המטפל, הכשרתו, מחויבותו ומסירותו חשובות לאין שיעור.
"בפועל, חלק מהמדריכים לא בקיאים בחינוך, אלא עושים למעשה שמרטפות, בתנאים קשים ועם הפעלת כוח מיותרת", אומר גלעד.
"הנראות היא הדבר החשוב: שתצליח לשלוט בקבוצה. אם יש שקט, הצלחת. לא משנה איך השגת את השקט. "באים לשם אנשים צעירים, לזמן קצר. הם עובדים קצת, חוסכים כסף וממשיכים הלאה, משאירים את הילדים מאחור גם אני באתי לשם כדי להרוויח עוד קצת כסף. הילדים לא מספיקים ליצור יחסי אמון, וכבר מתחלפות הדמויות סביבם. וידוע עד כמה ילדים חייבים לדעת שיש מישהו שתמיד נמצא שם בשבילם, שלמישהו אכפת מהם, במיוחד לילדים כמו אלה שבפנימייה. ממה ששמעתי מהילדים שם, הם לא מרגישים בבית אפילו לרגע.אין מספיק חופש, אין הכלה, אין קבלה. אם הם יסטו מהמותר, יורידו להם את הראש".
ליאת: "אני מלכתחילה ניסיתי להתקבל לרננים כי הבנתי שאין באמת דרישה להתחייבות ארוכת שנים. הראיון היה ברמה מאוד נמוכה וכלל בעיקר דיבורים של המראיין, ואחריו יום של דינמיקה קבוצתית. בתחילת השנה היו כמה ימי היערכות, שבהם לא היתה שום הכשרה או הכנה למה שעומד להיות.
"בזמן שעבדתי שם לא זכיתי לליווי או הדרכה משמעותיים. פעם בשבועיים היתה אמורה להיות שיחה תקופתית עם עובדת סוציאלית, אבל בהרבה מקרים זה לא קרה. גם ישיבות צוות, שהיו אמורות להתקיים פעם בשבועיים, התקיימו בתדירות הרבה יותר נמוכה והיו לא מועילות. בסופו של דבר, התחושה היתה שכל מדריך יכול לעשות ככל העולה על רוחו. לא היה שום פיקוח".
דפנה: "תחלופת כוח האדם מטורפת, ואין הכשרה מסודרת או ליווי בעל ערך. ביום הראשון שלי בפנימייה גיליתי שאני ועוד בחור בן 18, בשנת שירות, צריכים להיות אחראים לבד על קבוצה של 12 ילדים בני 14-9. עבדנו ככה שמונה שעות ורבע. זה כל כך לא הגיוני ולא אחראי. מדובר בילדים פוסט אשפוזיים, מרקע לא פשוט. עם כל הרצון הטוב, הייתי בת 22, רק נכנסתי לעבודה, איך מאפשרים מצב כזה?
"באותו יום, ילד משך לי בשערות ודחף אותי. יצאתי החוצה ובכיתי. הייתי נסערת מאוד. במקרה ראתה אותי פסיכולוגית שעובדת בפנימייה וניגשה אלי. דיברנו עשר דקות, ולרגע היא לא אמרה לי איך מתמודדים עם מצבים כאלה. ממה נובעת האלימות של הילדים. היא רק אמרה לי שאני לא חייבת להישאר אם אני לא רוצה.
"בהמשך גם מנהלת הפנימייה הבהירה לי ש'אין מתכון להתמודדות עם הקשיים האלה', שהיא לא יכולה ללמד אותי מה לעשות. שאני צריכה למצוא את הפתרונות בזמן אמת, בשטח. אבל איך? אילו כלים יש לנו? לפחות אם המעטפת סביב היתה נכונה, תומכת, מכווינה, כזאת ששמה את הילדים במרכז, הייתי פחות מרגישה את המחסור בכלים."
— מה כללה העבודה שלך כמדריכה?
"המון. במשמרת את מקבלת את הילדים בצהריים מבית הספר וצריכה לדאוג שיאכלו, שיפנו את הכלים, שיכינו שיעורי בית, שינקו, שיסדרו, שילכו לפעילויות, שלא יריבו ולא ילכו מכות. את עוזרת לילדים לסדר, לקפל את הכביסה, לנקות. וכל הזמן קוראים לך, זקוקים לך, כמעט כל שנייה את שומעת את הילדים קוראים לך, ואין זמן לגשת לכולם, לטפל בהם, להיות שם בשבילם. שלא לדבר על להעביר להם תכנים חינוכיים או פשוט להקשיב להם. זה יצר אצלם תסכול עמוק, ובצדק.
"בגלל חוסר זמן, היעדר הכשרה ומחסור באנשי צוות, הכל נעשה בצעקות. כל הזמן צועקים, כולם. אני לא מבינה איך אפשר לגדול ככה.
"היה, למשל, יום שעבדתי 30 שעות ברצף. הגעתי בתשע בבוקר לישיבת צוות, נשארתי לקבל את הילדים מבית הספר, ואחרי שהשכבתי אותם בערב ביקשו ממני להיות שומרת לילה על אחת הקבוצות, כי היה מחסור בכוח אדם. זאת היתה קבוצה שדורשת שמירה בער•ת, אי אפשר ללכת לישון.
"בשש בבוקר עזבתי אותם והלכתי הביתה לעשות השכמה לילדים שלי, ואז חזרתי לפנימייה ונשארתי שם עד ארבע אחה"צ, כי היה יום הורים.
כשחזרתי הביתה, מותשת ומטושטשת, לא הפסקתי לחשוב איך איפשרו לי להיות אחראית על ילדים כאלה במצב כזה".
מיכל: "לא עברתי שום הכשרה להיות מדריכה, אז או שיש לך את זה או שאין לך את זה, והילדים הם אלה שמשלמים. את זאת שצריכה להחליט לעצמך את זה אני אעשה ואת זה לא, כי אין מישהו שבאמת רואה ויודע כל מה שאת עושה עם הילדים. אין באמת ביקורת. גם לא אומרים לך מה בדיוק לעשות, אז את פשוט מאלתרת או נותרת חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות.
"המחסור באנשי צוות הוא משמעותי. היו ימים שהייתי מאושרת, כי היו איתי עוד שני אנשי צוות. אמרתי לעצמי, נהדר, הנה הזדמנות לעשות לילדים עוד פעילויות. אבל מייד היו לוקחים לי איש צוות אחד, כדי למלא חורים בקבוצה אחרת. כל כך קשה לעבוד ככה.
"גם אותי העבירו בין הקבוצות כדי למלא חורים, בלי שהכרתי את הילדים. אלה משמרות חסרות משמעות, שבהן את רק דואגת שהם לא יהרגו אחד את השני, שיאכלו, יתקלחו וייכנסו למיטות. שום ערך מוסף. רציתי לתת שם הכל ולעמוד בכל הדרישות, אבל לא נותנים לך את התנאים".
עכברים, שתן ופטריות חלק מהחניכים בפנימייה מחולקים לקבוצות על פי מאפיינים נפשיים והתנהגותיים, וחלקם מחולקים לקבוצות על פי גילאים.
ילדים עד גיל 14 מתגוררים בחדרים בפנימייה; מגיל 14 הם עוברים להתגורר במשפחתונים (ובלשון הצוות "וילות", המצויים סמוך למבנה הפנימייה.
"בקבוצות שבהן טווח הגילאים רחב זה מאוד קשה ולא מתאים," אומרת ליאת.
"הקטנים חלשים יותר ונחשפים לדברים שהם לא אמורים להיחשף אליהם, למשל מיניות ואלימות".
"אצלי בקבוצה היה ילד בן 14 שעשה קולות ותנועות מיניות", אומרת דפנה.
"ילד בן 9 מאותה קבוצה התחיל לחקות אותו. לא יכולתי לראות את זה".
א', שבנה הוצא מהבית בצו בית משפט וגדל בפנימייה יותר משלוש שנים, מספרת כי "בהתחלה הצוות עטף אותו, הרגשתי שהמדריכים שומרים עליו ושטוב לו. הוא היה ב'וילה', שהייתי מוקסמת ממנה, אבל אחר כך אחד המדריכים עזב, והמצב הידרדר הוא עבר לבית אחר, מלוכלך שהמיטות בו היו מסריחות והקירות מתקלפים.
"בשיחות שלי איתו הוא התחיל לתאר אלימות קשה כלפיו, ואמר שהמדריכים יודעים עליה. הוא סיפר לי שילד נישק אותו, ילד קפץ עליו עם סכין וילדים זרקו עליו כיסאות. הגשתי תלונות למשטרה על האירועים האלה. אני כבר לא מרגישה שהוא מוגן.
"באחד הביקורים שלי בפנימייה ראיתי כתם דם על הרצפה באחד החדרים. הילדים סיפרו שילד אחד הרביץ לילד אחר ופתח לו את השפה, והדם לא נוקה במשך יומיים. ראיתי שם ילדים, שנראו לי בני 11-12, מעשנים בחשאי.
אמרתי להם: 'בתור אחת שמעשנת, אני אומרת לכם שלא כדאי. הסיגריה מלאה בכימיקלים מסוכנים וממכרי'. ואז הצטרף אלינו מדריך ואמר, 'נראה לך? אני בחיים לא אפסיק לעשן. אני חולה על סיגריות.' הבנתי שזה לא מקום טוב. עכשיו אני נלחמת להוציא אותו משם." ד', שבנה הועבר לפנימייה בחודשים האחרונים מספרת ש"הוא סובל שם מאוד.
הוא סיפר לי שכואבות לו הידיים מרב שהוא צריך לנקות, לטאטא, לשטוף, שאומרים לו שהוא לא יראה יותר את אמא שלו, שיש אלימות קשה של ילדים כלפיו, כולל שימוש בסכינים. באחת השבתות אבא שלו בא לבקר אותו וראה שיש לו גרב על היד.
הסתבר שהוא נחבל וזה הפתרון שניתן לו. האבא לקח אותו מיד לחדר מיון ושם טיפלו בו וחבשו לו את היד למשך ימים. ככה שומרים בפנימייה על הילדים?
גלעד: "היו לילות שכל הפנימייה היתה אחוזת פחדים. בחורף, כשהיו רעמים, הילדים היו מתעוררים. הרי יש ביניהם כאלה שסובלים מפוסט טראומות או מחרדות אחרות, או שפשוט קשה להם כי הם לא ליד הוריהם. גם כשהרבה ילדים היו חולים, כי וירוס השתלט על הפנימייה, כולם היו מתעוררים. ואז יש איתם אדם אחד, שלא תמיד מכיר אותם. איך אפשר להשתלט לבד על כל כך הרבה ילדים מפוחדים?
"במשך כמה שנים היתה בעיית עכברים. בלילות העכברים היו מתרוצצים, לפעמים עולים על הילדים ומעירים אותם. ושוב, היתה בהלה, המולה, ואת לבד, לעיתים עם עשרות ילדים. ומה אפשר לעשות? מעט מאוד, מעט מדי. הכל דווח, אבל לא נמצא פתרון.
"אחת העובדות היתה אומרת לי: 'שהילדים האלה יעריכו שבכלל יש להם מיטה, לחם, קורת גג. שיגידו תודה שהם לא ברחוב." ליאת: "הילדים היו לובשים חולצות במידות לא מתאימות, או שבגדים היו נעלמים להם במכבסה, מתבלים, או שפשוט לא היו בגדים, והיה צריך להסתדר עם מה שיש. אני זוכרת רק מקרים מעטים שהילדים בקבוצה שלי הלכו לבית הספר בגרביים תואמים. לא תמיד בכלל היו גרביים. זאת היתה בעיה נוראית, גם בחורף ילדים היו הולכים בלי גרביים.
"תמיד היה ריח של שתן, ובשבתות היה למדריכים מין נוהג כזה לא לתת לילדים לצאת מהמיטה. למה? כדי שיהיו להם עוד כמה שעות של שקט, ביום שבו אין בית ספר. כך, גם אם היו ילדים שברח להם שתן, הם נשארו במיטה." גלעד: "אם ילד היה מרטיב בלילה, הוא נשאר עם המצעים והבגדים הרטובים משתן עד הבוקר. בשנים שעבדתי שם, היה אסור לי להחליף להם מצעים ובגדים, וגם לא לתת לילדים להחליף לבד או ללכת להתקלח לבד. הם היו מתחננים אלי, 'תן לי ללכת להתקלח,' ולא יכולתי לתת להם. יש בעיה לתת להתקלח בלי פיקוח, כשאני לבד איתם בלילה וצריך לשמור על כל היתר. "היה ילד שבכל לילה עשה פיפי במיטה, ונשאר במצב הזה במשך שעות. אחרי שפניתי כמה פעמים, נתנו לי בשבילו שמיכה דקה להחלפה ואיפשרו לי לתת לו להחליף בגדים, אבל לא להתקלח. "אני חושב שמעבר להחלפת הבגדים והמצעים, זה היה חוסר תשומת הלב שהעציב אותי. הילדים שם צמאים לתשומת לב. יש להם מחסור רגשי, אין להם קשר הורה-ילד, ובהרבה מקרים אין להם שום קשר קבוע וממושך כשכל כך הרבה מדריכים באים והולכים." "מה שעצוב הוא ההתרגלות לכך שיש ילדים שמרטיבים במיטה ונשארים במצב הזה," מוסיפה מיכל.
"זה מדהים איך ברגע שמתרגלים למשהו, הוא כבר לא נראה חמור כל כך. בהתחלה את שואלת את המדריכים סביבך אם זה נראה להם בסדר, ומגלה שהם כבר התרגלו לזה. בסוף את הופכת להיות כמותם. זה מה שנורא.
"אני זוכרת שהלכתי לחדר האוכל לבקש גבינה בשביל הקבוצה שלי, והתורן בחדר האוכל אמר לי: 'קיבלתם אתמול.' האחראית על הקצאת הציוד והאוכל באותה תקופה נתנה הוראות שכל ילד יקבל שתי כפות גבינה בארוחה. אבל הילדים שלי לא קיבלו גבינה, אז הייתי צריכה להתחנן.
"בחדר המקלחת היו טחב או פטריות על התקרה. בחלק מהמקלחות היו וילונות ובחלק לא. וכשאין, לוקח המון זמן עד שבאים לטפל בזה.
"גם מתלים לנייר טואלט לא תמיד היו, ולא בכל חדרי המקלחת היו תנורי חימום, ואלה שהיו לא תמיד עבדו. היה לקבוצה שלי ארון נעליים שהוצב בחוץ, ומעליו סכך לא אטום. מי הגשם היו מטפטפים על הארון, הוא התפורר לגמרי, ולא עשו עם זה כלום. רק אחרי שעזבתי הבנתי שהילדים קיבלו ארון נעליים חדש."
דפנה: "הילדים היו מנקים את אזור המגורים לבד, ופעם בשבוע היתה מנקה. אחרי בקשות נשנות הביאו את המנקה פעמיים בשבוע. כשילד בן 9 שוטף כלים, לא תמיד הם באמת נקיים, לפעמים הם אפילו מסריחים.
הייתי מביאה איתי כל יום כוס מהבית כדי לשתות קפה, כי הכוסות בפנימייה היו מסריחות. ואם לי זה הפריע, אז גם לילדים זה הפריע.
"בשירותים של הילדים לא הייתי מסוגלת להשתמש, רק אם לא היתה לי שום ברירה אחרת. הכל היה מלוכלך ומסריח. הזיכרון הכי חזק שנשאר לי מהפנימייה הוא של מים עומדים בכיור המטבח ובמקלחות. מים שומניים, מלוכלכים. "בגדים עוברים מילד לילד, בגדים מתבלים. ילדים לובשים בגדים בגודל שלא מתאים להם, תחתונים וגרביים עם חורים. חניך שלי איבד נעליים ונאלץ לנעול נעליים קרועות ובלויות שמצא. הלכנו לחפש לו נעליים במחסן וברחבי הפנימייה ועברנו מסכת ארוכה ומייסרת עד שהאחראית על הציוד הסכימה לתת לו נעליים אחרות, משומשות."
"בתקופה שעבדתי בפנימייה היא היתה מטונפת," מספר אפי, שהיה שומר לילה ברננים לפני כמה שנים.
"בקבוצות מסוימות השמירה מחייבת ערות ובקבוצות אחרות לא, אבל אתה אף פעם לא באמת ישן." הוא הגיע לתפקיד בעקבות מודעה שראה בעיתון המקומי. "התקשרתי והזמינו אותי לפגישה. שאלו אותי שאלות בסיסיות, מי אני ומה הרקע שלי, ומהר מאוד עברו לדבר על תנאי ההעסקה. אחרי חצי שעה של שיחה, הייתי בפנים. קיבלתי רשימה שמית של הילדים, טלפונים של כמה מאנשי הצוות – וזהו. כשזה הסינון, היה יכול להגיע גם אדם לא מתאים.
"ראיתי בפנימייה תנאים מחפירים. מחסור בדברים בסיסיים דוגמת נייר טואלט, מגבות לידיים. הריח של השתן באוויר היה נורא. ניסיתי לנקות, ולא היה עם מה. בקבוצה שבה עבדתי הספות היו מרופטות, הקירות כמעט עירומים. הכל היה ספרטני.
"אני זוכר שבאחד הלילות ראיתי ילדה קטנה הולכת לשירותים. היה לה קר, אז היא התעטפה בסדין, ניסתה להתחמם בעזרתו, ואז דרכה ברגליים היחפות על מים עומדים, מלוכלכים, בחדר האמבטיה. זה לא יוצא לי מהראש".
"כשהיה יום הורים, או ביקורים אחרים, היו עושים מבצע ניקיון, כמו לפני ביקור של הרמטכ"ל בבסיס צבאי. ואז, למשך יום אחד, המקום נראה טוב. בלילות הילדים לא תמיד ישנו. היו מקרים שכל הבית היה ער, שילדים היו מנסים לברוח. אני יכול להבין אותם. "ראיתי שהיכולת שלי לתת מענה לילדים האלה יורדת ויורדת. גם אם אתה קדוש, ואני לא, אי אפשר אחרת. ואני מאמין שמי שעומד בראש המקום הזה, או מפקח עליו, לא היה מוכן שהילדים שלו יהיו שם, עם או בלי קשר לפרופיל של האוכלוסייה. הילדים נמצאים שם כדי לקבל טיפול טוב יותר משקיבלו עד שהגיעו לשם, אבל ממה שאני ראיתי, זה נראה כמו משהו גרוע יותר." הערכים התנפצו בכל פעם.
מוטי לייבל, פעיל חברתי ומייסד קבוצת הפייסבוק "הורים שכולים לילדים חיים," מספר שקיבל פניות רבות הנוגעות לפנימיית רננים, לגבי התנהלותם של אנשי הדרכה במקום, האלימות וההזנחה.
"כפעיל חברתי מגיעות אלי עשרות פניות ביום, שרובן ככולן קשורות לעובדים סוציאליים של משרד הרווחה, להתנהלויות קשות במוסדות רווחה ותחנונים לעזרה מצד הורים שמנותקים מילדיהם המצויים במוסדות וסובלים בהם סבל רב. על פי הבדיקות שלי, חלק גדול מאוד מהפניות מוצדקות."
כל המרואיינים לכתבה מספרים שהתלוננו בפני גורמים רבים, החל מהנהלת הפנימייה והנהלת החברה הפרטית המפעילה אותה ועד לגורמים בכירים במשרד הרווחה.
"בראיון הקבלה שלי לפנימייה, שארך 20 דקות, נשאלתי מה הייתי עושה אם הייתי יודעת שאחד מאנשי הצוות מרים ידיים על ילדים," מספרת דפנה. "עניתי שהייתי מדווחת, כמובן. אבל בהמשך הבנתי שלמעשה, לדיווחים אין משמעות אמיתית. יש דברים שמושתקים, נסגרים בפנים." נורית: "חובה לעשות בדק בית בפנימייה הזאת. זו היתה חובה כבר מזמן לעשות שיחות חתך, עם הצוות ועם החניכים והחניכות. חובה שיהיו ביקורות חינוכיות, הדרכתיות, מקצועיות, שבודקות את השיגרה של הילדים. בבתים שמהם הוציאו אותם היו ביקורות כאלה. אז הוציאו אותם מהכאוס שם והכניסו אותם לבית עם רישיון, רק שהבית הזה פרוץ.
"את יודעת מה הכי כואב לי? שלא עשיתי יותר. שלא צעקתי יותר חזק, שלא התפוצצתי בכל ישיבות הצוות. אני שונאת את עצמי על שהתרגלתי למצב, כמו רבים אחרים, כנראה. שנכנעתי למצב שלא היה מקובל עלי, ונשכתי שפתיים. שנשארתי במקום שבו הערכים שלי התנפצו בכל פעם מחדש. "המצפון שלי זעק כל הזמן. לא היה יום שבו לא התחבטתי אם להישאר בפנימייה או לעזוב. מצד אחד, לא יכולתי להישאר שם ולהיות חלק מכל כך הרבה דברים שגויים בעיניי. מצד שני, אמרתי לעצמי שאם אני לא אהיה איתם, מי ישמור על הילדים? איך אני יכולה לנטוש אותם? הדבר הכי עצוב היה שבשני המקרים אני לא משנה כלום. המקום מתנהל כך שנים על גבי שנים, באין מפריע."
