התיאוריות של מיכל קרומר נבו: מדיניות מודעת לעוני – פרופוגנדת השקרים כאילו עובדות סוציאליות יחלצו אנשים מעוני
מיכל קרומר נבו כותבת מאמרים המקשרים בין העוני ובין הצורך להציף את המדינה בעובדות סוציאלית, כאשר הנחת היסוד היא שככל שישבצו יותר עובדות סוציאליות בכל מיני מקומות, העוני ירד. זבל אקדמי כזה שמופץ בכל פינה צריך להיות מתוייג כזבל, באשר מדובר בזבל. היא מצוטטת אין ספור פעמים כך: “דרושה מדיניות מודעת לעוני. קובעי המדיניות צריכים להבין שעוני הוא מצב שבא לידי ביטוי בכל רמות החיים. כשאין מודעות לזה, מתקני התקנות והחוקים קובעים מציאות שלא מחוברת לאתגרים הייחודיים שעוני מציב בפני האנשים שחיים בו. צריך להסתכל על העולם ולהבין את הצרכים הייחודיים הללו כפי שהם, בדיוק כפי שצריך לגבש מדיניות רגישה לתרבויות שונות“.
הבעייה היא שכל מי שמסכים איתה שצריך מדיניות מודעת לעוני, לא מבין שבעצם כל המטרה היא לתת יותר כוח לעובדות סוציאליות להשתלט לאנשים על החיים ולמשטר אותם.
ראו למשל בכתבה בגלובס היא מספרת:
“עניים בישראל חווים “אלימות מערכתית”, כלומר שרירות לב בטיפול בהם, היכולה לגרום אותן תופעות שגורמת אלימות פיזית – חוסר ביטחון גופני, תחושת אימה וחרדה מהיום הבא, קושי בהישרדות כלכלית ומלכוד הקובר אותם בתוך העוני. למשל יש אישה, שסוחרי מתכות גנבו ממנה את מערכת הגז ופגעו בתשתית. “לכאורה זה יכול לקרות לכל אחד”, היא אומרת, “אבל אני לא שמעתי על אף אחד שנגנבו לו בלוני הגז בשכונה שלי. אותה אישה הייתה צריכה לשקם את מערכת הגז ב-900 שקל. “אם זה קורה למישהו ממעמד הביניים, זה מטרד, אבל עבורה זה אסון”, אומרת קורמר נבו, “אין לה 900 שקל. היא צריכה עכשיו או להיות עבריינית בעצמה ולהתחבר למערכת הגז באופן פיראטי או להיעזר בשירותי הרווחה, שאין להם אפשרות להוציא באופן מיידי וקל סכום כזה. אותה אישה הפסידה הרבה ימי עבודה סביב העניין הזה, היא עסוקה רק בזה, אחרת לעולם לא תוכל להחזיר לעצמה את הגז…. “עניים עסוקים בביורוקרטיה פול טיים ג’וב, כי כל דבר צריך לבקש מהמערכות השונות, כל דבר צריך להסביר לרווחה, אין אצלם פשוט להכניס את היד לכיס ולשלם. מבחינתם, זה לא פחות גרוע מאלימות פיזית. אלימות היא מצב שבו אני מתנהל בעולם שאני לא יכול להשפיע עליו ואין לי מישהו שמגן עלי“.
אז זה נכון שמדינת ישראל מבוססת על אלימות מערכתית נגד העניים. אבל מתחייב מזה שיש למגר את האלמנטים במערכות שמתעלמים ממצוקת האזרחים, ומדרדרים לעוני, כמו מיגור הבירוקרטיה, הפחתת הריביות הרצחניות בהוצאה לפועל, הנגשת בתי המשפט לייצוג עצמי (הפחתת האגרות, ביטול הערבונות על ערעורים, וביטול הרשמות האכזריות שמוציאות את המיץ עד שמקבלים פטור מאגרה). אבל מי שמזדהה עם הטענות של מיכל קרומר נבו לא יודע שאצלה המסקנה שונה, והיא מקדמת אג’נדה פרטית של שדולת העובדים הסוציאלים לייצר פרנסה לעו”סיות, כדי שהן עצמן תחיינה ברווחה כלכלית על חשבון מסכנים שיאולצו להיות מטופלים אצלן.
העו”ס יוצרות עוני. העו”ס לא מחלצות מעוני
עד כה לא ראינו שהגברת מיכל קרומר נבו חקרה את אחד ממחוללי העוני מספר אחד בישראל, והוא התערבות העו”ס בחיי האזרח כמאיצת ההידרדרות לעוני חמור יותר. במילים פשוטות, ברגע שעו”ס מתחילה להתערב בחיי האזרח העני (מה שנקרא “טיפול”), האזרח צריך לקחת עורכי דין על מנת להתמודד מולה, והיא גם מאלצת את האזרח ללכת לטיפולים ולהביא הוכחות שהוא שפוי, מסוגל, וכו’, מה שעולה עשרות אלפי שקלים. בפועל, אין עובדות סוציאליות שמחלצות אנשים מעוני, הן רק גורמות לעוני הרבה יותר גדול.
כאן במאמר זה מציפה הכותבת מיכל קרומר נבו את הקורא בבליל של מילים גבוהות וידענות לכאורית, אלא שבפועל הדברים מאוד פשוטים. עוני הוא תוצאה של כלכלת קפיטליזם חזירי. אין שום צורך בעובדות סוציאליות שיחלצו אנשים מהעוני, והקשר בין עוני לעבודה סוציאלית הוא מופרך מיסודו.
