זוועות לשכת רווחה אשקלון: סול פרץ (60) חולה כלואה בביתה בלי יכולת יציאה "ברווחה יודעים בדיוק מה המצב שלי", היא אומרת. "הם יודעים הכול, הרי יש לי לכאורה עובדת סוציאלית שאמורה לבוא ולבקר אבל היא לא הגיעה לביקור"
סול פרץ (60) מאשקלון סובלת מדלקת מפרקים חמורה, ראייתה מידרדרת בשל מחלת הסוכרת ובלבה הותקן קוצב לב. בשלוש השנים האחרונות היא מנסה ללא הועיל לשכנע את עמיגור להעבירה לדירת קרקע כדי שתוכל ללכת לטיפולים. כסף יש לה בקושי לתרופות ולשכר דירה.
שמוליק חדד, http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4697223,00.html
סול פרץ מאשקלון כלואה בביתה כבר כמה שנים. פרץ (60), הסובלת מדלקת מפרקים קשה ובקושי הולכת, מתגוררת בדירת עמיגור מתפוררת בקומה השלישית ברחוב יוספטל. מצבה הבריאותי הלך והידרדר במרוצת השנים ופרץ אינה מסוגלת לרדת במדרגות ולצאת לטיפולים רפואיים נחוצים. הקצבה שהיא מקבלת מהביטוח הלאומי מספיקה למימון תרופות ושכירות על הבית, אך לא לתשלום חשבונות והוצאות שוטפות.
"אולי כדאי שגם אני אשבות רעב כמו העציר הביטחוני שמאושפז בברזילי", אומרת פרץ, שבקשותיה להעבירה לדירה מתאימה לצרכיה נדחו. "גם כך אין לי מה לאכול, ירדתי 26 ק"ג כי אני כבר לא אוכלת. המקרר שלי ריק ויש לי חובות, אני כבר מיואשת לגמרי".
קירות מתקלפים, ארונות שבורים
בעוד כשבועיים, כשכולם יישבו סביב שולחן החג, פרץ לא תהיה בין החוגגים. הדלות והמצוקה זועקות מכל פינה אצלה בבית, שנמצא בדרום העיר בבניין ישן מאוד. היא מנסה לשוות לבית מראה מטופח ואף שיפצה אותו באופן פרטי, אך סימני הזמן ניכרים בו היטב. קולה של פרץ, שסובלת גם מסוכרת שפוגעת בראייתה ומבעיות בלב, בקושי נשמע אבל את הכעס כלפי הרשויות חשים היטב.
במשך 40 שנה מתגוררת פרץ, אם חד הורית לשלושה ילדים בוגרים שאינם חיים עמה, בדירות של עמיגור. במהלך השנים היא עמדה בכל התשלומים לעמיגור. "עבדתי כסייעת בגנים", היא מספרת. "הילדים מאוד אהבו אותי ואני נתתי להם את כל מה שיכולתי. בהמשך חליתי בדלקות במפרקים והתחלתי טיפולי פיזיותרפיה. המצב שלי הידרדר עד שבקושי הצלחתי ללכת, ואז החליטו הרופאים שאני צריכה ניתוח להחלפת מפרקים".
כשפרץ הגיעה לבית החולים ברזילי לבדיקות טרום ניתוח הבהירו לה הרופאים כי אין טעם לנתח אותה בגלל מגוריה בקומה השלישית ללא מעלית. "הרופאים שאלו אותי מה אני מתכוונת לעשות אחרי הניתוח ואמרתי להם שאני חוזרת הביתה", מספרת פרץ. "הם שאלו אותי מה אעשה כשארצה לצאת מהבית, ואמרתי להם שאני כמעט ולא יוצאת אבל אם אצטרך ארד לאט לאט בסיוע החברה שלי רוחמה והליכון או כיסא. הם כתבו חוות דעת שאי אפשר לנתח אותי כי ממילא המצב ישוב לקדמותו בגלל תנאי המגורים שלי. אמרתי להם שפניתי לעמיגור, אבל לא הצלחתי לקבל מהם תשובה ראויה למעבר לבית נורמלי בקומת קרקע. הרופאים הודיעו לי שלא יהיה ניתוח בשלב הזה. יותר מאוחר כבר אי אפשר היה לנתח אותי בכלל, גם בגלל מצבי הבריאותי שהידרדר לגמרי".
בקושי הצלחתי לרדת במדרגות וסבלתי מכאבי תופת. לקחתי מונית, אבל אמרתי לעצמי שהם יראו את מצבי ואולי יפנימו ויתחילו לעזור לי. כשנכנסתי למשרדים הם ראו אותי בוכה אבל אף אחד לא התייחס. ניסיתי לדבר איתם והם אמרו: 'אנחנו יודעים ומטפלים, אין לנו זמן עכשיו. נבוא לביקור', אבל הם לא באו לביקור. מטרטרים אותי מפקידה לפקידה ודוחים אותי מיום ליום. אומרים לי תבואי ביום שני, אחר כך אומרים לי תבואי ביום שלישי, תביאי לנו הצעות מחיר למכונת כביסה ולמקרר ואז אולי נדון בבקשה שלך. איך אני אביא הצעות מחיר? הם לא יכולים להביא?".
לדבריה, בשנה שעברה התקשרו אליה לקראת חגי תשרי והודיעו לה שתבוא לקחת את שוברי המתנה לחג. "איך אני יכולה לבוא ולקחת?", היא תוהה, "הם הרי יודעים שאני לא יכולה לצאת מהבית. אני לא הופכת שולחנות ומדברת יפה ובגלל זה מתייחסים אליי ככה".
"אני במעצר בית"
בשנה האחרונה חלה הידרדרות ממשית במצבה הבריאותי של פרץ. מבית החולים ברזילי נשלחו לה התראות חמורות על ביטולי התורים, אך היא לא מסוגלת ללכת יותר ממספר צעדים בודדים. "אני לא יכולה ללכת, כל יציאה מהבית היא מבצע מורכב, ולכן לצערי אני נאלצת לבטל את התורים", היא אומרת. כל ניסיון שלה לצאת מהבית עלול לסכן עוד יותר את בריאותה.
ביום הלפני אחרון של מבצע צוק איתן, כשהרקטות התפוצצו ליד ביתה, החליטה פרץ לצאת באמצעות ההליכון ובעזרת חברתה רוחמה אל חדר המדרגות. "נפלתי והתגלגלתי בכל המדרגות עד למטה", היא משחזרת. "נשברו לי הצלעות והשיניים. הגיע אמבולנס ואושפזתי במשך שבוע".
בהמשך עברה התקף לב, צונתרה פעמיים והוחלט לשים לה קוצב לב. "בהתקף הראשון מתתי מוות קליני", היא מספרת, "ואז נאלצו להחיות אותי במכות חשמל". במקביל הידרדרה ראייתה בשל מחלת הסוכרת. "אחרי כל זה כבר היה ברור לי שלא ינתחו אותי ברגליים", אומרת פרץ בהשלמה. "בעצם אני נדונה עכשיו למעצר בבית בלי אפשרות כמעט לצאת", היא אומרת.
קולה של פרץ בקושי נשמע. היא בוכה בכי חרישי ומתנצלת על כך. מעולם לא ביקשה סיוע, אבל חשה כעת שהיא עומדת בפני שוקת שבורה. "החובות שלי הולכים וגדלים, רוחמה השכנה מגיעה כל יום ועוזרת לי מבלי שאיש ביקש ממנה", אומרת פרץ. "בלעדיה לא הייתי יכולה להמשיך לחיות. אני מתביישת מכך שכשהבן שלי בא לבקר הוא מביא איתו אוכל. אני בקושי אוכלת, אין לי כבר תיאבון ואין לי מה לאכול. בכל פעם מגיע עוד מכתב של חובות ואני לא יודעת מה לעשות".
באחרונה פנתה לגורמים השונים במכתב אישי וסיפרה על מצבה הקשה. "אני חיה במצב קשה וזועקת לעזרה", כתבה, אך עד כה איש לא הגיב. "אני מתביישת להראות את הבית, למה מתייחסים אליי ככה? אני אזרחית סוג ב'? חשבתי שאולי אני גם אני אעשה שביתת רעב ואולי ככה יקשיבו לי. אין לי כבר מה להפסיד, אני במצב על הפנים. החיים שלי כבר נהרסו".
פרץ מחזיקה בשקית ניילון גדולה ובה יש מכתבים ודו"חות רפואיים רבים, כולם מהווים עדות עגומה למצבה הבריאותי המורכב. גם מצבה הפיזי של הדירה בה היא מתגוררת הלך והידרדר: הקירות התקלפו, ארונות המטבח נשברו, מים דולפים מהתקרה במקלחת ובשירותים. "לקחתי הלוואות והבאתי שיפוצניקים שיסדרו לי קצת את הדירה", היא מספרת. "שילמתי המון כסף כי בעמיגור לא היו מוכנים לעזור לי".
"לא הופכת שולחנות"
כשפנתה לפני כשלוש שנים לעמיגור בבקשה להחליף דירה, "אמרו לי שהבית תקין ולא מגיעה לי החלפת דירה. הלכתי בעצמי בקושי למנהל עמיגור באשקלון והתחננתי אליו שיעזור לי. אמרתי שאני לא יכולה לגור בבית הזה, אבל הוא פשוט ישב וחייך אליי. הוא הציע לי דיור מוגן בעמיגור, אני לדיור מוגן? אני יודעת מה זה הדיור המוגן שלהם, זה הרי הרבה יותר גרוע. כשסירבתי אמר לי: 'יש לך בעיה, אני לא יכול לעזור לך'. כך הסתיימה הפגישה איתו. כשאני מתקשרת הם לא מוכנים לתת לי תשובות. פניתי לעמיגור גם במכתב אבל לא קיבלתי שום תשובה רשמית. רק אומרים לי שהתשובה שלילית בעל פה".
באחת הפניות שלה לעמיגור נאמר לה לדבריה כי נבחנת הצעה לבדיקת זכאות לדירה בקומה ראשונה ברחוב טשרניחובסקי, "אבל רוחמה החברה שלי הלכה לראות את הבית, והוא מתפורר כולו ובכל הבניין גרים פליטים ובני מיעוטים. אני אישה שחיה לבד, לא יכולה לחיות במקום כזה".
פרץ חיה מקצבת ביטוח לאומי בסך 2,600 שקל. אלף שקל מהקצבה החודשית הולכים רק על תרופות, בשאר היא אמורה לשלם שכירות, חשבונות וכלכלה. בשנים האחרונות החלו החובות להצטבר והגיעו עד לכ־30 אלף שקל. בביתה אין תנור, מכונת הכביסה שבקה חיים, המקרר הריק משמיע קולות של גסיסה. מעת לעת היא מקבלת מכתבים מההוצאה לפועל, האחרון שבהם היה בשל אי תשלום אגרת טלוויזיה. למרות שהיא מוכרת באגף הרווחה, בעירייה לא נעשו אליה פניות רשמיות כדי לעמוד על מצבה או לסייע לה.
"ברווחה יודעים בדיוק מה המצב שלי", היא אומרת. "הם יודעים הכול, הרי יש לי לכאורה עובדת סוציאלית שאמורה לבוא ולבקר אבל היא לא הגיעה לביקור. לא אכפת להם, פשוט התעלמות. אני מתחננת אליהם לעזרה, אבל הם אטומים. כל הזמן אני פונה אליהם.
