סיפורו של משה גורליק – קורבן הרשעת שווא באונס ריצה שנתיים וחצי מאסר על עבירות מין שבוצעו בחניון שלא קיים, אוטו שלא קיים ועדות כתובה ללא עד – מחדלי חקירה זה שם מכובס לתפירת תיק
קישור לכתבה: http://wp.me/p4qMXR-1rM
הסרט צולם על ידי העיתונאי בני דגן.
משה גורליק חושף את האמת המרה על משטרת ישראל: משטרה עצלנית שלא חוקרת שום דבר, מתבססת על אמירות של מתלוננת, לא טורחת לבדוק ממצאים, תופרת תיקים לאזרחים, מביימת עדויות, טועה בשנת האונס בכתב האישום המקורי האשמה היא אונס בשנת 2002 ובכתב האישום המתוקן האונס בוצע בשנת 2003. הפרקליטות פשוט להוטה להרשיע על סעיפי עבירות הכי חמורים שאפשר, כאשר כל ה”אריזה” המוגשת לבית המשפט בכתב האישום מחפה על אין ספור מחדלי חקירה, רשלנות איומה, עצלנות מחרידה, והבעיה היא שעד שלא נפתח המשפט, אי אפשר לדעת שמאחורי הרעש הגדול שעושות המשטרה והפרקליטות מסתתר סיפור קטן מאוד, אם בכלל.
המשטרה תופרת תיקים
כל זה קורה ומתאפשר משתי סיבות: המשטרה מאמינה שמרוב לחץ הנאשם יודה בעסקת טיעון, ולכן הם מראש מנפחים את האישומים כדי שיהיה ממה לרדת. הסיבה השנייה היא שופטי המעצרים שלא עושים את מלאכתם, לא מסננים אישומי שווא או אישומים מנופחים בשלב המעצר, משמשים חותמת גומי של המשטרה והפרקליטות בשלב המעצר, לא מאפשרים לעצור לחקור אפקטיבית את השוטר שמבקש הארכת מעצר, כי הכול מתנהל תחת מעטה סודיות, ובלוף אחד גדול ש”המשטרה לא יכולה לחקור אם העצור לא יישב במעצר”.
כתב האישום תפירת תיק ע”י פרקליטות הלהוטה להשיג הרשעות בכל מחיר
על פניו נראה שהיה כאן תפירת תיק, למרות כל הסימנים, הראיות וההוכחות לכך שהמתלוננת המציאה סיפור שלא היה ולא נברא.
משה גורליק, יליד 1952 נולד בבריה”מ ועלה ארצה לפני 40 שנה ב- 1975, לאחר מאבק קשה. אימו היתה מסורבת עליה. הוא הגיע ארצה תרם למדינת ישראל והשתתף במלחמות המדינה, כולל מלחמת לבנון וכל מקום שאליו נשלח, והוא קיבל תגמול. מדינת ישראל האשימה והרשיעה אותו בעבירות מין, אונס ומעשה מגונה, הוא ישב בכלא מעשיהו שנתיים וחצי.
זה יכול לקרות לכל גבר במדינה. תפירת תיק על אונס בחניון שלא קיים, מכונית שלא קיימת ועדות כתובה ללא עדים.
הקשיבו לעדותו:
“מעניין הוא שביהמ”ש המחוזי, וצוות השופטים בראשות שלי טימן, הרשיעו אותי על סמך כתב אישום מתוקן שבית המשפט בדה על סמך העדות העיקרית של המתלוננת, כשביהמ”ש מצטט עד שלא היה, ובית משפט גם לא שוכח לבדות זירת עבירה שכללה חניון שלא קיים ואוטו שלא קיים.
כל הניסיונות שלי להגיד, למשל, תבדקו ברשות הרישוי שאין לי אוטו כזה, או תבדקו על המפה שאין חניון כזה, פורשו על ידי בית המשפט שאני מנסה להרחיק את עצמי מזירת עבירה ואז מגיע להחמיר לי את העונש.
בית משפט העליון בראשותו של אדמונד לוי, יחד עם דנציגר ואליקים רובינשטיין, לא רק שאישרו את ההחלטה של בית המשפט וגזר הדין, אלא גם הוסיפו עוד כמה שקרים והשאירו את ההרשעה במקום.
מעניין הוא שלפי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, הפשע נעשה בשנת 2003, לפי כתב אישום מתוקן כמו שאמרתי, לפי עדות נוספת שנייה של המתלוננת, שלא הייתה, ובגזר הדין אותו פשע נעשה בשנת 2002 על סמך כתב אישום מקורי שהופרך במהלך המשפט ועל סמך העדות המקורית של המתלוננת שהופרכה.
לפי המידע שהגיע לתובעת יצא לה בכלל סיפור מאוד מעניין שלא הפריע לה: מסתבר שאפשר לאנוס בחורה, כחצי שנה לפני שמכירים אותה. ככה הורשעתי.
בהיותי בכלא, ישבתי שנתיים וחצי בכלא, ראיתי שכמחצית מאלה שישבו באגף עבירות מין, הורשעו על לא עוול בכפם. אנשים הביאו אלי מסמכים משפטיים שיכולתי לקרוא ולנתח.
במקצועי, אני מנתח מערכות. הייתי בעברי ראש צוות תמחיר בתעשיה הצבאית, אז עבדו בה 12,000 איש. הלקוחות העיקריים שלי היו מנהלי מפעלים, ומנהלי חשבונות של המפעלים, תשלובות מפעלים, מנהל חשבונות ראשי של תע”ש. יכולתי בהחלט לנתח מסמכים פשוטים כמו מסמכים משפטיים. התמונה שמתקבלת היא מזעזעת: שליש עד חצי – הן הרשעות שווא. השופטים בודים ראיות, מעוותים ראיות, מתעלמים מראיות, עושים מה שהם רוצים, ולמעשה מה שמתבצע במערכת הזו, זה מעשי פשע וחלקם הגדול, אלו מעשים מאורגנים. מערכת המשפט פועלת כארגון פשע לכל דבר.
יתרה מזאת, מה שהסתבר אחרי שהשתחררתי ופניתי לכל הגורמים הרלבנטיים, בין היתר, אלו שמיועדים לבקר את המערכות המשפטיות כמו למשל נבת”מ, שהם נציבות ביקורת על פרקליטות, כמובן פניתי גם ללשכת עוה”ד, שעד עכשיו אחרי 3 וחצי שנים לא החזירה לי תשובה, כל הרשויות האפשריות, כולל גם הממשלה וחברי כנסת ללא יוצא מן הכלל, לכל אנשי התקשורת, עיתונות, טלוויזיה וכד’, כל אחד או שמשקר בתשובות כמו שעשו בנבת”מ, או שמתעלמים כמו שעשו רשויות אחרות, או שסתם מתעלמים.
אנשים אומרים, בין היתר אנשי תרבות כביכול, כאשר אני פונה אליהם למחזאים גדולים, מהידועים ביותר, אני לא רוצה לעשות להם בושות, אולי בכל זאת יחזרו למוטב. כשאני אומר “אני מחפש פה את אמיל זולא, שירים את קולו, למען אלה שהורשעו בהרשעות שווא”, אז מה שאני שומע: “אני לא אמיל זולא”. משה נגבי, הפרשן הדגול, ופה אני כן אגיד את שמו, אמר לי בטלפון: “יש דברים חשובים ויש דברים דחופים, לי אין לי זמן להתעסק בדברים חשובים, ביי ביי, אני הולך לעסוק בדברים דחופים”.
דן מרגלית אמר שהוא לא עוסק בזה, כמובן הוא עוסק בזה, ואני יכול להמשיך את הרשימה של הצבועים והשקרנים עד אין קץ.
זה פחות או יותר המצב במדינת ישראל. או שאנשים מתעלמים, או שמשקרים ולאף אחד לא איכפת, והמצב שאנחנו נגיע אליו בקרוב, זה או שפיצוץ או שהמערכת המשפטית תביא אסון על מדינת ישראל ועל עמה, כאשר המוסר בסופו של דבר יקרוס, וזה יהיה סוף המדינה.
יש לנו שלוש רגליים, אפשר להגיד למדינה הזו: המחוקק שזה כנסת ישראל, גוף בלתי מוסרי בעליל. פנינו אליו, לא זכינו בתשובות, רק שלי יחימוביץ הודיעה לי שהיא לא מתעסקת בזה, היחידה שחזרה אלי.
יש את הגוף המבצע, חבל לפנות. שרת המשפטים איילת שקד, הודיעה לי, שהדרך היחידה שיש זה לבקש משפט חוזר. עניתי לה, שבעצם אני פניתי אליה בעניין בעיה כללית, שופט בודה, רמאי, שקרן, נוכל שלי טימן, יחד עם שתי שופטות אחרות יהודית אמסטרדם ותחיה שפירא, בדה ראיות, והכל הולך בסדר.
הוא אומר ששופטים בודים ראיות כל יום.משטרת ישראל לא מוצאת לנכון לחקור אותו.
כאשר מגישים ערר ליועמ”ש, וזה כמובן עובר לשי ניצן מפרקליטות המדינה, הם אומרים שזה רק יתכנות, ויתכנות לפיהם לא מבוססת על עובדות. הוא סתם קשקשן.שופט בכיר מאוד, יש להזכיר.
מה עושה שרת המשפטים? כלום. מתעלמת.
מה עשתה שרת המשפטים הקודמת ציפי לבני? התעלמה לחלוטין, אפילו לא זכיתי לתשובה.
מה עשה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו? מתעלם, לא זכיתי לתשובה.
מה עשה צדקן גדול, אילן גילאון ממרץ? לא זכיתי לתשובה.
אפשר להמשיך את הרשימה, ואנחנו לא מגיעים לכלום. שיתוף פעולה מתוך פחד, מתוך איכפתיות, מתוך בחירה חופשית אינני יודע להצביע על כל מקרה ומקרה, אבל העובדה היא שיתוף פעולה, ברגע שהעובדות מבוססות, כמו במקרה שלי, כל אלה הם משתפי פעולה, וזה פשע נגד האנושות לפי החוק.
