רצח במשפחה – מחדלי שירותי הרווחה

14.11.10 ישראל היום, רוני אלוני סדובניק

קשה להתווכח עם נתונים בשטח, ואלו, לצערנו, הולכים ונערמים זה על גבי זה עם חשיפת עוד ועוד מקרי רצח בתוך המשפחה.

המסקנה לא יכולה להמשיך להיות נושא לוויכוח – צריך לומר את הדברים בפשטות ובבהירות: לכולנו כבר ברור שמערכת הרווחה בישראל פשוט לא מתפקדת באופן הרצוי.

כמה פעמים אפשר עוד לשמוע את תגובת הדובר החוזר כמו תוכי על המנטרה המשעממת: “המשפחה היתה מוכרת ומטופלת ולא היו כל סימנים שהעידו על האסון הממשמש”. נו, באמת. די לזלזל באינטליגנציה שלנו. כמה ועדות חקירה עוד נקים וכמה ילדים עוד יוקרבו על מזבח הטירוף בטרם תחליט הממשלה לקיים דיון חירום אמיתי ורב־מערכתי להובלת שינוי מהפכני בטיפול המדינה באוכלוסיות בסיכון?

משרד הרווחה נמצא בין הפטיש לסדן. אנשיו נקרעים בין הדיפת האשמה מהם והלאה לבין קבלת אחריות, ואכן זוהי דילמה ניהולית לא פשוטה, שרק אנשי מקצוע בעלי שיעור קומה יכולים ומסוגלים להתמודד איתה. קבלת אחריות היא למעשה הדרך היחידה להנעת תהליך ארוך ואמיתי של שינוי במערך הכושל והחלמאי שבו מתנהלת מערכת הרווחה בישראל, במעין כרוניקה של אסון ידוע מראש. על שירותי הרווחה ליטול אחריות ולומר: נכשלנו…

הבסיס שעליו מושתתת הנחת העבודה הראשונית של הרווחה שגוי: במקום שהיא תציע שירותי מניעה (כמו למשל העמדת סל שיקום רוחבי עוטף למשפחה בסיכון), עובדי הרווחה מתרוצצים בחיפוש אחר ילדים שאפשר להוציא מהבית כדי למלא את הפנימיות ומרכזי החירום שלהם, וזאת כדי שהם לא ייסגרו או יצומצמו, והסטטיסטיקות יוכיחו שמספר המשתמשים ירד.

לעובדי הרווחה בישראל יש תפקיד: לשמור על היקף הפעילות, על המשרות ועל הצורך בפעילותם. חלק מהם מונעים אל תוך התרבות והשיטה, חלק מניעים אותה.

נוצר כאן “מולך” טכנוקרטי שקם על יוצרו: הוקמו פנימיות, מוסדות אומנה, מרכזי סיכון, מקלטים ועוד כל מיני “פתרונות” להוצאת הילדים מתחום הפגיעה. את המוסדות האלה צריך לתפעל, לתקצב ולמלא במכסות של משתמשים חדשים, גם אם אינם קיימים.

כך קורה שהפתרון הראשון והקל ביותר במקרה שבו מדווח על הורה במצוקה הוא ליטול את ילדיו ולהוציא אותם מהבית. כשאיום מזוויע זה עומד מול ההורים, נאלצים הורים בסיכון להסתיר את מצוקתם ולהימנע מקבלת עזרה בזמן הנכון. הסיבה טמונה בפחד שמא ייקחו להם את הילדים מהבית.

המערכת שהיתה אמורה לשמש כתובת מיידית לכל אם במצוקה נפשית, המערכת שהיתה אמורה לגרום לאם להרגיש שהיא יכולה לפנות לטיפול ללא מורא וחשש ולקבל מערך מקיף של תמיכה וסיוע במטרה לשמר את התא המשפחתי – דווקא היא הפכה בעצמה למפלצת המפחידה ביותר בעיני ההורה בסיכון.

היום המשוואה מאוד ברורה. אם הנזקקת לסיוע חוששת מהמחיר של אובדן הילדים עד כדי הימנעות מקבלת טיפול. לכן היא ממשיכה לתפקד במסגרת משפחתית לכאורה נורמטיבית עד לפיצוץ הבלתי נמנע. כך אנו עדים שוב ושוב למקרים שבהם ככל שמצבו הנפשי של הורה במצוקה הולך ומידרדר, כך הולך וגובר חששו מפנייה לקבלת עזרת הרשויות.

כל עוד ימשיכו במשרד הרווחה להוציא ילדים ממי שאפשר ולא ממי שצריך, נמשיך לקבל את תמונות הזוועה בעיתוני הבוקר. במצב אבסורדי זה, שבו מושקעים כוח האדם והכסף במוקדי כוח כלכלי־תעסוקתי (פנימיות, למשל) ולא במה שבאמת יכול ליצור שינוי (למשל, כנהוג בעולם, הצמדת עובדת סוציאלית כחונכת למשפחה שכזו) – הדרך לרצח הנורא הבא מתקצרת.

לשירותי הרווחה בישראל יש אחריות עצומה, וכפי שהם פועלים כיום הם מועלים באחריותם כלפי הציבור.