עו”ד אדמית רוזנצויט לא התייצבה לדיון מחמת אי המצאת כתב תביעה – השופט אפרים צ’יזיק מונע גישה לערכאות רע”א 6397/15

לפנינו פס”ד מבית המשפט העליון בו ננזפת עו”ד אדמית רוזנצויט, שנתבעה על ידי ניצול שואה. בית המשפט דחה את הערעור של עורכת הדין.

עורכת הדין רוזנצויט לא התייצבה לדיון בתביעות קטנות. קיבלה פסק דין נגדה וביקשה לבטל אותו. בית המשפט לתביעות קטנות אפרים צ’יזיק סירב לכך, ועל זה אנו מתקוממים. ראשית, בני אדם יכולים לטעות ויכול להיות שמישהו מחמיץ דיון בבית המשפט. במקרה כזה, בית המשפט איננו צריך להתעקש על השארת פסק הדין בהעדר התייצבות על כמו, כי תמיד צריך להעדיף שפסק הדין יהיה תוך מתן הזדמנות לצד השני להתגונן על המקרה ולא על הפרוצדורה. גם לא היה קורה כלום אם פסק הדין היה מבוטל והיה נקבע תאריך חדש.

מה שכן הנימוק של בית המשפט לתביעות קטנות אפריים צ’יזיק מופרך לחלוטין. כך כתוב: “בפסק דינו מיום 22.1.2015 קבע בית המשפט לתביעות קטנות אפרים צ’יזיק כי המבקשת הוזמנה לדיון כדין, וכי היא נמנעה מלהגיש כתב הגנה ולהתייצב. כן החליט אפרים צ’יזיק, לאחר בירור עובדתי, לקבל את התביעה במלואה ולחייב את המבקשת להשיב למשיב סך של 33,800 ₪ בתוספת הוצאות ההליך בסך 3,000 ₪. המבקשת הגישה בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה. בהחלטתו מיום 19.5.2015 קבע בית המשפט לתביעות קטנות כי לא מדובר בפסק דין שניתן בהיעדר הגנה שכן הוא ניתן לאחר בירור עובדתי, ולפיכך על המבקשת להגיש ערעור על פסק הדין לגופו”.

מדובר פשוט בהבלים. אם הנתבעת לא הייתה פיסית בבית המשפט הרי שזה פס”ד בהעדר התייצבות, ולכן צריך להגיש בקשה לביטול ולא ערעור לבימ”ש מחוזי. זה שהשופט לתביעות קטנות אפריים צ’יזיק דרש מהתובע להוכיח את תביעתו, זה עדיין לא הופך את פסק הדין כפס”ד “לאחר בירור עובדתי” שכן זה היה במעמד צד אחד.

מה שבאמת קורה הוא שכאשר מישהו לא מתייצב, בתי המשפט שואלים שאלה או שתיים ונותנים פסק דין על כמה כסף שהתובע רוצה, גם אם הוא מפריז ולא זכאי לכך. זה שהשופט עשה “בירור עובדתי” של שאלה או שתיים, זה עדיין לא משפט, וזה עדיין לא בנוכחות שני הצדדים. לכן הטענה הזו מופרכת לחלוטין, ולפחות בנושא זה היה שופט העליון צריך להזדעק שאכן אפריים צ’יזיק שופט התביעות הקטנות טעה. לא יקרה כלום אם השופט יכיר בטעות.  במקום זה נפתח פה פתח לתרגילים, ולמניעת זכותם של נתבעים לגשת לערכאות.

בשם המבקשת:                      עו”ד אורי דניאל

בשם המשיב:                         עו”ד מאיר זסלנסקי

1. בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב’ ס. הנשיא ר’ שפירא) מיום 20.7.2015 ברת”ק 49986-05-15, במסגרתה נדחתה בקשת רשות לערער על פסקו דינו מיום 22.1.2015 ועל החלטתו מיום 19.5.2015 של בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה (כב’ השופט אפרים צ’יזיק), אשר פסק לטובת המשיב ודחה את בקשת המבקשת לביטול פסק דין.

2. המשיב, ניצול שואה בן 84, שכר את שירותיה של המבקשת כעורכת דין על מנת שתייצגו בכל ההליכים המשפטיים הנדרשים על מנת להביא להכרה במצילו מתקופת השואה כחסיד אומות העולם (להלן:ההכרה). בהתאם להסכם בין השניים, שילם המשיב למבקשת שכר טרחה בסך 42,000 ש”ח. לשם קידום ההכרה שלחה המבקשת מכתב לוועדת “יד ושם”, אשר השיבה כי עניינו של המשיב יעלה לדיון מחדש. לטענת המשיב, לאחר שלא צלחו ניסיונותיו ליצור קשר עם המבקשת על מנת לדון בתשובה שנשלחה מטעם יד ושם הוא הפסיק את ייצוגה. כן נטען, כי המשיב פנה אל המבקשת מספר פעמים בבקשה להשיב את הסכומים ששולמו לה מעבר לסכום סביר בגין העבודה שבוצעה על ידה, אך הואיל וניסיונותיו לא צלחו הוא הגיש תובענה בענין לבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה.

3. בפסק דינו מיום 22.1.2015 קבע בית המשפט לתביעות קטנות כי המבקשת הוזמנה לדיון כדין, וכי היא נמנעה מלהגיש כתב הגנה ולהתייצב. כן החליט, לאחר בירור עובדתי, לקבל את התביעה במלואה ולחייב את המבקשת להשיב למשיב סך של 33,800 ₪ בתוספת הוצאות ההליך בסך 3,000 ₪. המבקשת הגישה בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה. בהחלטתו מיום 19.5.2015 קבע בית המשפט לתביעות קטנות כי לא מדובר בפסק דין שניתן בהיעדר הגנה שכן הוא ניתן לאחר בירור עובדתי, ולפיכך על המבקשת להגיש ערעור על פסק הדין לגופו. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה על החלטה זו וכן בקשת רשות ערעור “למען הזהירות” גם על פסק הדין מיום 22.1.2015.

4. ביום 20.7.2015 דחה בית המשפט המחוזי את שתי בקשות המבקשת לרשות ערעור תוך שקבע כי לא נפלו בפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות או בהחלטתו פגמים המצדיקים התערבות. בית המשפט קבע כי במסגרת בקשה לביטול פסק דין ייבחנו שני שיקולים עיקריים: סיבת אי ההתייצבות וסיכויי ההגנה של מבקשת הביטול. במקרה דנן, נקבע כי הוכח שכתב התביעה וההזמנה לדיון נמסרו למבקשת כדין. בנוסף, נקבע כי המבקשת לא ביססה את טענותיה בדבר כתובת שונה, לא העלתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותה, התעלמה ביודעין מההלך המשפטי, או לכל הפחות, פעלה ברשלנות. עוד נקבע, כי מערכת המשפט העמוסה לעייפה אינה יכולה לגלות סובלנות כלפי התנהלות מזלזלת מצד בעלי הדין, ובעיקר כשאלו עורכי דין. לפיכך, נקבע כי לא ניתן לומר שבנסיבות הענין בית המשפט טעה בהחליטו שלא לבטל את פסק הדין. באשר לסיכויי ההגנה נקבע שהמבקשת טענה טענות בעלמא מבלי שתמכה אותן בראיות, וכי גם אם לא ניתן לשלול את האפשרות שלמבקשת סיכויי הגנה אין הדבר מצדיק את קבלת בקשתה לביטול פסק הדין נוכח הטעמים שלעיל. לבסוף נקבע, כי בקשת רשות הערעור על פסק הדין ולגופו של ענין נדחית מאחר שאינה תואמת את אמות המידה לקבלת רשות ערעור.

1. בבקשה טוענת המבקשת כי לא הונחה תשתית ראייתית המוכיחה כי כתב התביעה הומצא לה, וכי ישנם פגמים בתשתית הראייתית עליה נסמך בית המשפט המחוזי. כן נטען, כי מקום שבו נשללת זכות הגישה לערכאות יש צורך בהוכחה וודאית ומוחלטת על אודות המצאת כתב התביעה. בנוסף, טוענת המבקשת כי מאז אוקטובר 2009 היא מתגוררת בדירה חדשה (הנמצאת קומה מעל למקום מגוריה הקודם!), כך שכתב התביעה נשלח לכתובת שגויה. באשר לסיכויי ההגנה נטען כי למבקשת הגנה ראויה מפני תביעת הסרק שהגיש המשיב, וכי המשיב לא הרים את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליו.

2. דין הבקשה להידחות. רשות ערעור על הליך שמקורו בבית משפט לתביעות קטנות תינתן במשורה שבמשורה וביתר קפדנות ביחס לבקשות רשות ערעור “רגילות” בגלגול שלישי, והרשות תינתן רק במקרים של “עוול זועק” או בשאלה משפטית בעלת חשיבות יתרה (רע”א 3624/15 אופנהיימר נ’ בר זהר (4.6.2015); רע”א 6064/15 עו”ד מרדכי כהן ניסן נ’ מריה לגושני (‏5.11.2015)), וזאת על מנת למנוע סיכול כוונת המחוקק לקיום הליך חסכוני ומהיר (רע”א 8144/04 מיכאל בודקר נ’ ברטה בשקירוב (20.3.2005)). במקרה דנן, הבקשה אינה עומדת באמות המידה הנדרשות.

למעלה מן הצורך אציין, כי גם לגופו של ענין לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהחלטות בית המשפט המחוזי ובית המשפט לתביעות קטנות. בקשה זו היא בקשת סרק שאין לה על מה שתסמוך ודינה להידחות.

3. אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות בסך 5,000 ש”ח לטובת אוצר המדינה.

ניתנה היום, ‏ה’ בכסלו התשע”ו (‏17.11.2015).