אורלי וגיא תבעו את ינון מגל ואתר החדשות וואלה שכתבו עליו: “פתיין הנשים הנשואות” ת”א 8160-12-14
גיא מרוז ואורלי וילנאי תבעו את חברת וואלה תקשורת בע”מ, ינון מגל, מנחם בן, דודו ורטהיים ודודו אברהם, על שכתבו על גיא שהוא גונב נשים נשואות מבעליהן. הראשונה הייתה שלי יחימוביץ, שהייתה נשואה והוא פיתה אותה לעזוב את בעלה. השנייה הייתה אורלי וילנאי-פדרבוש וכו’.
גיא נעלב שקראו לו “פתיין של נשים נשואות” והגיש תביעת לשון הרע.
מומלץ ביותר לקרוא את הנספחים בכתב ההגנה של וואלה תקשורת, במיוחד עמ’ 10-18 לכתב ההגנה, שם נכתב:
כתב תביעה אורלי וגיא תא 8160-12-14, קובץ pdf
כתב הגנה עם הנספחים, גיא מרוז ואורלי וילנאי נ’ חברת וואלה תקשורת בע”מ ואח’ ת”א 8160-12-14, קובץ pdf
“יש נקודה מדויקת שבה מרוז חדל להיות כללי, אמורפי או בלתי אישי: כשזה מגיע אליו עצמו. בשנים האחרונות, כל אימת שספג ביקורת על אחת מתוכניותיו, הגיב בצורה אישית ואלימה. עבור הצורך הזה הפך לא פעם את הטור האישי שלו לחצר אחורית מלאת רפש שבה הוא סוגר חשבונות עם המבקרים. מרוז, אגב, מתגאה בזה. “אני אגיד לך מה האג’נדה שלי בעניין הזה”, הוא אומר, “אני מגיב, אני לא סופג. כותבים עלי – אני כותב חזרה, ובדרך כלל אני מנצח במלחמות האלה”.
המלחמות האלה מכוערות מאוד, ותעיד על כך מבקרת הטלוויזיה של “ידיעות אחרונות” לשעבר, גפי אמיר. בשנה שעברה השיק מרוז במדורו בעיתון קמפיין אישי ופוגעני נגדה לאחר שפירסמה ביקורת שלילית על הפרק הראשון מתוך שלושה של הסדרה התיעודית “לנצח את הסרטן” מבית היוצר וילנאי-מרוז. “דמגוגיה וליבוי היסטרי במסווה פסבדו תחקירי”, כתבה אמיר, ובכך נתנה את האות לתקיפה פראית מצד מרוז, תוך שהוא מתמקד בהשמצות אישיות.
לא פחות משלושה טורים שונים הקדיש לעניין. בראשון כתב: “מדובר באירוע בשם גפי אמיר. סופרת כושלת, עיתונאית כושלת, שלאחרונה, לאחר שנכשלה בכל עבודה אחרת, נהייתה מבקרת טלויזיה. אז השבוע נולדה הפינה “כל מה שרציתם לדעת על ג’יפה אמיר, שרצתה להיות אורלי קסטל בלום ונהייתה גפי אמיר”.
בטור אחר אף הזמין חבר שלו, דניאל לפין, מחזאי ותסריטאי שחש גם הוא פגוע מאמיר, עקב ביקורת שכתבה עליו במרוצת השנים, וזה כתב: פרט מעניין שגיליתי, שמה המלא של גפי הוא גפנה. גפי הוא קיצור של גפנה. כאן זה המקום לפנות לכל ההורים – הורים, לפני שאתם מחליטים להיות מקוריים, תחשבו שיש אדם שייאלץ לשאת את פרץ היצירתיות שלכם כל חייו. קורבנות אלה עלולים להיות ממורמרים ומתוסכלים, רכילאים”.
בעקבות המתקפה על גפי אמיר, מרוז הוזמן לאולפן “תיק תקשורת”, וגם שם המשיך להלום במבקרת. “מה שהיא כתבה זה גיבוב של שקרים… הכפשות לא קשורות שבאות מתסכול שלה בתחום… לגפי אמיר אסור משפטית להיות מבקרת טלוויזיה”, ואף הצהיר בתוכנית שכותבי “ארץ נהדרת” ביקשו גם הם להצטרף לחגיגה ולכתוב טור פוגעני נגד אמיר, מה שלא קרה בסוף.
— למה כתבת נגדה ברמה האישית והפוגענית, לגופו של אדם ולא לגופו של עניין?
“כתבתי בכוונה כדי לעשות רעש, ניהלתי מלחמה. היא עשתה דברים מאוד חמורים, על סף הדיבה. אבל אני לא רוצה להיכנס לזה. ניהלתי מלחמה גם ברמת התוכן של הדברים”.
— מה זאת אומרת?
“גפי אמיר לא כותבת יותר. אני לא יודע אם זה קשור, אבל היא לא כותבת יותר ביקורת טלוויזיה”.
— אתה אמנם מרגיש מנצח בסיפור, אבל האופן שבו הגבת הסיט את הדיון לסגנון שלך.
“לא איכפת לי. היתה לי כוונה מאוד מסוימת לכתוב ככה, בוטה ומגעיל.
— אתה לא מרגיש שיש משהו אלים בצורת ההתמודדות שלך עם ביקורת? הרי אתה בעצמך עוסק בביקורת כלפי פקידים וחברות, אבל כשמבקרים אותך אתה מאבד את זה.
“מי שתוקף אותי, חוטף חזרה אלימות. אלימות זה לכתוב ‘לכו תהרגו את גפי אמיר’. מה שכתבתי עליה לא היה אלים”.
