"מבטיחה שאני לא סובלת": נשים בזנות מעידות לטובת בית הבושת שלהן. השופט איתי הרמלין הורה לא לסגור את בית הבושת ברח' יצחק שדה 34-36 תל אביב
הן באות והולכות כרצונן וכועסות רק על המשטרה שנוהגת בהן בגסות. כ-30 נשים בזנות התייצבו השבוע בבית המשפט כדי להגן על מה שהן רואות כמרחב בטוח: "שם לא משפילים ולא אונסים". אך האם באמת מדובר ביוזמה עצמאית? ואיך בכלל מגיעים לעולם הזה? צפו בריאיון עם אחת הנשים
גלי גינת, http://news.walla.co.il/item/2914444
"השאלה שאני הכי שונאת ששואלים אותי היא מה את עושה בחיים".
מה את עונה?
"תלוי. אם זה מישהו שהוא מכר או משהו כזה, אז אני אומרת שאני… האמת היא שאני משקרת. כי זה מכר, מה לי ולו? אז אני אומרת שאני מטפלת או שאני עובדת בביטוח, כי הוא יכול לשאול אותי מה שהוא רוצה ותמיד תהיה לי תשובה. אם זה מישהו שאני כביכול הולכת להיות אתו ביחסים אינטימיים אני אומרת לו שעד שנתחתן זה לא רלוונטי, הרי אנחנו לא הולכים להתחתן בכל מקרה. אני לא מתביישת בזה. אם להיות הכי כנה, כמו שבנאדם לא מתבייש שהוא מחרבן אבל לא נעים לו שאנשים אחרים יראו את זה – אז אותו סיפור, פלוס מינוס".
יולי (שם בדוי, כמו שמות כל הנשים שעוסקות בזנות שהתראיינו לכתבה), בת 38 ואם לחייל, היא זונה כבר 14 שנים – והיא לא מצטערת לרגע על המקצוע שבחרה. כן, היא מסבירה, זו הייתה בחירה מודעת לגמרי. "סיימתי לימודים, עבדתי בבנק טפחות, אחר כך עבדתי בנטוויז'ן ויום אחד נתקלתי במודעה מעניינת: 'רוצה להרוויח 25 אלף שקל?' בטח רוצה, מה זאת אומרת. אז התקשרתי והגעתי. האמת היא שנקרעתי מצחוק. ידעתי מה אני צריכה לעשות בשביל זה, ואמרתי, יאללה. זה לא כזה הזיז לי, למען האמת. לא יודעת, זה פשוט לא הזיז לי יותר מדי. רציתי את הכסף שלי ואת הדברים שלי. כן, יכולתי למצוא מישהו שוואלה, יבוא ויפנק אותי ויקנה לי וכל הדברים האלה, ולהיות בארמון של סורגים. זה הדבר האחרון שאני אלך לעשות".
ביום שלישי השבוע הגיעה יולי לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב, יחד עם עשרות נשים נוספות שעובדות בבית בושת ברחוב יצחק שדה בעיר ונאבקות נגד סגירתו. לפני כשנה ביקשה המשטרה להוציא צו סגירה זמני למקום. זנות היא לא עבירה בישראל, אבל סרסרות והפעלת מקום לזנות – כן, ואחת הנשים מועמדת לדין על כך. השופט איתי הרמלין נתן החלטה תקדימית כשדחה את בקשת המשטרה והסביר כי סגירת לבית הבושת עלולה להרע את מצבן של הנשים ולדרדר אותן לחיים ברחוב.
בשלב הזה שילבה המשטרה ידיים עם הפרקליטות הפלילית ועם הפרקליטות האזרחית בתל אביב וביקשה לסגור את מבנה בית הבושת לצמיתות, משום שמתבצעת בו פעילות בלתי חוקית. עם זאת, עבודה בזנות אינה מנוגדת לחוק, והנשים טוענות כי סגירת בית העסק מגבילה את מקומות העיסוק שלהן.
"השאלה בתיק אינה מצטמצמת לסוגיה של סגירת מבנה",
הסביר השופט הרמלין בשבוע שעבר.
"לסגירת המבנה משמעויות לא רק לבעלי הנכס ולמי ששוכר אותו, אלא גם לנשים שמשתמשות בנכס".
מחוזקות מהדברים האלה, עלו הנשים להעיד, בזו אחר זו, במטרה למנוע את סגירת בית הבושת. את בעלי הנכס, את מנהלת המקום ואת הנשים שעובדות בו מייצגים עורכי הדין קטי צווטקוב, ירוסלב מץ, ישראל קליין ושי גלילי.
המדינה מצדה מנסה להראות שהעבודה במבנה היא מאורגנת, מתואמת ומסודרת, מה שמוכיח את קיומה של פעילות בלתי חוקית.
"מי שרוצה להפסיק, מפסיקה"
יולי טוענת שהמשפחה שלה יודעת במה היא עוסקת. לדבריה, הוריה אמידים – ואצלה זה לא עניין של מצוקה כלכלית. "הייתי ילדת שמנת, טיילתי בעולם, מה שאני קיבלתי מההורים שלי – הלוואי שכל ילד יקבל".
הם כעסו?
"היו בשוק. הם התרגלו".
והבן שלך?
"מה אתו?"
מה הוא יודע?
"הוא יודע שאני מטפלת בילדים".
טענת המדינה שהיא מנוצלת, שאף אישה לא בוחרת להיות זונה אלא מגיעה לכך בעל כורחה, כתוצאה מנסיבות חיים קשות, גורמת לה לפרוץ בצחוק.
"מי שמכיר אותי לעומק יודע שאין סיכוי בעולם שמישהו ינצל אותי או יגיד לי מה לעשות. יש בנות שהן כמוני ואני חושבת שאיפשהו הן מפחדות להודות שהן כמוני, ואני מבינה אותן. אבל אני פשוט רואה את כל הנושא הזה בצורה אחרת לגמרי. אף אחד לא מנצל אותי, וזה הגוף שלי ואני אעשה אתו מה שאני רוצה, ואני בכלל לא סובלת, אני מבטיחה.
אם יסגרו את יצחק שדה, אאלץ לצערי הרב מאוד למצוא את עצמי במקום אחר, בלי חשק, וממש-ממש-ממש בבאסה. אני לא אפסיק את העבודה הזאת".
למה?
היא שותקת. "אני אוהבת אותה ואני אוהבת את הכסף".
נשים לא רוצות להפסיק להיות זונות?
"מי שרוצה להפסיק מפסיקה, תאמיני לי. יש מישהי שעבדה והיא הפסיקה לפני שבע שנים. היום היא עובדת בשלוש עבודות. לא תודה. עד היום כשהיא מדברת איתי היא אומרת לי: 'לפעמים אני ממש מקנאה בך', ואמרתי לה: 'אני מאמינה לך'. אני ממש מאמינה לה. מה זה שלוש עבודות? שלוש עבודות כדי להרוויח את מה שאני עושה, כאילו? לאן הגענו? שלוש עבודות? אין מצב, לא קיים".
למה אנשים חושבים שזה איום ונורא? את יכולה להבין?
"לא. סורי. לא, לא יכולה. אני גם אף פעם לא אוכל להבין. כאילו, אני לא רוצחת אף אחד ואני לא גונבת מאף אחד. אני לא יכולה להבין מישהו שגונב או רוצח, מישהו שאונס, אני לא יכולה להבין את הדברים האלה. אבל, כאילו, שבן אדם יבוא וישלם לי כסף בתמורה למשהו שאני יכולה לתת ואפילו ממש טובה בו מסתבר – למה לא?"
יולי מדברת על בחירה חופשית: על החופש לעבוד בזנות ועל החופש להציג את העמדה שלה בבית המשפט. הכול, לדבריה, הוא פרי החלטה עצמאית. עם זאת, לידי וואלה! NEWS הגיעו עדויות של עובדות לשעבר בבית הבושת ברחוב יצחק, עדויות שמציירות תמונה אחרת. על פי עדויות אלו, העובדות נתונות לכאורה ללחצים כלכליים ונפשיים מצד בעלת בית הבושת ומתודרכות על ידי עורכי דין לקראת הדיונים בבית המשפט.
"אני לא עושה סקס – אני עושה כושר"
סשה היא אישה יפה ומטופחת, בת 42, אם לשלושה. פעם, לפני שעלתה לארץ, הייתה סטודנטית למשפטים. "כשהגעתי לכאן לא המשכתי – בהתחלה זו הייתה השפה, אחר כך הכסף וכל מיני סיבות", סיפרה מעל דוכן העדים.
"אני גרה עם הילדים ועם אימא שלי. גידלתי אותם לבד. זה לא קל. אני עוסקת בזנות 18 שנה ועובדת גם כמטפלת פרטית. אני רוצה שהילדים שלי יגורו במקום מכובד ולא ירגישו שחסר להם משהו. טוענים פה שמנצלים ומשפילים אותי – מי משפיל אותי? איפה שאני עובדת לא משפילים אותי, לא מרביצים לי, לא אונסים אותי, לא מתעללים. אני לא רוצה שיסגרו כי אני רוצה שיהיה לי מקום שבו אני יכולה לעבוד בשקט, לא רוצה להיות ברחוב, זה מפחיד אותי".
טל, בשנות ה-20 לחייה, נראית כמו בת עשירים עם טעם משובח באופנה. ואז היא מתחילה לדבר:
"למדתי סטטיסטיקה ואני עובדת שמונה שנים מבחירה. יצחק שדה נמצא באזור תעשייה, הסיכוי שאפגוש אנשים שאני מכירה קלוש. למה לי לעבוד כזונה? כי זה לא עבודה חמישה ימים בשבוע. יש לי אפשרות לעבוד בעבודה רגילה, זה ברור. אני בוחרת מרצוני החופשי לעבוד ביצחק שדה מתי שנוח לי ומתי שאני רוצה ומסתדר לי. הטענה שאני מנוצלת היא מגוחכת כי אני אדם בוגר, אחראי על עצמי, אין שום אדם בעולם שיכול לבוא ולומר לי מה לעשות. אני באה מתי שבא לי והולכת מתי שבא לי. זה כל העניין בעבודה בזנות".
"אין לי שום רגישות", סיפרה לבית המשפט אלה, בת 45, אם לילד בן 12.
"אני לא עושה סקס – אני עושה כושר על המיטה, כי אסור הרי להגיד סקס. אני נכנסת, עושה, משאירה כסף על שכירות החדר וזהו. אני עוסקת בזנות שמונה שנים. רוב המקומות נסגרו, מה שבמרכז העיר. המשטרה הייתה באה ואומרת, 'אתן מפריעות לציבור, לכו לאזור תעשייה בדרום תל אביב, איפה שאנחנו. אני לא נרקומנית, לא אלכוהוליסטית לא הייתי ולא אהיה".
מיכל, אם לארבע ועוד מעט סבתא, החלה לעבוד בזנות לאחר שפוטרה מעבודתה כגננת בשל חשד לפלילים. התיק נסגר לבסוף.
"בפעם ראשונה בחיי נתתי לבת שלי סטירה כשהיא הייתה רעבה", היא העידה.
"כדי לקיים את המשפחה שלי אני אעשה הכול – בטח ובטח כדי לשמור על מקום העבודה שלי. עברתי הרבה בחיים ואף אחד לא יכול להכריח אותי כלום. לא כמוך, עם כפית של זהב, מלומדת", היא הטיחה בתובעת של המשטרה.
"הוציאו אותנו החוצה עם מגבות"
חלק נכבד מעדותן הקדישו הנשים לביקורת על התנהגות השוטרים שפושטים על בתי הבושת.
"המשטרה משפילה אותנו", סיפרה מיכל.
"הם באים, מוציאים אותנו החוצה, צועקים, 'תסתמו את הפה אל תדברו מילה, תלכו החוצה'. מוציאים אותנו עירומות לפעמים, יש בחורה ששברו לה את היד. אני מבקשת מבית המשפט שיתנו לנו להיות איפה שאנחנו, לחיות בכבוד ושלא ישפילו אותנו בחוץ ברחובות. אנחנו צריכות את המקום הזה. בשנה שעברה נכנסו שוטרים ואמרו לבנות: 'זהו, המקום סגור'. אפילו לא נתנו לנו זמן להתלבש. הוציאו אותנו עם המגבות החוצה, אספנו את הבגדים, הם סגרו את הדלת ושברו את המנעול בתוך הדלת".
סשה:
"פשיטת המשטרה שאני הכי זוכרת הייתה במאי. זה היה נורא: כאילו בדירה היה שוד. הבגדים שלנו, הנעליים, הקרמים שלנו – הכול על הרצפה, הכול שבור. התקשרו למחרת לבן שלי שהוא בצבא ועם נשק וזה לא נעים. המשטרה מתעללת בנו. צרחו עליי 'את זונה!' כן אני זונה. 'איך את לא מתביישת?' למה אני צריכה להתבייש? מישהו יכול להגיד לי מה לעשות? אני בת 42, אימא לשלושה ילדים שגידלתי לבד ואף אחד לא היה שם. אני הייתי לבד עם הילדים שלי ואף אחד לא נתן לי פתרון".
"היו הרבה מקרים שלקחו אותי לתחנה", סיפרה טל.
"היה מקרה ששוטר חשב שאני טיפשה ושהוא יכול להחתים אותי שהמקום שלי, בבעלותי. קודם כל תיקנתי את כל שגיאות הכתיב שהיו בפרוטוקול שכתב ודבר שני אמרתי לו שכנראה נפל על הבחורה הלא נכונה כי אני יודעת לקרוא ואת זכויותיי החוקיות ושימשיך הלאה. זה מה שעושים לבחורות שלא יודעות עברית ולא יודעות לקרוא ולא יודעות את זכויותיהן. הם מאשימים אותך בהחזקת מקום ומאשימים שאת עובדת בזנות. אני יודעת שזה חוקי אבל הם חושבים שהם יכולים לעבוד עליי שזה לא חוקי. קרה לי כמה פעמים שהשוטרים זרקו אותנו מהדירה, אחר כך עלינו למעלה והתגודדנו בצד, והם פשוט עברו עם המיקרופון וצעקו: 'זונות לכו הביתה"'.
"חלק מהבנות לא מודעות למניפולציה"
עדות נוספת שנשמעה בבית המשפט היא עדותה של נעמה זאבי-ריבלין, מנהלת ארגון "סלעית". כמה נשים בזנות צעקו לה מהספסלים: "את לא עוזרת לנו! את פוגעת בנו!"
"רוב הנשים מדברות על מצוקה, על חובות, על נסיבות חיים לא פשוטות שהובילו אותן לזה", אמרה זאבי-ריבלין. "ברור שיש כאלה שעובדות מרצון חופשי. מבחינה סטטיסטית ייתכן שכל 30 הנשים שיושבות כאן עושות את זה באופן חופשי ומרצון. אני יודעת שהן יושבות כאן וכועסות עליי.
"אני גם יודעת שמשבר יוצר אפשרות לדבר טוב יותר. אני הולכת לרופא שיניים רק כשכואב לי ואין לי ברירה. כל יום שאישה נמצאת במעגל הזנות היא צוברת השלכות קשות להמשך, וככל שהיא יוצאת ממעגל הזנות מוקדם יותר זה יעזור לה בעתיד".
את החזית האחידה שהציגו עשרות הנשים שוברת עדותה של נעמי, שעבדה בעבר בבית הבושת ביצחק שדה. בעדות שהגיעה לידי וואלה! NEWS מתואר מערך לחצים שהופעל לכאורה על הנשים כדי לגרום להן להתייצב לצד מפעילי בית הבושת. בניגוד לנשים האחרות, נעמי אף מספרת כי היא הותקפה בידי גברים ששכרו את שירותיה. יום אחד, כשהגיעה מדממת לחדר מיון אחרי עוד לקוח אלים, היא החליטה לבקש עזרה.
"בתקופה שעבדתי בדירה ביצחק שדה היו לא פעם פשיטות של המשטרה ושל מס הכנסה", מספרת נעמי. "בעקבות הפשיטות היו ישיבות צוות שבהן הבנות תודרכו על ידי עורכי דין, שהסבירו לנו כיצד להגיב בפשיטות של המשטרה ומה לומר כשאנו נשאלות שאלות כמו מי בעל המקום או כמה כסף אנו מקבלות. הייתה חובה להגיע לישיבות הללו. מי שלא הגיעה הייתה מפוטרת ולא קיבלה יותר משמרות. גם הפקידות היו חייבות להגיע ובפשיטות היו טוענות שהן בנות שעובדות ולא פקידות. אסור היה להגיד שאנחנו מתחלקות בכסף שאנחנו מתחלקות חצי-חצי עם בעלת המקום שאנחנו כפופות למרותה. הבנות גם נדרשות לשלם דמי מגבות וניקיון וטיפ לפקידה. יש בנות שלקחו הלוואות מבעלת המקום והרגישו תלויות בה. גם לקראת דיונים על סגירת המקום בבית משפט, הבנות התבקשו להגיע כדי להראות חוסן ולהוכיח שהכול נעשה מרצונן ובהסכמתן החופשית כביכול.
"כשאת עובדת בדירה כזאת את מרגישה תלות נפשית ולא רק כלכלית ופיזית. הלחץ הנפשי הוא גדול – אני הסכמתי להיפגש עם עורכי הדין בישיבות לא כי באמת רציתי בכך. הובהר לי שזה מה שנדרש ממני כעובדת במקום. ממרחק של זמן ולאחר שעברתי תהליך של שיקום אני מבינה שיש מניפולציה שמופעלת על הבנות, שייתכן שחלקן לא מודעות אליה. הן מרגישות מחויבות להגיע אחרת, לא יקבלו עבודה ויפוטרו . גם הפרטים האישיים שלהן ידועים לבעלת המקום ויש קושי גדול לסרב לה כשהיא המעסיקה וזאת שקובעת את כמות המשמרות".
עוד היא מוסיפה: "נשים נשארות בזנות כי זה ממכר. מי שמפעילה את המקום מעולם לא פגעה בי או באף אחת, היא לא אדם רע. אבל הכסף ממכר, יש איך לשלם חשבונות והכל במזומן, את מתנתקת מהגוף שלך ומה שעוזר הוא אלכוהול וסמים קלים".
"תסמונת הילד המוכה"
החלטת השופט הרמלין לתת לנשים להעיד בדיון שעוסק בבית הבושת אינה מובנת מאליה.
בשבוע שעבר פסק בית משפט השלום בקריות כי אין זה משנה אם הוכחה עבירת סרסרות או ניהול – אם בעל הנכס יודע שנעשית בו פעילות זנות, הוא לא רק "משכיר חדרים" אלא עובר עבירה של החזקת מקום לשם זנות. בית המשפט אף סירב לצרף את הנשים כמשיבות לתביעה, משום שלשיטתו הן לא צד לעניין.
המדינה טוענת כי נשים שעובדות בזנות לא עושות זאת מבחירה חופשית, כי נסיבות חייהן ואילוצים שונים הובילו את הנשים לעיסוק. לפי עמדת המדינה, הנשים שהעידו הן בוודאי נשים חזקות שמסוגלות להתמודד עם הקשיים הרבים שנלווים לעיסוק בזנות, ואפילו אומרות מעל דוכן העדים כי הן "אינן מתביישות בזה". עם זאת, לטענת הפרקליטות, הנשים הללו "נמצאות במקום הכי נמוך שיכול להיות".
הפרקליטות אף הביעה ספק בכך שהעוסקות בזנות עשו בחירה חופשית להעיד במשפט. נוסף על כך, הבהירה התביעה כי "העובדה הראייתית היא שיש מקום ושהוא מוחזק לשם זנות ועל ידי סרסור. סרסור מסוים מואשם בכך, אבל יכול להיות שיש אנשים נוספים מאחורי הבאת הנשים לזנות". לפי הפרקליטות, מצבן של הנשים "דומה לתסמונת האישה או הילד המוכה – ילד שהורה אחד מכה אותו והשני לא, תמיד ינסה לרצות את ההורה המכה כי ממנו הוא מפחד".
