הנחיות היועמ”ש מיום 31.12.15 הליך בדיקה מקדימה טרם פתיחה בחקירה משטרתית – הנחיה 4.2204

Spread the love

הנוהל שפרסם יהודה וינשטיין לביצוע “בדיקה” שלפני חקירה, תפור בדיעבד בצורה מושלמת על מה שנעשה בפרשת אפרים ברכה מה שהכי חמור: הוא יאפשר ל”נבדקים” לשבש בנחת את ה”בדיקה” ולהעלים ראיות חיוניות

היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, מגשים את חלומו של כל חשוד בפלילים: הוא נותן לו את האפשרות לדעת מראש שמתנהלת חקירה נגדו, מבלי שיהיה נתון למגבלות כלשהן ויוכל לשבש אותה כאוות נפשו. לא מאמינים? זה בסדר, גם אני לא הייתי מאמין, אלמלא הייתי רואה במו עיני את הכללים שפרסם וינשטיין בנוגע לעריכת “בדיקה”.

קצת היסטוריה. המשטרה נוהגת מזה מספר שנים לערוך, על-פי הוראת היועץ המשפטי ו/או פרקליט המדינה, בדיקה לפני פתיחת חקירה. מקורו של הנוהג הזה בכוונה טובה: לא לפתוח בחקירה פלילית נגד איש ציבור, חקירה שמשמעותה לעיתים קרובות חיסול הקריירה שלו, עוד לפני שהתברר אם יש אפילו ראיות-לכאורה נגדו. אלא שהפרקליטות והמשטרה הלכו והרחיבו את השימוש בנוהג הזה לכל מקרה בו סברו, מסיבות אלו ואחרות, שהחשוד ראוי ליחס שונה מחשודים אחרים. את כל זה הם עשו בלי שום נוהל שהגדיר מהי בדיקה, מי מחליט עליה, מתי מנהלים אותה ומה עשו במסגרתה.

התוצאה המעשית הייתה, שברוב המקרים בוצעו חקירות לכל דבר, אך משיקולים שונים – לעיתים גם שיקולים זרים – כינו אותן “בדיקות”. כי מה זה “בדיקה” בלשון בני אדם? הרשויות מקבלות תלונה/מידע, כאילו איש ציבור פלוני רכש דירה בכספי שוחד. בדיקה משמעותה – בדיוק כפי שהמילה מלמדת: בודקים האם הוא בכלל רכש את הדירה המדוברת. השאלה האם קיבל שוחד, יכולה להיבחן אך ורק בחקירה ולא בבדיקה. בפועל, במסגרת ה”בדיקות” נעשו פעולות חקירה לכל דבר, כולל לעיתים קבלת גרסתו של החשוד, פרט לזימונו לחקירה באזהרה.

הדוגמה הבולטת ביותר, לפחות בשנה האחרונה, הייתה עניינו של אפרים ברכה. וינשטיין ופרקליט המדינה, שי ניצן, אישרו לנהל חקירה סמויה של מח”ש, והדבר היחיד ממנו נמנעו היה מתן אישור לחקור את ברכה עצמו. לא הייתה לכך שום סיבה עניינית: שורה של קצינים בכירים יותר מאשר ברכה היו נתונים לחקירה מלאה וגלויה. התוצאות הטרגיות מוכרות לנו היטב. רק אחר כך, בדיעבד, הם התחילו לדבר על “בדיקה בלבד” שהתנהלה בעניינו של ברכה.

אולי שלא במקרה, הנוהל החדש של וינשטיין תואם במלואו את מה שנעשה בפרשת ברכה: גביית עדויות – כן; פוליגרף – כן; איסוף מסמכים – כן; חקירת החשוד – לא; פוליגרף של החשוד – לא; תפיסת מסמכים אצל החשוד – לא. דומה שווינשטיין רוצה, בחודש האחרון שלו בתפקיד, להעניק לעצמו מעין-חנינה ליום בו, אם וכאשר, ייבדקו סוף-סוף נסיבות התאבדותו של ברכה; ליום בו יתברר, שבהנהגתו סיפרה הפרקליטות שקרים והפיצה הכפשות כלפי News1; ליום בו יתגלה, שמה שנעשה היה חקירה לכל דבר, פרט לשם המפורש “חקירה”.

אך לא זה העיקר. הנקודה המרכזית בנוהל הזה היא, שהחשוד יידע בצורה גלויה ורשמית שיש חקירה נגדו – אבל בו לא יגעו. תראו מה הנוהל הזה קובע: מותר לעשות את כל פעולות החקירה – חוץ מאשר כלפי החשוד עצמו. מותר לגבות עדויות, מותר לתפוס מסמכים, מותר לקבל נתוני תקשורת (תמיהה: אם אין חקירה, סמכות לקבל אותם – מנין? בית המשפט איננו קופת חולים והוא עוסק בחקירות ולא בבדיקות). את כל זה כמובן לא ניתן לעשות בחקירה סמויה בלבד. נכון שרשויות החקירה מנהלות בצורה הזו חקירות סמויות, אבל דומה שיהיה זה בלתי אפשרי לשמור בסוד את קיומה של החקירה, כאשר שוטרים נכנסים למשרדים ויוצאים מהם ובידיהם מחשבים וארגזי מסמכים.

ברגע שזה יקרה, כל חשוד עם טיפת שכל בקודקדו יעשה הכל כדי להעלים את הראיות המצויות ברשותו. אפשר להתווכח על השאלה האם הדבר ייחשב לשיבוש מהלכי חקירה, משום שהחוק מדבר על “חקירה” – ווינשטיין מתעקש לומר שזו לא תהיה “חקירה”. מכל מקום, זה לא חשוב. החשוד המצוי לא יטרח להתייעץ עם עורך דין בטרם ימחק קבצים, יגרוס ניירות ויעלים ראיות. ואת זה הוא יעשה באדיבותם של בכירי הפרקליטות.

במחשבה נוספת, זהו אקורד סיום מתאים לכהונתו של וינשטיין – יועץ משפטי חלש והססן, שהמלחמה בשחיתות לא עמדה בראש מעייניו, שהפשיעה גאתה בתקופתו ושאמירת האמת לא הייתה נר לרגליו. ברוך שפטרנו.