אורלי וילנאי “זיקית עיתונאית” מבצעת יחצנות לעובדי רווחה תמורת אתנן: ילד אריתראי לסיפוק צרכיה הנשיים

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/pxMec-3PI

חוצפתה של אורלי וילנאי לא יודעת גבול. בשנת 2007 משרד הרווחה תקף אותה בגלל חשיפות עיתונאיות על הטרגדיות שעובדות נערות שנחטפות מאימהות ומושלכות למכלאת מסילה. ראו משרד הרווחה נגד אורלי וילנאי-פדרבוש (ice) – הרשות השנייה.  כעת ב- 2016 כשאורלי וילנאי רוצה לממש תחושות אימהיות, משרד הרווחה סיפק לה אתנן: ילד אריתראי, כדי שהיא תגדל אותו כאומנת.

אחרי שאורלי וילנאי קיבלה את האוצר האריתראי, שלא יצא מהרחם שלה, הזיקית העיתונאית הפכה את עורה. כיום היא משלמת את חובה למשרד הרווחה בכתבות תדמית ויחצנות גועלית ובוטה לעובדים הסוציאליים.

הנה דוגמא לכתבה מ”הארץ” ב- 2016 בה היא משקרת ביודעין שעו”סים עושים עבודת קודש, כאשר היא זו שביקרה אותם וחשפה את הטרגדיות שהעו”סים עושים למשל, נערות מסילה. וילנאי גם יודעת טוב שעו”ס מתחילה מרוויחה 17,000 ש”ח ושמנהלת רווחה בעיריה ממוצעת, למשל עו”ס גיא עפארי מפתח תקווה מרוויח 45,000 ש”ח בחודש. זה נקרא משכורת רעב?  והעובדה שהעו”ס פותחות קליניקה פרטית בשעות הערב? למשל אתי דור דוברובינסקי עבדה בעירית גבעתיים וחטפה ילדים בבוקר, במשכורת 17,000 ש”ח. בערב עבדה אצל ירדנה נילמן באופן פרטי והרוויחה כסף על העלמת הגניבות של נילמן בשווי מיליונים. זה עבודת קודש? על זה מגיע להם תוספת שכר?

ב 2007 דובר משרד הרווחה יצא נגד כתבה של וילנאי-פדרבוש, ששודרה ב’עובדה’ ועסקה בטיפול בנשים במצוקה: “הכתבת אורלי וילנאי הפעילה מערכת תחבולות, זהו מעשה מגמתי, מניפולטיבי ומביש”;

וילנאי פדרבוש: “הוא מכלה את זמנו וזמנם של אחרים באמצעות הכפשות נגדי, במקום לשנות את המציאות העגומה”.

עידו טוען במכתב התלונה, כי הכתבה נערכה “באופן מגמתי ומכוון כך שיווצר רושם בל ימחה שמעון ’מסילה’ הוא ’גיהינום’ ו’סיוט’, כדברי בוגרות המכון שרואיינו… לצורך זה הכתבה הציגה נתונים לא בדוקים ולא נכונים כעובדות, וטענות ושחזורים בלתי מאומתים של המרואיינות כמציאות”.

עידו טוען כי הנהלת המעון לא קיבלה פנייה להגיב על הדברים בכתבה, וכי “הכתבת וילאי פדרבוש הפעילה מערכת של תחבולות ויזואליות ושמיעתיות, ויצרה קישורים כוזבים בין עובדות שונות שאין ביניהן כל קשר… גברת וילנאי היתה יכולה לחסוך לעצמה אמירות מתלהמות וכוזבות, שהן עלבון לאינטליגנציה, אילו עשתה מאמץ כלשהו לבדוק את העובדות”.

ב- 2007 דובר משרד הרווחה עידו כינה את הכתבות של אורלי וילנאי פדרבוש “מעשה מגמתי, מניפולטיבי ומביש, שאינו עומד בשום קריטריון של התנהגות אתית ואחראית של עיתונאי, במיוחד לא מי שמתכסה באיצטלה של רצון להיטיב”. לטענתו, “למרות השקיפות המוחלטת שהצוות נקט במהלך כל הצילומים, הכתבה רצופה ברמזים של הסתרה, הפחדה והשתקה של המערכת”. לדבריו ביום שידור הכתבה הודיעה לו וילנאי פדרבוש כי היא ועורך התוכנית החליטו שלא לכלול בכתבה דברים חיוביים שאמרו בוגרות המעון. “ואם לא די באלה”, מוסיף עידו “עורכי הכתבה התרשלו באופן מחפיר בביצוע חובתם החוקית להגן על זהות החוסות ע”י טשטוש פניהן ועיוות קולן.. לעומת זאת הם השתמשו באפקטי צילום ליצור אווירת ’קן הקוקיה’”.

ב- 2007 וילנאי טענה ש”זה שנים שהיא עוקבת אחר הנעשה במעון האמור, עוד בימים בהם היתה כתבת ערוץ 1. “שמעתי ואני ממשיכה לשמוע עדויות של עשרות בנות שנשלחו לשם בניגוד לרצונן וחוו טראומה קשה… אני יכולה אפוא לקבוע בוודאות שלא הלכתי שבי רק אחרי עדויות של 3 בוגרות המעון, אלא מדובר בסיפור קשה ומבוסס היטב… אני עומדת מאחורי כל מילה ששודרה בכתבה, ופועלת מתוך רצון אמיתי וכן לשמש קול לחלשים…אני מקווה שגם אנשי משרד הרווחה, שעסוקים כ”כ בשבועות האחרונים בהכפשה ובמלחמה בי ובמערכת ’עובדה’, ישקיעו את כל מרצם למען לקוחותיהם, שבאמת זקוקים להם”.

הנה דבריה של וילנאי מה 5/1/2016. עורך הארץ אלוף בן, נותן לה במה: “מי ידאג לעובדים הסוציאליים של בריאות הנפש?”

וילנאי כותבת שאת הכרת התודה לעבודת הקודש שעושים העובדים הסוציאליים של בריאות הנפש ביטאה המדינה בכך שמנעה מהם תוספת שכר.

זר לא יבין זאת, את ההתמודדות הקשה, שמתחילה מרגע שכף הרגל דורכת על מפתן המחלקה הסגורה ונמשכת עד השיבה הביתה, כשהמשא הרגשי לא מרפה גם בחלומות הלילה. זר לא יבין את האתגר העצום ורווי התסכול, הכרוך בטיפול במי שמכונים בשם התקין־פוליטית “מתמודדי נפש”, אבל בפועל רבים מהם אינם מצליחים להתמודד עם ההתנהגות שמכתיבה להם נפשם הפצועה — התנהגות כפייתית, לפעמים אלימה, תמיד מכסה על שבר עמוק שזקוק כל כך לטיפולה של יד אמונה וטובה.

העובדים הסוציאליים בבתי החולים ובמחלקות לבריאות הנפש עושים עבודת קודש כמעט בלתי אפשרית, בהתמדה ובתחושת שליחות. זאת צריבת העלבון שמקוממת אותם, העלבון שהם סופגים מהמדינה שאת החלשים ביותר בה הם רוצים לשרת. מנת הבוז האחרונה שספגו הבהירה להם שוב, שהם — ממש כמו המטופלים שלהם — לא מעניינים אף אחד.

הקש ששבר את הגב מבחינת העובדים הסוציאליים בתחום בריאות הנפש היה הסכם תוספת השכר בין שר האוצר ליו”ר ההסתדרות בחודש שעבר. שני הצדדים התפארו בכך שהצליחו למנוע את השביתה הגדולה, והעובדים הסוציאליים בתחום בריאות הנפש התבשרו, כמו שאר העובדים המוגדרים כ”תומכי רפואה” (מרפאים בעיסוק, פסיכולוגים, עובדי מעבדה וכו’), שהם יקבלו תוספת שכר של 15%.

במונחים ריאליים מדובר בלעג לרש, משום ששכרם נמוך ביותר מלכתחילה, ובכל זאת — כל תוספת מבורכת. אלא שאז אמרו להם מעסיקיהם בתי החולים, כי בשל היותם עובדים סוציאליים הם לא שייכים למשרד הבריאות אלא לאיגוד העובדים הסוציאליים, המאגד את העובדים הסוציאליים במשרד הרווחה. הם שמחו מאוד לשמוע זאת משום שהתנאים של העובדים הסוציאליים השייכים לרווחה טובים לאין שיעור.

ואולם, אחרי שהצליחו להשיג פגישה עם יו”ר איגוד העובדים הסוציאלים, צפרא דוויק, הובהר להם שהם דווקא לא שייכים לרווחה, מכיוון שהם עובדים במוסדות של משרד הבריאות. לפיכך, הם לא יקבלו את השכר וההטבות של העובדים הסוציאליים “הרגילים”. “יש פה עוול היסטורי שצריך לתקן מול משרד הבריאות ומול ההסתדרות לא מול האיגוד”, נאמר להם לדבריהם.

מקורה של ההבחנה בין סוגי העובדים הסוציאלים הוא כנראה באיזה הסדר היסטורי עלום, שיצר מציאות בלתי סבירה: עובדת סוציאלית העובדת במשרה מלאה במשרד הבריאות ויש לה ותק של שלוש שנים ושני תארים משתכרת 2,929 שקלים בחודש. לזה היא מקבלת “תוספת חוק” בסך 1,440 שקלים — השלמה לשכר מינימום. כמובן שהסכום לפנסיה יחושב על פי הבסיס. בתוספת שעות נוספות ועוד היא משתכרת בסופו של דבר כ–5,700 שקלים. לעומתה עובדים סוציאליים ברווחה מקבלים את אותו שכר יסוד משפיל, אלא שהם הצליחו להשיג תוספת ותק של 2,000 שקלים, שנכנסת לבסיס השכר ומגדילה את שכר הנטו ואת הסכום הנכלל בחישוב לפנסיה.

כך נהפכו העובדים הסוציאליים ברווחה, המשתכרים שכר מעליב, לעובדים מסוג א’, העובדים הסוציאליים בבריאות לעובדים מסוג ב’ — והעובדים בתחום בריאות הנפש נמצאים מתחת לשניהם.

“כפי שידוע לך, אנו ציבור קטן ביחס לכלל העובדים שאתה מייצג. אין מאחורינו ועדים חזקים או נמל להשבית”, כתבו מנהלות השירותים לעבודה סוציאלית ליו”ר ההסתדרות אבי ניסנקורן לפני כשבועיים. “לרוב אנחנו לא עושים רעש במערכת, אלא בעיקר משרתים אותה, ומתקשים להרים את הראש ולדאוג לעצמנו… אנו מבקשים את עזרתך בהכללתנו בתוספות, שכן אנו נחשבים עובדי משרד הבריאות ותומכי רפואה”. הם טרם קיבלו תגובה.

יעל עובדת שבע שנים כעובדת סוציאלית בבית חולים לבריאות הנפש בחצי משרה (אין תקן ליותר), ומשתכרת 3,500 שקלים. כל החולים שלה במצב קשה מאוד, אבל בימים אלה היא מקדישה תשומת לב רבה לנ’, צעירה שעברה פגיעה מינית קשה ומנסה לפגוע בעצמה. לאט לאט, בעבודה סיזיפית, מצליחה יעל לטעת בנ’ אמונה בעצמה, אבל התהליך רווי רגרסיות, נ’ שבה לפתע ועושה את צרכיה בבגדיה, או תוקפת את יעל, הסופגת הכל משום שהיא האדם היחיד בעולם שנ’ יכולה להישען עליו. במקביל היא מנסה לאחות את הקרעים בין שאריות משפחתה של נ’ לבינה. וחוץ מזה יש לה הרבה חולים אחרים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.

כך נדחקו העובדים הסוציאליים הדואגים לאנשים שנדחקו לשוליים הנידחים ביותר של החברה לשוליים הנידחים של המקצוע, שגם כך אינו מקבל ולו מעט מההכרה המגיעה לו.

קישור:

http://www.haaretz.co.il/news/orly/.premium-1.2815386

orlyv10@gmail.com