גלעד ארדן לא רוצה שימתחו ביקורת על המשטרה. הריאיון ההזוי בהיסטוריה

מובן ששועלים ותיקים כמו משעל ומצליח לא יכלו לתת לרגע כזה לחמוק ללא תגובה הולמת. מצליח עקצה ואמרה כי מדובר ב”סוג של ממשלה כזאת שלא רוצה ביקורת”, אך אז תהה ארדן באוזני השניים: “תשובות יש לכם?”. לשמוע ולא להאמין: רוצח מסוכן הסתובב בעת הריאיון חופשי ברחובות, ושר המשטרה ביקש תשובות בנושא משני עיתונאים. אם פעם הטריק הקלאסי היה לומר “זאת לא השאלה”, ארדן שכלל את הניסיון לחמוק – הוא פשוט הפנה את השאלה בחזרה לשואל.

אלא שכאמור, מול השר הרהוט לא ניצבים כאן טירונים. משעל ומצליח המנוסים ניסו להשיב אותו למסלול הריאיון, ושאלו שאלות ענייניות. “יש ביטחון היום?”, שאל משעל, וזכה לתשובה מתחמקת נוספת, שלפיה ממילא כבר מאה שנה אין כאן ביטחון. “נתניהו אמר שיפרק את חמאס”, מטיחה מצליח, ונענית ב”טוב, מה זה עכשיו, חיסול חשבונות עם בנימין נתניהו?”. בדיוק כשנדמה ששיאו של הריאיון כבר מאחורינו, מגיעה מצליח ומפצירה בארדן: “אל תגיד לנו לא למתוח ביקורת”. את מה שקרה אחר כך אפשר, כאמור, לתאר רק כהצצה מזוקקת לתפיסת עולמו של ארדן ולמעשה של ממשלתו כולה.

כשארדן התפוצץ

לפתע פתאום, חזר בו השר ושינה גרסה. אם דקות ספורות קודם לכן הוא הודה בכנות לא אופיינית כי הוא “לא רוצה ביקורת”, תוך כמה רגעים הוא כבר נשמע אחרת לגמרי ואמר: “תמתחו ביקורת, רק שתהיה עניינית”. מה השתנה בארבע הדקות שחלפו? לשר הפתרונים. מצליח מלינה בפניו כי היא מצפה שלמשטרה לא ייקח זמן רב כל כך לתפוס רוצח. תחילה היא נענית ב”אין לך הבנה בנושא והציפייה שלך לא הגיונית” – כי הרי לצפות מהמשטרה לתפוס רוצחים זה באמת מותרות. בהמשך, כשהיא תוהה אם תוכל אי פעם לבקר את המשטרה, לשיטתו של ארדן, משום שמעולם לא הייתה שוטרת, מגיע רגע השיא של הריאיון.

ארדן מתפוצץ, והלחץ שבו הוא נתון, עוד בטרם חוסל מלחם, ניכר כמעט בכל מילה. “מיהם בכלל אנשי התקשורת שיתנו ציונים בנושאים האלה?”, צעק השר, “מה הם מבינים בנושא הזה? כמה פעמים נכשלתם בניבוי תוצאות הבחירות? למה לא התפטרתם?”. ההלם ניכר בדבריה של מצליח שעונה לו כי “אני לא מאמינה שאני שומעת את זה”. למעשה, מן הדברים עולים שני רעיונות מהותיים, שראויים בעיניי לבחינה נפרדת. ראשית, עולה כאן הטענה המופרכת שלפיה לעיתונאים אין בכלל זכות למתוח ביקורת בנושאים ביטחוניים. מדובר בכשל לוגי בסיסי, במקום להשיב לגופו של עניין, בוחר ארדן להשיב לגופו של אדם – מהלך רטורי מוכר וידוע המשמש לרוב לסתימת פיות. לצורך העניין, גם גורמי ביטחון בכירים מאוד העלו השבוע תהיות קשות בנוגע לטיפול המשטרה בפרשה – אז מה, להם מותר ולרינה מצליח אסור?

שנית, באמצעות רצף השאלות הרטוריות שהציג, חשף ארדן את תת-המודע שלו, שמקביל בין כישלון ניבוי תוצאות הבחירות מצד העיתונאים לכך שמלחם לא נלכד במשך שבוע. נכון, אין ספק שמדובר בהשוואה מקוממת, אך נראה שאפשר לראות בה את ראשיתה של ההודאה בכישלון מצד ארדן: כפי שאי הצלחה בניבוי תוצאות הבחירות מהווה בעיניו כישלון עיתונאי, כך אי לכידתו של המחבל – להבדיל אלפי הבדלות – מהווה כישלון ביטחוני גם לדעתו.

“כשרוצח מסתובב ברחובות ימים ארוכים זה מטריד”, אמרה מצליח לארדן בהמשך הריאיון, ונענתה שוב בהתחמקות לקונית, ובכך שמדובר ב”הכפשה חסרת בסיס”. ובכן, כששר בכיר בממשלה, האחראי במידה רבה על ביטחונם של אזרחי המדינה, אומר כי הימלטות של רוצחים היא דבר “סביר והגיוני”, שהציפייה שהמשטרה תצליח לתפוס רוצח היא “לא הגיונית”, וכל זה כשהוא מתחמק מכל שאלה עניינית וקורא לעיתונאים שלא למתוח ביקורת – לא יודע מה אתכם, אותי זה מטריד הרבה יותר.