המאבק לזיכוי זדורוב: בועז סנג’רו מסביר איך החליפו שופטי העליון יצחק עמית וזילברטל את מבחן הספק הסביר במבחן המארג הראייתי
משפטו של רומן זדורוב הוא משל לאובדן האמון של הציבור בבית המשפט העליון. הציבור הוא חבר המושבעים ובית המשפט העליון הוא חבר המרשיעים. הציבור, כמו המושבעים באמריקה ניזון מתחושות הצדק הטבעי ואין ספק שכולם בטוחים שיש יותר מספק סביר שזדורוב רצח את תאיר ראדה. אבל בית המשפט העליון הוא פס ייצור אוטומטי להרשעות. אפשר לדמיין זאת למכונה תעשייתית לעיבוד בשר שלא משנה מה אתה מכניס בצד אחד, מהצד השני יוצאת הרשעה. הדוגלים בשיטת ההפללות וההרשעות התעשייתיות הם יצחק עמית, ויחד איתו צבי זילברטל. גם אילו היו יושבים שם אליקים רובינשטיין או אורי שהם, התוצאה הייתה אותו דבר, הרשעת שווא.
למזלנו יש את בועז סנג’רו שלא מרפה מהנושא. כאן במאמר זה מסביר בועז כיצד בית המשפט העליון, בלי שהרגשנו החליף את מבחן הספק הסביר במבחן ה”מארג הראייתי”, ביטוי מופלץ שפירושו ששופטי העליון יכולים להנדס את הראיות איך שבא להם והעיקר להרשיע.
נותר ספק סביר – מאת בועז סנג’רו
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2830005
25.1.2016 – חברתנו מתהדרת בהצהרות יפות. בהתאם לחזקת החפות, האדם חף מפשע עד שתוכח אשמתו מעל ספק סביר. מהו “הספק הסביר”? כשבסיום המשפט נותר ספק שאיננו פרי הדמיון, אלא מעוגן בחומר הראיות, אפילו אם הסתברותו נמוכה, והתביעה — חרף מאמציה, בעזרת המשטרה ובעזרת מומחיה — לא הצליחה להסירו, יש לזכות.
יש משמעות הסתברותית לעובדה שהפרקליטות והמשטרה, שבמסגרת ההליכים המשפטיים מתוודעות לטענות הנאשם, לא הצליחו לאתר ראיות שיפריכו את הספק הסביר. לכן הסיכויים שהנאשם אכן חף מפשע אינם זניחים.
עד כאן, על קצה המזלג, התיאוריה המשפטית והתיאוריה ההסתברותית. אלא שהפרקליטות פיתחה מושג אחר, “המארג הראייתי”, שלצערי אומץ על ידי חלק מהשופטים. מה פשרו? אם נדמה את הראיות לבד ג’ינס, הרי שחוטי שתי וערב עשויים ליצור אריג כה חזק, עד כי חורים בו לא בהכרח מסכנים את יציבות הבגד. צו אופנת הנוער הוא אפילו לגזור בכוונה חורים במכנסי הג’ינס.
אימוץ דימוי האריג לצורכי המשפט הפלילי מוביל למחשבה המוטעית, שדי במארג ראייתי הנחזה כחזק. וכשם שאת החורים בג’ינס ניתן להסביר, כך עלול שופט להיגרר אחר הפרקליטות בהמצאת הסברים לספקות הסבירים, במקום לדרוש ממנה הוכחה מלאה להסברים אלה. שהרי כשם שהספק הסביר חייב להיות מעוגן בחומר הראיות, אחרת איננו נחשב לספק סביר אלא לספק מדומיין, כך גם ההסברים לספק טעונים הוכחה באמצעות ראיות קבילות, שיספקו הפרקליטות והמשטרה לבית המשפט.
שופט המציע בעצמו הסברים לספקות הסבירים שכלל לא הוכחו (ובמקרה דנן אפילו לא נטענו), בהתלהבותו מ”המארג הראייתי”, מנחית מכת מוות על “הספק הסביר” ועל חזקת החפות. כנגד דימוי האריג, מוצע דימוי השלשלת, שאם אחת מחוליותיה שבורה, לא תוכל לשאת בעומס, לא של העוגן המחובר לאונייה, ולא של הרשעת אדם העשוי להיות חף מפשע.
פסק הדין, שבו לצערי נדחה ערעורו של רומן זדורוב על ידי בית המשפט העליון, רווי דוגמאות להבדלי הגישות שתיארתי. אסתפק בדוגמה אחת מאלפת: השופט יורם דנציגר, שהציע לזכות את זדורוב מחמת הספק, כתב כי נותרו ספקות סבירים. אחד מהם הוא שלוש טביעות נעליים מגואלות בדם, שנמצאו במסלול יוצא מתא השירותים שבו נרצחה תאיר ראדה: על מכסה מושב האסלה, על מיכל ההדחה ועל הקיר המפריד בין התא לבין תא סמוך. לא היתה מחלוקת שהעקבות אינן של זדורוב ולפי המומחה המשטרתי אף אינן תואמות לאף אחד מזוגות הנעליים של החשודים האחרים, המחלצים והשוטרים שנכחו בזירה. כפי שכתב דנציגר, “קיומן עומד אפוא בסתירה מהותית לאופן התרחשות הרצח, כפי שתואר על ידי המערער” (בהודאתו הבעייתית, שעל בסיסה הורשע).
שופטי הרוב חשבו אחרת, והציעו הסבר שלא זו בלבד שלא הוכח, אלא גם לא נטען על ידי התביעה ואף עומד בניגוד לטענותיה, שהרי הסכימה כי העקבות הזרות יוצרות מסלול יציאה מהתא: “את שלוש טביעות הנעליים הזרות ניתן להסביר במהומה ששררה עם גילוי הגופה…. תא השירותים קטן, ואין צורך בדמיון מפותח כדי לצייר את התמונה לפיה מאן דהו מנסה ‘להיתלות’ מעל המנוחה והאסלה — רגל פה (על מיכל ההדחה) רגל שם (על הקיר) — בעוד שני הפרמדיקים בודקים אם המנוחה בחיים”.
ראשית, לדעתי דווקא נדרש דמיון מפותח כדי לדמיין אדם נתלה מעל פרמדיקים המטפלים בגופה. שנית, החשש הגדול מפני הרשעת חף מפשע הוא העומד בבסיס הדרישה להוכחת האשמה מעבר לספק סביר. תפקיד הסניגור הוא להעלות ספקות סבירים, המעוגנים בחומר הראיות. תפקיד התביעה הוא לסתור כל ספק סביר באמצעות ראיות קבילות — שאז אובדת לספק סבירותו. ומהו תפקיד השופט נוכח ספק סביר שהתביעה לא הצליחה לסתור חרף מאמציה? להמציא הסבר מדומיין ולהרשיע? כמי שחוקר את המשפט הפלילי כשלושה עשורים, אציע לשופטים תשובה שונה: במקרה כזה, תפקיד השופט הוא לזכות!
הכותב בועז סנג’רו הוא פרופסור במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן. מחבר הספר “הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם: גורמים ופתרונות”.
צפו בתגובה להצגה ששודרה ב 2011 בערוץ 10 ע”י מיקי רוזנטל שדיברר את גרסת הפרקליטות בעניין ה”תחקיר” על הרשעת רומן זדורוב וסימני השאלה שנותרו לאחר הכרעת הדין שהרשיעה את זדורוב ברצח תאיר ראדה. “מבט שני” מיום 09.03.11, כתבתה של מיכל קפרא, מגישה: קרן נויבך, עורך: איתי לנדסברג.
מירית שטרן – התובעת במשפט זדורוב שהכניסה 3 חפים מפשע לכלא
בפרשת רצח החייל אולג שייחט, עו”ד מירית שטרן מפרקליטות מחוז צפון היתה התובעת במשפטם של שלושה צעירים ערביים מכפר כנא אשר הואשמו על ידה ברציחתו של החייל אולג שייחט, חרף התנגדות השב”כ שטען כי הם אינם הרוצחים, וכי ההודאה שנתנו הינה הודאת שווא.
למזלם של הנאשמים, השב”כ הצליח לתפוס את הרוצחים האמיתיים עוד במהלך המשפט והשלושה שוחררו וקיבלו פיצויים מן המדינה כ”א בגובה חצי מליון שקל על תשעת חדשי המעצר בהם שהו.
אם הרוצחים האמיתיים לא היו נתפסים, סביר להניח שהשלושה החפים מפשע היו מורשעים על סמך הבל פיה של עו”ד שטרן, שהרי בתי המשפט בארץ ידועים כחותמת גומי של הפרקליטות.
האם הפרקליטות בפרשת רצח תאיר ראדה נאחזת בקרנות המזבח?
הפיצוי הכספי שקיבלו שלושת הנאשמים שזוכו הגיע מקופת המדינה, קרי ממשלם המיסים. ההגיון אומר שהפיצוי היה צריך להגיע מכיסה של עו”ד מירית שטרן, שהרי היא זו שפעלה ברשלנות פושעת, ולא משלם המיסים. אם הפיצוי היה מגיע מכיסה, היתה חושבת היטב אם להגיש כתב אישום על סמך הודאה בדויה בלבד, ללא ראיות.
האם במקרה של פרשת הרצח של תאיר ראדה, בו מעורבת שוב התובעת הזו מירית שטרן, נאחזת הפרקליטות בכל מחיר בקרנות המזבח, ובעקשנות יתרה, וטוענת שוב ושוב שהוא רצח, אולי כדי להימנע מזיכוי שיגרום למשלם המיסים לשלם לרומן זדורוב פיצויים מוגדלים על 7 שנים מיותרות שישב לשווא בכלא? שהרי גם כאן ההרשעה הרופפת נסמכת רק על הודאת שווא שלו ללא בדל ראיה, זאת למרות שנמצאו בזירה ראיות פורנזיות למכביר, כולל טביעות אצבע של הרוצחים, אך כולן אינן שלו?
לזיכוי ולפיצויים בפרשת הרצח של החייל אולג שייחט הכנסו לקישור הזה.
פרשת זדורוב – הטיעונים המגוחכים של התובעת שילה ענבר בסוגיית הסכין המשוננת
בבית המשפט המחוזי בנצרת החל היום הדיון בראיות החדשות שהציג רומן זדורוב, מי שהורשע ברצח הנערה תאיר ראדה בקצרין לפני שש שנים, וערער על הרשעתו.
בערעורו היום הציג זדורוב את קביעתה של ד”ר מיה פורמן, פתולוגית העוסקת ברפואה משפטית, לפיה תאיר ראדה נרצחה בסכין משוננת ולא בסכין יפנית. עובדה זו סותרת את מה שצויין בהרשעה, שקבעה שהרוצח השתמש בסכין יפנית בעלת להב ישר, הרשעה שהתבססה רק על סמך ההודאה שנגבתה מזדורוב.
התובעת מפרקליטות מחוז צפון, עו”ד שילה ענבר טענה טרם הערעור, כי עדויות המומחים שיביא זדורוב הן “לא רציניות ולא נכונות”, אבל אם תבחנו את שפת הגוף שלה עצמה, כאן בקישור הזה תמצאו שגם היא עצמה לא מאמינה במה שהיא טוענת מול המצלמה.
שילה ענבר – עו”ד שאינה רופאה ואף לא טרחה להביא רופא
התובעת שילה ענבר שמעולם לא הוסמכה להיות רופאה הטיחה בפתולוגית הבכירה דר פורמן כי הממצאים הפתולוגיים שלה אינם מורים על סכין משוננת כי אם על סכין יפנית, זו בעלת להב ישר.
למרות שאין לשילה ענבר שום הכשרה בנושא של רפואה משפטית, ואף לא טרחה להביא מומחה משפטי מטעמה שיסתור את ממצאיה של דר’ פורמן, החליטה גב’ ענבר על דעת עצמה, שמה שהיא טוענת הוא הנכון והפתולוגית אשר לה נסיון נרחב בתחום הרפואה המשפטית טועה.
מסקנותיה של דר’ פורמן נתמכות אף ע”י דר’ חן קוגל, מנהל המכון לרפואה משפטית באבו כביר, והן מובאות כאן בקישור הזה.
הטענות המגוחכות של שילה ענבר
לפניכם מוצגת תמונת החתך באזור הסנטר של המנוחה (הקליקו על התמונה להגדלה). הביטו בתמונה ותבינו שלא צריך לסיים תיכון בשביל להבין מייד כי החתך בוצע בסכין משוננת.
אחת הטענות המגוחכות של הגברת ענבר היא כי יתכן שהסכין הישרה קיפצצה לה ויצרה את החתכים הנקודתיים, אבל כל בר דעת יבחין מייד כי המרווחים בין הנקודות הם שווים כיאה לסכין משוננת, וכי אופי החתכים הנקודתיים אינו משנה את צורתו “מקפצוץ לקפצוץ” אלא הולך ונחלש כפי שמבוצע בסכין משוננת.
התחדש משפט זדורוב לאור חוות הדעת החדשות שהתקבלו
בקישור הבא ב-YNET מרואיינת התובעת שילה ענבר. שימו לב לשפת הגוף הרופסת שלה, מגלגלת עיניים בפזרנות, מביטה כל הזמן לצדדים ולמטה, ולא הישר אל המצלמה.
“המארג הראייתי, האיכותי, הצפוף והממשי”, אותו הגדירה התביעה התגלה כעורבא פרח. לא נמצא אף בדל ראיה אחד נגד זדורוב, לא דנא, לא טביעות אצבע, לא סכין משוננת ולא טביעות נעליים. כל מטען הראיות הרב שנמצא בזירה אינו שייך לו, כי אם לרוצחים אותם לא טרחו לתפוס.
מומחה טביעות הנעל בודזיאק, קבע כי טביעת הנעל עליה נסמכה התביעה אינה של זדורוב, וכי לא ניתן בכלל לקבוע אם זו טביעת נעל בכלל.
שילה ענבר מגדירה את חוות הדעת של המומחה העולמי מספר 1 בעולם לטביעות נעליים – ויליאם בודזיאק כחוות דעת לא רצינית ולא נכונה…
עצוב הוא שעל חובבנים כמוה יקום ויפול דבר, וחייו של אדם תלויים בהבל פיה שעליו נסמך בית המשפט כחותמת גומי.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4391730,00.html
מבט ראשון על הערעור של רומן זדורוב בפרשת רצח תאיר ראדה
היום ה-13 יוני 2013, בשעה 08:30 ייפתחו הדיונים בבית המשפט בנצרת בערעור של רומן זדורוב.
שני עדים צפויים להעיד על שתי הראיות המשמעותיות ביותר שהביאו להרשעתו של זדורוב. מאיה פורמן, רופאה משפטית תעיד שכלי הרצח היה סכין משונן ולא סכין יפנית.
ואילו המומחה האמריקאי העולמי לטביעות נעליים, ויליאם בודזיאק, שנחשב לאורים ותומים בנושא, יעיד שעל מכנסיה של תאיר ז”ל לא נמצאו עקבות נעליים של זדורוב ולא עקבות נעל בכלל.
במשדר מבט שני ניתן לראות איך השוטר ירון שור זייף את אחת מטביעות הנעליים.
רומן זדורוב, הורשע ללא שנמצאו נגדו ראיות פורנזיות כלשהן, לא דנא, לא טביעות אצבע, לא טביעות נעל, ולא סכין משוננת, שום דבר. ההודאה שלו נלקחה תחת מכבש פסיכולוגי אדיר שהופעל עליו, בשילוב מניפולציות זולות של חוקרי משטרה, והשחזור שלו מלא בסתירות שאינן תואמות את מהלך הרצח.
יש כאן מקרה קלאסי של תפירת תיק על אדם חף מפשע.
צפו בתזכורת על המקרה בתכנית מבט שני – ערוץ 1:
