מרים נאור מפתיעה: התקבלה בקשה לפסלות שופט בתיק פלילי שניסה לגשר ולא הצליח ע”פ 1061/16
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/pxMec-3ZT
לפנינו החלטה מפתיעה של מרים נאור, נשיאת חונטת העליון. אחרי שגרוניס קודמה בתפקיד הינחה את כל השופטים שלא משנה מה הם יעשו, לא ניתן יהיה לפסול אותם, והשופטים הפנימו את המסר שהם חסינים מפסלות, באה נאור לפתע והחליטה לקבל החלטת פסלות ולפסול את השופט עידו דרויאן.
דרויאן ניסה לגשר בין הצדדים ונכשל. ב”כ המערערים הודיע כי ניסיונות ה”גישור” בדיון המקדמי כשלו והמערערים עומדים על כפירתם בעובדות כתב האישום. לכן הוא ביקש העברת התיק למותב אחר. דרויאן דחה את הבקשה, תוך שהוא מציין כי יתייחס לבקשה “כבקשה לפסלות שופט”. דרויאן קבע כי הבקשה הוגשה בשיהוי ולא בהזדמנות הראשונה ושהבעת דעה על עונש שעשוי להיות מוטל אם יוכח כתב האישום במלואו, אינה מלמדת על כך שדעתו של השופט “ננעלה”, לא באשר לעצם ההרשעה ולא באשר לעונש.
למרבה הפלא נאור קבעה כי קיים תקדים מנחה בענין, הלכת עווידה ואין פה מקום לשיקולים ולאיזונים, אלא לפסלות חד משמעית. “לעילות המפורטות בסעיף 77א(א1) לחוק מצטרף גם סעיף 143א(ה) לחוק סדר הדין הפלילי, אשר יצר למעשה עילת פסלות סטטוטורית נוספת (ע”פ 4877/13 עווידה נ’ מדינת ישראל (18.4.2014) (להלן: עניין עווידה)). כפי שהוסבר בעניין עווידה, הסעיף מקים חזקה חלוטה, לפיה במקרים בהם התקיים דיון מקדמי אך לא הושג הסדר טיעון מלא בנוגע להודאה בעובדות, נדרשת העברת הדיון לשופט אחר שלא השתתף בהליך המקדמי. ביסוד חזקה זו עומד החשש למשוא פנים. חשש זה נובע מכך שהשופט בהליך המקדמי עשוי להיחשף לחומרים רבים שיש בהם כדי להשפיע על דעתו ביחס לנאשם; ומכך שנדרשת מהשופט מעורבות רבה בקידום הסדר הטיעון בין הצדדים שבפניו (שם, פס’ 10-9). ניתן ללמוד זאת גם מדברי ההסבר שהופיעו בהצעת החוק שקדמה לתיקון מספר 48 לחסד”פ, עת הוסף לחוק סעיף 143א:
“מכיוון שההליך המקדמי המוצע הוא חריג לדרך הרגילה של בירור האשמה, מוצע לקבוע שאם לא יסתיים ההליך בכתב האישום בשלב הדיון המקדמי ויהיה צורך בשמיעת ראיות, יועבר הטיפול בהליך לשופט אחר או למותב אחר, שלא היה חשוף לחומר הראיות ולא יורשה לעיין בפרוטוקול הדיון המקדמי. כמו כן מוצע, כדי למנוע חשש של בעלי הדין משימוש עתידי בדברים שנאמרו במהלך דיון מקדמי בכתב האישום, שפרוטוקול הדיון כאמור לא ישמש ראיה בכל הליך משפטי אחר, אלא בהסכמת בעלי הדין” (הצעת חוק מס’ 158 מיום ז’ בשבט, התשס”ה (17 בינואר 2005). לגבי העברת ההליך לשופט אחר בעקבות כישלון גישור, בטרם חקיקתו של סעיף 143א לחסד”פ, ראו: ע”פ 4492/11 שטייק נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(5) 825, 833 (2002); ע”פ 2985/05 שמי נ’ מדינת ישראל (21.4.2005)).
לסיכום קבעה נאור, כי “משעה שניסיונות ה”גישור” בדיון המקדמי כשלו, חלה החזקה הסטטוטורית הקבועה בסעיף 143א(ה) לחסד”פ לפיה יש להורות על העברת התיק למותב אחר. על כן יש לקבל את הערעור”.
נראה שקל לנאור להתלבש על השופט עידו דרויאן כי איננו מיקירי החונטה. עידו דרויאן נחשב לשופט בעל מודעות לזכויות האזרח, ואף קיבל שבחים מהציבור. הוא גם לא היסס להעביר ביקורת חמורה על כמה פרקליטים שקרנים במחוז ת”א. אילו היתה זו יקירת החונטה, למשל דבורה ברלינר, ברור שנאור לא הייתה פוסלת אותה, ומוצאת לעצמה איזה מניפולציה.
את המדינה ייצגה הפרקליטה מורן פולמן. כמי שמייצגת את המדינה, היא לא הייתה צריכה בכלל להתנגד לבקשה הזו. כפי שנאור אומרת התשובה היא חד משמעית ולא תלוייה בשיקולים ואיזונים.
בתמונה מורן פולמן.
| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים |
| ע”פ 1061/16 |
| לפני: | כבוד הנשיאה מ’ נאור |
| המערערים: | 1. גארי רובינוב |
| 2. אבי סמויילוב | |
| 3. סמי אברמוב |
| נ ג ד |
| המשיבה: | מדינת ישראל |
| ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו מיום 3.2.2016 בת”פ 14664-09-15 שניתנה על ידי כבוד השופט ע’ דרויאן
תגובת המשיבה מיום 11.2.2016 |
בשם המערערים: עו”ד גל זייד
בשם המשיבה: עו”ד מורן פולמן
| פסק-דין |
- לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ע’ דרויאן) מיום 3.2.2016 שלא לפסול עצמו מלדון ב-ת”פ 14664-09-15.
- וזו השתלשלות האירועים: התיק החל להישמע על-ידי השופט דרויאן כדיון מקדמי. ביום 11.1.2016 הודיע ב”כ המערערים כי ניסיונות ה”גישור” בדיון המקדמי כשלו והמערערים עומדים על כפירתם בעובדות כתב האישום. ביום 25.1.2016 הגישו המערערים בקשה להעברת התיק למותב אחר. לטענתם, העברת התיק למותב אחר מתחייבת מכוח סעיף 143א(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982, הקובע כי “במידה ולא הסתיים הדיון בכתב האישום במסגרת דיון מקדמי לפי סעיף זה, יעביר בית המשפט את הדיון בכתב האישום לשופט אחר”. בפרט הלינו המערערים על כך שבית המשפט שמע את הצעת המאשימה למערערים וחיווה את דעתו על טיבה של ההצעה ועל העונש שיושת על המערערים במסגרתה.
- ביום 3.2.2016 דחה בית משפט השלום את הבקשה, תוך שהוא מציין בפתח דבריו כי יתייחס לבקשה “כבקשה לפסלות שופט”. בית המשפט קבע כי הבקשה הוגשה בשיהוי ולא בהזדמנות הראשונה. כן קבע בית המשפט כי הבעת דעה על עונש שעשוי להיות מוטל אם יוכח כתב האישום במלואו, אינה מלמדת על כך שדעתו של השופט “ננעלה”, לא באשר לעצם ההרשעה ולא באשר לעונש.
- על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.
- ביום 11.2.2016 הגישה המדינה, לאחר שנתבקשה לכך, את תגובתה לערעור. המדינה ציינה כי אף שאינה סבורה שישנו חשש ממשי למשוא פנים בענייננו, הרי שהיא מסכימה כי יש מקום לקבל את הערעור נוכח סעיף 143א(ה) לחוק סדר הדין הפלילי.
- דין הערעור להתקבל.
- כידוע, בהתאם לאמור בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984 (להלן: החוק), המבחן לפסלות שופט הוא קיומן של נסיבות אשר יש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. כמו כן מונה סעיף 77א(א1) לחוק שורה של מקרים המקימים חזקה חלוטה, אשר בהתקיימם לא ישב שופט בדין, אף אם אין חשש ממשי למשוא פנים. מקרים אלה מתבססים על קרבה אישית של השופט לאחד הצדדים, עניין אישי שלו בהליך או מעורבות קודמת בעניין הנדון (השוו ל: ע”פ 6977/13 פרל נ’ הוועדה המקומית לתכנון ולבניה “שרונים”, בפס’ 4 (21.10.2013); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 5, 141 (2006)).
- לעילות המפורטות בסעיף 77א(א1) לחוק מצטרף גם סעיף 143א(ה) לחוק סדר הדין הפלילי, אשר יצר למעשה עילת פסלות סטטוטורית נוספת (ע”פ 4877/13 עווידה נ’ מדינת ישראל (18.4.2014) (להלן: עניין עווידה)). כפי שהוסבר בעניין עווידה, הסעיף מקים חזקה חלוטה, לפיה במקרים בהם התקיים דיון מקדמי אך לא הושג הסדר טיעון מלא בנוגע להודאה בעובדות, נדרשת העברת הדיון לשופט אחר שלא השתתף בהליך המקדמי. ביסוד חזקה זו עומד החשש למשוא פנים. חשש זה נובע מכך שהשופט בהליך המקדמי עשוי להיחשף לחומרים רבים שיש בהם כדי להשפיע על דעתו ביחס לנאשם; ומכך שנדרשת מהשופט מעורבות רבה בקידום הסדר הטיעון בין הצדדים שבפניו (שם, פס’ 10-9). ניתן ללמוד זאת גם מדברי ההסבר שהופיעו בהצעת החוק שקדמה לתיקון מספר 48 לחסד”פ, עת הוסף לחוק סעיף 143א:
“מכיוון שההליך המקדמי המוצע הוא חריג לדרך הרגילה של בירור האשמה, מוצע לקבוע שאם לא יסתיים ההליך בכתב האישום בשלב הדיון המקדמי ויהיה צורך בשמיעת ראיות, יועבר הטיפול בהליך לשופט אחר או למותב אחר, שלא היה חשוף לחומר הראיות ולא יורשה לעיין בפרוטוקול הדיון המקדמי. כמו כן מוצע, כדי למנוע חשש של בעלי הדין משימוש עתידי בדברים שנאמרו במהלך דיון מקדמי בכתב האישום, שפרוטוקול הדיון כאמור לא ישמש ראיה בכל הליך משפטי אחר, אלא בהסכמת בעלי הדין” (הצעת חוק מס’ 158 מיום ז’ בשבט, התשס”ה (17 בינואר 2005). לגבי העברת ההליך לשופט אחר בעקבות כישלון גישור, בטרם חקיקתו של סעיף 143א לחסד”פ, ראו: ע”פ 4492/11 שטייק נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(5) 825, 833 (2002); ע”פ 2985/05 שמי נ’ מדינת ישראל (21.4.2005)).
- משעה שניסיונות ה”גישור” בדיון המקדמי כשלו, חלה החזקה הסטטוטורית הקבועה בסעיף 143א(ה) לחסד”פ לפיה יש להורות על העברת התיק למותב אחר. על כן יש לקבל את הערעור.
הערעור מתקבל, אפוא, והתיק יועבר למותב אחר.
ניתן היום, ב’ באדר א התשע”ו (11.2.2016).
| ה נ ש י א ה |
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16010610_C02.doc דז
מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
