אסתר חיות החלטה גזענית נגד אתיופים: לא צריך ראיות כדי להשליך אתיופים למעצר עד תום ההליכים בשוד של 500 ש”ח ו- 10 פקטים של וינסטון לייט בש”פ 1069/16

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/pxMec-3ZW

למישהו יש ספק שהשופטת אסתי חיות, לשעבר זמרת בלהקה צבאית, היא גזענית ושונאת אתיופים? קראו בבקשה את ההחלטה בתיק פלילי זה. מדובר בשוד תחנת דלק ע”י כושי, ששדד 500 ש”ח ו- 10 קופסאות סיגריות וינסטוון לייט, שזה 200 סיגריות. שופט המחוזי בחיפה, בחוכמתו, יחיאל ליפשיץ, קבע שהראיות דלות כדי לקבוע שהאתיופי שלפנינו הוא השודד, ואין זה מספיק למעצר עד תום ההליכים.

ליפשיץ קבע שלא ניתן להאשים אתיופי בגלל כל מיני “ראיות” שיכולות להתאים לכל אתיופי. השופט למעשה הבין ש”העדים” לא יכולים להבדיל בין אתיופי אחד למשנהו, ולמעשה המשטרה הביאה אתיופי ונטפלה לו. המוכרים לא זיהו אותו. המוכרת אמרה שהיא יכולה לזהות את קולו אבל לא נערך מסדר זיהוי. המוכרת טענה שהיא יכולה לזהות את הסכין. ממש בדיחה לזהות סכין. המוכרת טענה שהשודד לבש כחול לבן. המוכר טען שלבש אפור. ליפשיץ טען שאי אפשר לראות בצילומי האבטחה, ואסתי חיות ראתה פסים אפור לבן. כמו כן, מצאו אצלו כמה סיגריות וינסטון, אבל לא מצאו 10 פקטים של וינסטון לייט, ועל זה אמרה אסתי, ש”מה זה משנה, לייט שמייט, העיקר שאפשר להפליל, אז יאללה, נפליל”.

ליפשיץ דחה את הבקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו והורה לשחררו ממעצר כנגד התחייבות עצמית בסך 10,000 ש”ח להבטחת התייצבותו למשפט. ליפשיץ קבע שמהראיות בתיק עולה לכאורה כי הן השודד והן המשיב הם צעירים אתיופים בעלי נתוני גוף דומים, וכי המשיב מתגורר בקרבת החנות והיה באפשרותו לבצע את השוד. למשיב אין אליבי לזמן השוד ושתק בחלקים נרחבים מחקירתו. כל אלו, כך קבע בית המשפט קמא, אכן מעוררים חשד בלתי מבוטל כי המשיב הוא מי ששדד את החנות. עם זאת, סבר בית המשפט כי אין די בראיות לכאורה שהוצגו על מנת לבסס סיכוי סביר להרשעתו של המשיב, משום שאין בהן משקל סגולי של ממש הקושר אותו לשוד. החולצה שנתפסה בביתו של המשיב – חולצת פסים עם כובע (קפוצ’ון) ועליה סמל של חברת “נייק” מלפנים – היא אכן מאותו מין וסוג שלבש השודד בעת השוד על פי הצילומים שנקלטו במצלמות האבטחה, וכי מן הראיות לכאורה עולה כי החולצה שנתפסה בביתו של המשיב בעת שנעצר כשלושה ימים לאחר השוד, הייתה ברשותו במועד שבו אירע השוד. עם זאת סבר בית המשפט קמא כי בשל איכותם הירודה של צילומי האבטחה לא ניתן לקבוע במדויק מה היה צבע חולצתו של השודד וכי אף אם ניתן להניח שצבעה זהה לצבע החולצה שנתפסה בביתו של המשיב, אין די בכך לביסוס סיכוי סביר להרשעה משום שאין מדובר בפריט לבוש נדיר או בפריט הנושא סממן ייחודי (כגון כתם או קרע) שבאמצעותו ניתן לקבוע ולו לכאורה בשלב זה כי מדובר באותה החולצה שנתפסה בביתו של המשיב.

ליפשיץ קבע עוד כי הכפפות והסכין שנתפסו בביתו של המשיב אף הם אינם ייחודיים אלא פריטים נפוצים ועל כן גם הם אינם מהווים ראיה לכאורה המסבכת את המשיב בביצוע השוד. אשר לקופסת הסיגריות מסוג “ווינסטון” שנתפסה בביתו של המשיב קבע בית המשפט קמא כי המוכרת אמרה בחקירתה מספר פעמים כי השודד נטל מהחנות 10 קופסאות סיגריות מסוג “ווינסטון לייט” ואילו מן הראיות לכאורה עולה כי בביתו של המשיב נמצאה קופסת סיגריות אחת מסוג “ווינסטון”, ולא “ווינסטון לייט”, כפי שנטען בבקשת המעצר.

המוכרת מסרה שהיא אינה יכולה לזהות את פניו של השודד משום שעטה כיסוי פנים, אך טענה כי תוכל לזהות את קולו ולמרות זאת לא נערך מסדר זיהוי קולות. המוכר מסר כי לא יוכל לזהות את השודד וכן על כך שבמסדר תמונות שנערך לו במועד מאוחר יותר לא זיהה את המשיב. המוכר מסר אמנם בחקירתו כי הבחין ששיערו של השודד היה מגולח וכי הייתה לו מעין צלקת (“פֵּנְס”) מעל אחת הגבות התואמת לכאורה את האמור בדו”ח הפעולה מיום המעצר בו צוין כי למשיב “סימן בגבה הימנית”. כמו כן ניתן להבחין במעין צלקת מעל הגבה הימנית של המשיב בתמונתו שצולמה עם מעצרו.

אך ליפשיץ סבר כי גם ראיה לכאורה זו אינה נושאת משקל של ממש משום שבעת שהשודד הגיע לראשונה לחנות, עסק המוכר בספירת מלאי ובניגוד למוכרת לא בא עמו בדברים. על כן, כך קבע, יש קושי לייחס משקל לטענתו לפיה הבחין בנתון שולי בפניו של השודד כמו צלקת מעל אחת הגבות. בהתייחס לטענתו של המוכר לפיה שיער ראשו של השודד היה מגולח עמד בית המשפט קמא על כך שהן מצילומי האבטחה בהם תועד המשיב יומיים לפני השוד והן בתמונתו מיום המעצר עולה לכאורה כי הוא בעל שיער קצר אך לא מגולח. עוד קבע בית המשפט קמא כי שתיקתו של המשיב בחקירה נושאת משקל מוגבל בנסיבות העניין וכי במהלך החקירה הוא הכחיש פעם אחר פעם את ביצוע השוד.

אכן כל הכבוד לשופט ליפשיץ שהבין כי יכול להיות שהמשטרה סתם נטפלת לאתיופי הראשון שמצאה. אנחנו הכי התרשמנו מהטענה שהשודד שדד 200 סיגריות וינסטון לייט, ולא מצאו אותם אצל הנאשם בבית אלא מצאו קופסה אחת (20 סיגריות) של וינסטון לא לייט. אז לאן נעלמו 180 סיגריות?

ואז הפרקליטות מערערת לאסתי חיות, וחיות מחליטה שלא מעניין אותה שום דבר. אם נתפס חשוד, והמשטרה בטוחה שזה הוא, אז שישב בכלא. לא מעניין אותה בכלל לאן נעלמו 180 סיגריות וינסון לייט. היא קיבלה את הטענה של המדינה ש”שגה בית המשפט קמא בקבעו שקופסת הסיגריות שנתפסה בביתו של המשיב אינה מסוג “ווינסטון לייט” שכן לא ניתן לקבוע זאת על סמך החזות החיצונית של הקופסא“. אנחנו לא הבנו את הטענה הזו? המוכרת אמרה ששדדו ממנה וינסטון לייט. השוטרים מצאו וינסטון. מה הקשר לחזות החיצונית של הקופסה? הרי 200 סיגריות הן שלל השוד, אז איפה השלל הזה? וגם איפה ה- 500 ש”ח, לאן הם נעלמו?

כך אומרת אסתר:

“נוכח העובדה שאין הבדל חיצוני בולט בין קופסאות סיגריות מסוג “ווינסטון” וקופסאות סיגריות מסוג “ווינסטון לייט”, איני סבורה כי היה מקום לשלול לחלוטין בשלב זה של ההליך את המשקל הראייתי הלכאורי שיש לקופסת הסיגריות שנתפסה בביתו של המשיב”.

שוב פעם: המוכרת אמרה 10 קופסאות, מצאו רק קופסה אחת. היא אמרה וינסטון לייט. מצאו וינסטון לא לייט. מה הקשר להבדל החיצוני בין הקופסאות? השוטרים לא ידעו להבחין איזה קופסה הם תפסו? מה רשום בדוח החיפוש? בכלל איך הגיעו אליו הביתה?

ואיך פתאום קובעת אסתר שהיא כן יכולה לראות את הצבע של החולצה במצלמת האבטחה כאשר ליפשיץ טען שאי אפשר לראות? המוכרת שראתה את השודד אמרה שהצבע כחול לבן. מוכר נוסף שלא ממש ראה אותו אמר שהצבע אפור, ואילו אסתר ראתה בצילומי האבטחה פסים בצבע אפור. אם המוכרים חלוקים בצבע, ואף אחד מהם לא אמר שיש פסים בחולצה, והשופט ליפשיץ אמר שאי אפשר לראות בצילומי האבטחה, אז איך פתאום הפסים שאסתר חיות ראתה הפכו לראייה מרשיעה?

חיות מודה שכל הפריטים שנתפסו בבית האתיופי הם נפוצים ולא יחודיים: היא אומרת ש”כמו כן הפריטים האחרים שנתפסו בביתו של המשיב, אף שהם נפוצים כל אחד לעצמו, נושאים בעיני משקל ראייתי לכאורי מסוים בהצטברם, ומן הראוי היה להתייחס לכך”. אבל אם תחשבו על זה, אז פירושו של דבר הוא שהצירוף של שום דבר עם כלום, ועם אפס מאופס שווה ל…  הרשעה!!!  איזה יופי. ככה תופרים אתיופים.

הנה עוד פעם מפיה של אסתר חיות:

“אין לכחד, הראיות לכאורה במקרה דנן הינן נסיבתיות ועוצמתן אינה מן הגבוהות, בייחוד כאשר בוחנים כל ראיה לכאורה בנפרד. אך הצטברותן בהחלט נושאת משקל ממשי והמשיב לא נתן להן כל מענה. בנסיבות אלה, מסקנתו של בית המשפט קמא לפיה לא קמה אפשרות סבירה להרשעתו של המשיב בעבירות שיוחסו לו היא בעיניי מסקנה מרחיקת לכת ואין לקבלה”.  

כלומר אפס+אפס=100% הרשעה.  

ככה תופרים תיק מאפס ועוד אפס. הכי התרשמנו מהטיעון שהמוכרת “זיהתה את הסכין”. מה באמת? עכשיו יש גם “מסדר סכינים” במשטרה? אם לך הקורא הנאמן היו מראים את הסכין שבו אמא שלך חתכה את השניצל אתמול, האם היית מזהה אותו?

והכי מגעיל זה הציטוט הבא:

“לכל אלה יש להוסיף את שתיקת המשיב בחקירתו. אכן, כפי שציין בית המשפט קמא, המשיב ענה על חלק מהשאלות שהופנו אליו בחקירה והכחיש את מעורבותו בשוד ואולם, רוב הזמן הוא שמר על זכות השתיקה והתחמק מלתת מענה לחשדות שהועלו נגדו (ראו: בש”פ 8445/13 עזאם נ’ מדינת ישראל, בפסקה 23 (‏23.12.2013)). התנהלותו זו של המשיב יש בה אף היא משום חיזוק מסוים לראיות לכאורה שנאספו נגדו”.

נו באמת, כאשר שולה זקן שמרה על זכות השתיקה, אף אחד לא ראה בזה חיזוק לשחיתות והגניבות שלה. אותה לא שמו במעצר עד תום ההליכים.   אבל כאשר אתיופי שותק, ומממש זכות לשתוק, אז זה פתאום נהפך חיזוק לעובדה שיכול להיות שהוא השודד?

יש לנו חדשות לשופטת אסתר חיות. זכות השתיקה כשמה כן היא. הזכות לשתוק. אם זה מתפרש כחיזוק ל”ראיות שנאספו” הרי שלמעשה אין שום זכות שתיקה בישראל, לפחות לא לאזרח הפשוט. למה אם כן מטעים את האזרחים בישראל לחשוב שבאמת קיימת זכות כזו הנקראת זכות השתיקה, כשמימוש הזכות הזו גורם חיזוק לראיות המרשיעות? ואיך שולה זקן שתקה ולא עשו לה כלום?

ואיך זה שכאשר אזרחים מגיעים לבית משפט של ערעור, השופטים מעיפים אותם מכל המדרגות בטענה שבית משפט של ערעור לא מתערב בממצאים של הערכאה הראשונה, אבל כאשר הפרקליטות מבקשת מערכאת הערעור להתערב בממצאים, אסתר חיות עושה זאת בשמחה, כל עוד זה משאיר עוד בן אדם בכלא, ללא ראיות.

אזהרת פרקליט תופר תיקים הצמא לדם חשודים:  עו”ד חיים שוייצר

את הפרקליטות ייצג הפרקליט הנאלח חיים שוייצר. עוד דוגמא איך פרקליטים כמוהו לא יודעים לספוג את ההפסד ומערערים ללא הכרה כל פעם שהם מפסידים בערכאות הנמוכות, כי הם יודעים שבבית משפט עליון, הפרקליטות תמיד מנצחת. בבית משפט העליון תמיד פוסקים לרעת האזרח, ופרקליטים צמאים לדם כמו חיים שוייצר מנצלים את זה.