בשירות החונטה סלים ג’ובראן: הציבור לא זכאי להסתמך על הלכת לופוליאנסקי כדי לקבל פטור ממאסר: דין החונטה לא תקף לאזרח הפשוט חיים כהן רע”פ 1076/16

עוד החלטה מחפירה של ערבי מחמד בעליון סלים ג’ובראן. לג’ובראן הזה אין שום אמירה מיוחדת. אין לו שום גוון עצמאי. הוא בובת חונטה שמיישרת קו עם החונטה. זה שהוא מגיע מעדת הרוכבים על גמלים, ושותי חלב הנאקות, לצערנו, לא הביא לנו מבט אחר אל העולם. היינו מצפים שכבן מיעוטים יהיה יותר קשוב לאזרחים ולמצוקותיהם, למיעוטים, לסובלים, אבל הוא איש חונטה, והנה דוגמא מקוממת למה הוא מנותק מהעם.

ראש עירית ירושלים לשעבר, לופוליאנסקי, עבר עבירות חמורות ונגזר עליו עונש קל מאוד בגלל מצבו הרפואי ללא מאסר. “בית המשפט התרשם, בין היתר, כי עונש מאסר עשוי להביא לקיצור ממשי של תוחלת חייו בשל מחלתו”. אז מה קורה כאשר אזרח מן השורה מצטט את הלכת לופוליאנסקי ומבקש הקלה בעונש (ומדובר בתיק תעבורה, לא בתיק פלילי פרופר). ג’ובראן אומר לו שמקרה לופוליאנסקי היה חריג, כלומר לופוליאנסקי קיבל “הנחת סלב” או הנחת חונטה”. פירושו של דבר שאל לו לאזרח לצפות לדין שווה כמו המיוחסים. שופטי העליון ימצאו כל תירוץ שבעולם כדי להחמיר עם האזרח הפשוט, ולהקל עם החונטאיסטים (זו הסיבה שגם אהוד אולמרט יצא בזול, אחרי ששופט המחוזי רוזן נכנס באולמרט).

הנה התירוץ של סלים ג’ובראן למה יש דין חונטה מיוחד לחונטאיסטים:

“המבקש טוען, בהסתמך על פסק הדין בעניין לופוליאנסקי, כי היה מקום לחרוג לקולה ממתחם הענישה בשל מצבו הרפואי. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שציינתי לאחרונה, ההכרעה בעניין לופוליאנסקי נעשתה על רקע נסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה, בהן בית המשפט התרשם, בין היתר, כי עונש מאסר עשוי להביא לקיצור ממשי של תוחלת חייו בשל מחלתו (ראו: דנ”פ 623/16 פינטו נ’ מדינת ישראל, פסקה 7 (8.2.2016); וכן ראו: עניין לופוליאנסקי, פסקה 191). ככלל, מצב בריאותי קשה איננו מקנה לעבריין פטור מעונש מאסר בפועל בגין מעשיו, ככל שעונש זה מוצדק לגביו לאחר הרשעתו (ראו: ע”פ 4327/12 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 35 (5.6.2013); ע”פ 7453/09 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 14 (16.3.2011)). הנחת המוצא היא שגורמי הרפואה בשירות בתי הסוהר ערוכים לטפל באסירים במצבים רפואיים שונים, כולל מצבים רפואיים שאינם פשוטים, וחזקה היא שהאסיר יקבל את הטיפול הרפואי לו הוא נזקק בין כותלי בית הסוהר (ראו: עניין לופוליאנסקי, פסקה 222; ע”פ 9155/12 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 18 (19.11.2014); ע”פ 8226/06 טוויל נ’ מדינת ישראל, פסקה 6 (10.4.2007)).

במקרה שלפניי, בית המשפט המחוזי התרשם כי מצבו הרפואי של המבקש הוא כזה אשר שירות בתי הסוהר ערוך לטפל בו, ולאחר שעיינתי במסמכים הרפואיים שצורפו לבקשה, אני מצטרף למסקנתו. כן איני סבור כי יש במצב רפואי זה להצדיק הפחתה מהעונש שהוטל על המבקש גם בתוך מתחם העונש, בשים לב לנסיבות המקרה. לפיכך, דין בקשת רשות הערעור להידחות”.

ואנו שואלים למה אי אפשר היה לומר שהשב”ס היה “ערוך לטפל” בלופוליאנסקי? למה הוא לא קיבל מאסר ואחרים כן?

אגב, כתבת שורות אלו איננה גזענית, ודווקא מחבבת מאוד את הישאם אבו שחאדה מרמלה, ואת זאיד פלאח מחיפה (דרוזי). מדהימים. כן ירבו.

החלטה

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ר’ בן-יוסף) בעפ”ת 56337-12-15 מיום 14.1.2016, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (סגנית הנשיא נ’ פראג לבוא) בפ”ל 2176-09-15 מיום 24.12.2015, כפי שיפורט להלן.

רקע והליכים קודמים

2. המבקש הורשע בבית המשפט לתעבורה ביום 20.12.2015, על יסוד הודאתו בעובדות כתב אישום, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ”א-1961 (להלן בהתאמה: פקודת התעבורה ו-עבירת נהיגה בזמן פסילה); נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) בצירוף סעיף 62(1) לפקודת התעבורה; ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח תקפה, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש”ל-1970. על פי עובדות כתב האישום, המבקש נפסל מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 18 חודשים בגזר דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו בפ”ל 3749-01-14 מיום 20.7.2015 (להלן בהתאמה: התיק הקודם ו-הפסילה). חרף האמור, ביום 8.9.2015, המבקש נמצא נוהג ברכב בשכונת רמת אפעל שבעיר רמת גן – וזאת, בעוד הפסילה בתוקף ולמרות העובדה שתוקף רישיון הנהיגה שלו פג.

3. ביום 20.12.2015, נשמעו הטיעונים לעונש, ובמהלכם טען המבקש כי לאחר הפסילה שכר נהג כדי לקיים את הוראת בית המשפט. לטענתו, ביום האירוע הוא קיבל שיחת טלפון מבית ספרה של בתו, בו נאמר לו שהיא נפלה ונחבלה. הוא הסביר כי נלחץ ולכן התיישב מאחורי ההגה, כאשר לגרסתו, מרחק הנסיעה היה מרחק קצר של כ-900 מטרים. ביום 24.12.2015, בית המשפט לתעבורה גזר את עונשו של המבקש. תחילה, בית המשפט לתעבורה עמד על כך שלמבקש 106 הרשעות קודמות בעבירות תחבורה, וביניהן שישה מקרים קודמים של נהיגה כאשר רישיונו אינו בתוקף. עוד עמד בית המשפט על כך שבמסגרת התיק הקודם – שאף עניינו בנהיגה בזמן פסילה – נגזר על המבקש עונש של 4 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. המבקש ביקש אורכה לפני תחילת ריצויו של עונש זה, וביצע את העבירות מושא כתב האישום במהלך תקופת האורכה שניתנה לו. עוד הוסיף בית המשפט לתעבורה כי נגד המבקש תלוי ועומד עונש בר הפעלה של שישה חודשי מאסר על תנאי. נוכח עבר פלילי זה, בית המשפט לתעבורה מצא כי אין במאסר על תנאי או במאסר לריצוי על דרך של עבודות שירות כדי להרתיע את המבקש מביצוע עבירות נוספות.

לאחר דברים אלו, בית המשפט לתעבורה נפנה לקבוע את מתחם העונש ההולם את מעשיו של המבקש. בית המשפט ציין כי עבירות הנהיגה בזמן פסילה מהווה את אחת העבירות החמורות בפקודת התעבורה. זאת, שכן הפסילה היא הדרך בה בית המשפט מונע את נהיגתו של אדם אשר מסכן את הציבור, והנהיגה בזמן הפסילה מסכלת תכלית זו ומטילה סיכון על שלום הציבור. בנוסף, בית המשפט לתעבורה ציין כי יש בעבירה זו זלזול בהחלטה שיפוטית, המבטא פגיעה בשלטון החוק. על סמך מאפיינים אלו, לצד עברו הפלילי של המבקש, בית המשפט לתעבורה מצא כי מתחם העונש ההולם נע בין מספר חודשי מאסר ל-20 חודשי מאסר בפועל, ובין שנתיים לחמש שנות פסילת רישיון.

באשר לטענותיו של המבקש בדבר נפילתה של בתו, בית המשפט לתעבורה הדגיש כי המרחק של 900 מטר הוא מרחק אותו ניתן לגמוע ברגל בתוך פחות מעשר דקות, או לחלופין להזמין מונית או לבקש סיוע משכן. כן התייחס בית המשפט לתיק הקודם, שאף בו הצדיק המבקש את התנהגותו בנסיבות חריגות ומיוחדות. על יסוד האמור, בית המשפט לתעבורה השית על המבקש עונש של 15 חודשי מאסר בפועל, מהם ינוכו 108 הימים בהם שהה במעצר ובמעצר בפיקוח אלקטרוני. כן הפעיל בית המשפט את עונש המאסר המותנה מהתיק הקודם, כך ששלושה חודשים ממנו ירוצו במצטבר – וכך שבסך הכולל, הוטל על המבקש עונש של 18 חודשי מאסר בפועל. עוד השית בית המשפט לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: פסילה בפועל של רישיון הנהיגה לתקופה של שנתיים; הפעלת עונש פסילה על תנאי למשך 6 חודשים מהתיק הקודם; ומאסר על תנאי של 8 חודשים למשך 3 שנים, שלא ינהג בעת פסילה או כאשר רישיון הנהיגה שלו אינו בתוקף.

יצוין, כי מיד לאחר שימוע גזר הדין, הגיש המבקש מסמך תוצאות בדיקת MRI, אשר לטענתו נתקבלה רק לאחר שמיעת הטיעונים לעונש, וממנה עלה כי לקה במחלה קשה.

4. המבקש ערער על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי, ובין השאר טען כי לא ניתן בגזר הדין משקל למחלתו, משום שעובדה זו הועלתה רק לאחר שלב הטיעונים לעונש. ביום 14.1.2016, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שקבע כי גזר דינו של בית המשפט לתעבורה הוא ראוי בנסיבות העניין, וכי עניינו של המבקש נכנס בגדר המצבים החריגים בהם ניתן להטיל לראשונה עונש מאסר בפועל ללא קבלת תסקיר שירות מבחן. באשר למחלתו של המבקש, בית המשפט המחוזי הדגיש כי שירות בתי הסוהר ערוך לטפל גם בעוברי עבירות חולים, ולמען הזהירות הפנה את תשומת ליבו של השירות למצבו של המבקש. מכאן הבקשה שלפניי.

הבקשה למתן רשות ערעור

5. בבקשה שלפניי, טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו חורג במידה קיצונית מהעונש הראוי, לטעמו, בנסיבות המקרה, וזאת בשל שני נימוקים: ראשית ועיקר, המבקש טוען כי מצבו הרפואי מצדיק הקלה בעונשו, כך שלא יוטל עליו עונש מאסר בפועל. המבקש מסתמך על פסק דינו של בית משפט זה בע”פ 5669/14 לופוליאנסקי נ’ מדינת ישראל (29.12.2015) (להלן: עניין לופוליאנסקי), וסבור כי עניינו נכנס בגדר המקרים החריגים בהם מאסר בפועל עשוי להביא לקיצור תוחלת החיים. המבקש מוסיף וטוען כי הייתה חובה על בית המשפט לתעבורה לבחון מחדש את מתחם העונש שנקבע, לאחר שהעלה את טענותיו בדבר מצבו הרפואי, ואף לבקש חוות דעת מומחה בעניין הסיכון הרפואי אשר עשוי להיווצר משהייה במאסר. שנית, המבקש סבור כי בית המשפט לתעבורה שגה באופן בו התייחס לטענות אותן העלה במסגרת הטיעונים לעונש, לפיהן מדובר היה בנסיעה למרחק קצר בשל נפילתה של בתו. לשיטת המבקש, משהודה בעובדות כתב האישום שלא במסגרת הסדר טיעון, היה מקום לבחון את הטענות אותן העלה ברף הוכחה נמוך יותר ולקבוע שנסע נסיעה קצרה בלבד כנסיבה מקלה הנוגעת לביצוע העבירה.

דיון והכרעה

6. אין בידי לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור. הלכה היא כי רשות לערעור שני תינתן רק במקרים בהם עולה מהבקשה סוגיה עקרונית בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (בר”ע 103/82 חניון חיפה בע”מ נ’ מצת אור (הדר חיפה) בע”מ, פ”ד לו(3) 123 (1982)), או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בנסיבות המקרה (ראו: רע”פ 5066/09 אוחיון נ’ מדינת ישראל (22.4.2010)). עיינתי בבקשה, בפסקי דינן של הערכאות הקודמות ובמסמכים הרפואיים אשר הוגשו על ידי המבקש, ולא מצאתי כי הבקשה שלפניי מעוררת שאלה עקרונית או שיקולי צדק המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה.

7. עניינה של הבקשה שלפניי הוא בחומרת העונש שהוטל על המבקש. כידוע, חומרת העונש אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור, אלא במקרים חריגים בהם העונש סוטה במידה ניכרת ממדיניות הענישה בעבירות דומות (ראו: רע”פ 9102/15 פאר נ’ מדינת ישראל, פסקה 10 (26.1.2016); רע”פ 1429/13 מוסרי נ’ מדינת ישראל, פסקה 8 (25.7.2013)). במקרה שלפניי, לא מצאתי סטייה כלשהי בעונש שהוטל על המבקש, ובוודאי שלא סטייה קיצונית. בית המשפט לתעבורה פירט בגזר דינו את השיקולים לחומרה בעניינו של המבקש, המצדיקים קביעת מתחם ענישה הכולל רכיב של עונש מאסר בפועל, ואין לי אלא להצטרף לדבריו – המבקש הפגין זלזול בהוראה שיפוטית, עת בחר לשבת מאחורי ההגה חרף ידיעתו הברורה על קיומה של הפסילה. המעשה נעשה כשנה וחצי בלבד אחרי שהמבקש נתפס בביצוע מעשים דומים, וכחודש וחצי לאחר שהוטלו על המבקש עונשים של מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות ומאסר מותנה. בנסיבות אלה, מתחם העונש שנקבע למבקש הוא ראוי לטעמי ואיני מוצא כל עילה להתערבות בו.

8. המבקש מעלה טענות הנוגעות לאופן שבו בחן בית המשפט לתעבורה את הראיות שהביא בדבר נפילתה של בתו ובדבר המרחק הקצר שנהג – אשר מהוות לטעמו נסיבות מקלות הנוגעות לביצוע העבירות. סבורני כי סוגיות אלו אינן מתעוררות במקרה שלפניי, שכן דחיית טענתו של המבקש בעניין זה נעשתה גם מתוך הנחה שהנסיבות שתיאר הן נכונות. בית המשפט לתעבורה הדגיש כי בתו של המבקש אך נחבלה קלות, כפי שהוא אף הודה בעצמו, ומהאישור עלה שנקרא לבית הספר להרגיע אותה. בנוסף, בית המשפט לתעבורה דחה את הטענה כי המרחק הקצר מהווה נסיבה לקולה, תוך שהדגיש כי מדובר במרחק שאותו ניתן לגמוע ברגל בזמן קצר או להזמין מונית. משכך, השאלה העקרונית אותה מעלה המבקש לא השפיעה על גזר דינו.

9. נותרה טענתו של המבקש בדבר מצבו הרפואי, אשר לגישתו יש בו להצדיק הקלה בעונשו. תחילה, יובהר כי אין ממש בטענתו של המבקש לפיה בית המשפט לתעבורה שגה בקביעת מתחם העונש ההולם את העבירה משום שלא היה מודע למצבו הרפואי. לפי תיקון 113 לחוק העונשין, התשל”ז-1977, המבנה את שיקול הדעת השיפוטי בענישה, מצבו הרפואי של נאשם נשקל במסגרת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, ומכאן שמדובר ברכיב המשפיע על גזירת עונשו של המבקש בתוך מתחם העונש ההולם. לפיכך, לא היה במצב הרפואי להשפיע על מתחם העונש, אלא על מיקומו של המבקש ביחס אליו.

שנית, המבקש טוען, בהסתמך על פסק הדין בעניין לופוליאנסקי, כי היה מקום לחרוג לקולה ממתחם הענישה בשל מצבו הרפואי. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שציינתי לאחרונה, ההכרעה בעניין לופוליאנסקי נעשתה על רקע נסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה, בהן בית המשפט התרשם, בין היתר, כי עונש מאסר עשוי להביא לקיצור ממשי של תוחלת חייו בשל מחלתו (ראו: דנ”פ 623/16 פינטו נ’ מדינת ישראל, פסקה 7 (8.2.2016); וכן ראו: עניין לופוליאנסקי, פסקה 191). ככלל, מצב בריאותי קשה איננו מקנה לעבריין פטור מעונש מאסר בפועל בגין מעשיו, ככל שעונש זה מוצדק לגביו לאחר הרשעתו (ראו: ע”פ 4327/12 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 35 (5.6.2013); ע”פ 7453/09 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 14 (16.3.2011)). הנחת המוצא היא שגורמי הרפואה בשירות בתי הסוהר ערוכים לטפל באסירים במצבים רפואיים שונים, כולל מצבים רפואיים שאינם פשוטים, וחזקה היא שהאסיר יקבל את הטיפול הרפואי לו הוא נזקק בין כותלי בית הסוהר (ראו: עניין לופוליאנסקי, פסקה 222; ע”פ 9155/12 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 18 (19.11.2014); ע”פ 8226/06 טוויל נ’ מדינת ישראל, פסקה 6 (10.4.2007)). במקרה שלפניי, בית המשפט המחוזי התרשם כי מצבו הרפואי של המבקש הוא כזה אשר שירות בתי הסוהר ערוך לטפל בו, ולאחר שעיינתי במסמכים הרפואיים שצורפו לבקשה, אני מצטרף למסקנתו. כן איני סבור כי יש במצב רפואי זה להצדיק הפחתה מהעונש שהוטל על המבקש גם בתוך מתחם העונש, בשים לב לנסיבות המקרה. לפיכך, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

10. סוף דבר, הבקשה נדחית. יחד עם זאת, ולפנים משורת הדין, ראיתי לנכון להיעתר לבקשתו של המבקש לדחות את מועד התייצבותו לעונש המאסר, על מנת שיוכל לעבור את הטיפולים הרפואיים שנקבעו לו ליום 18.2.2016. אני מורה כי המבקש יתייצב לתחילת ריצוי עונש מאסרו ביום 1.3.2016 בימ”ר ניצן – לא יאוחר משעה 10:00 או על פי החלטת שב”ס, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, ככל שטרם עשה זאת, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב”ס בטלפונים 08-9787377; 08-9787336.

ניתנה היום, ב’ באדר א’ התשע”ו (11.2.2016).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   16010760_H01.doc   שצ

מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il