מי מרוויח מהוצאת ילדים מהבית? / חנה בית הלחמי
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/pxMec-45u
מי מרוויח מהוצאת ילדים מהבית / מצב העיר, גיליון 1726, צומת השרון / חנה בית הלחמי
אחרי שראיתי ילד נקרע מאימו ההמלצה שלי להורים במצוקה כלכלית היא לא לפנות לרווחה
השבוע נפרצה תקרת הזכוכית של המיינסטרים התקשורתי, והעוולות שנעשות בשמה של מדיניות הרווחה הגיעו לפריים טיים.
זה קרה בתוכנית של אמנון לוי “פנים אמיתיות”, בתחקיר ובכתבה של התחקירן משה הרוש, שמבין הנתונים שהובאו בה יש אחד שמספר את כל הסיפור: 50 מיליון ש”ח מושקעים בישראל מידי שנה במדיניות לא סדורה ואקלקטית לשיקום ילדים עניים בקהילה, מיליארד ושלוש מאות מיליון שקלים (ושוב: 1.3 מיליארד!) בהוצאתם מהבית.
לאן הולך הכסף הזה? להרבה בעלי עניין כלכלי מובהק: עמותות בראשן עומדים בעלי שכר מופקר של מאות אלפי שקלים בשנה, פנימיות שהופרטו, אנשי מקצוע מתחומים שונים, מי לא.
בעצם, ברור מי לא: הילדים.
תמחור חודשי של 10 – 17 אלף ש”ח ל”ראש” מעניק חיים טובים ללא מעט ארגונים שחיים מ”הוועדות”.
כלומר, מתפרנסים על פי מספר הילדים המופנים אליהם. כך יוצא, שאם יש לובי סמוי בנושאי רווחה, הוא זה שרוצה שישלחו אליו יותר ילדים.
העיד על כך בתוכנית מנכ”ל משרד הרווחה לשעבר, יוסי סילמן, זה מדוח ועדת סילמן, שהמליצה להפחית משמעתית את הכוח שניתן בידי עובדים סוציאליים להוציא ילדים מן הבית, ונגנז מיד עם חילופי השלטון ועזיבתו של סילמן את המשרה.
אני מעורבת בסיפור הזה כבר שנים. זהו המאבק הפמיניסטי שלי, מאבק זכויות אדם מהבסיסיים שיש, כשרוב קורבנות השיטה הן אימהות חד הוריות, אולם לא רק.
מי שמשכה אותי פנימה הייתה חברתי ומורתי לחיים, פרופ’ אסתר הרצוג, שעלתה על הסחר-מכר הזה בילדים וחיי מוחלשות ומוחלשים כבר לפני למעלה משני עשורים, ונאבקת מאז לשינוי מדיניות הרווחה.
ובואו לא נכבס מילים, זוהי לא רק שיטה ניטראלית, יש שם בני אדם, צבא שלם של אנשי ונשות מקצוע שמיישמים את השיטה בצייתנות ובקהות חושים, שלא לדבר על יוהרה מעוררת השתאות. עובדים ועובדות סוציאליות, פסיכולוגים, ראשי עמותות ועד לאחרון המדווחות והמדווחים במערכת החינוך ובקהילה, שבהיעדר הגדרה מחייבת בחוק הישראלי לילד בסיכון, רואים כל ילד רעב, יש 1.6 מיליון כאלו ועוד ידה של הממשלה נטויה בהתלהבות להרחבת התופעה, כאילו הם ילד בסיכון, במקום פשוט לתת להם סנדוויץ’.
המזעזעת מכל היא ההתנשאות: “אנחנו יודעים מה טוב לילד”, אומרת העובדת הסוציאלית שקורעת ילד בוכה מאימו בטענה לבעיית נפרדות, כלומר קשר תלותי בין אמא לילד שבוכה רחמנא ליצילן כשלוקחים אותו מאמא שלו, כעילה לניתוקם אחד מהשני.
אמיתי. ראיתי בעיני וקראתי בתסקירים לא פעם. לא בכדי המלצתי להורים במצוקה כלכלית היא להימנע מכל פנייה לרווחה. אל תיכנסו להם לפריים, כי גם על פי המחקר שנעשה באוניבסיטת חיפה לאחרונה, עוני מגדיל פי שישה את הסיכוי שיוציאו לכם את הילד מהבית.
ועשו טובה, קחו עורכת דין שמתמחה במאבק ברווחה, כבר מהרגע הראשון בו מופעל עליהם לחץ.
מה הפתרון? להפוך את הקערה על פיה. לבטל את ההפרטה של מערך ההשמה החוץ ביתית, להקטין את מספר הפנימיות, מרכזי החירום והמוסדות בחצי, להעביר את רוב הכסף המקוצה להן, כמיליארד ש”ח לשיקום בקהילה.
הזנה במערכת החינוך, קצבאות קיום, סיוע בהדרכה תפקודית למשפחות, מסגרות אחר הצהריים לילדי משפחות עניות, כדי לאפשר לאימהות לעבוד, הדרכה תעסוקתית אמיתית, לא תוכנית מופרכת ומושחתת שמעשירות את כיס שכייניהן, סיוע בלימודים לילדים והשכלה להורים, הרחבת הדיור הציבורי, הקמת מערך טיפולי בקהילה.
עד שזה לא יקרה, אמשיך לצד רבות ורבים אחרים, להציף את העוולות הללו, שהן לא רק כלפי משפחות מוחלשות, אלא מפרקות את המרקם החברתי של כולנו. זה הזמן לומר תודה ליעל דן וגיא לרר, ששותפים למאבק בכך שמציפים את הנושא כבר שנים, וימשיכו לעשות זאת נאמנה.
