שופטת ענת אלפסי ביהמ”ש לענייני משפחה אשדוד: אסור לגבות מזונות שעברו עליהם שנתיים – מותר להתנגד לגביית מזונות בהוצל”פ בטענת “בן מרדן” ע”ר 31172-05-15
ערעור על החלטת רשם הוצל”פ בפני השופטת ענת אלפסי ביהמ”ש לענייני משפחה אשדוד ע”ר 31172-05-15. השופטת קבעה שלא ניתן לתבוע מזונות בהוצל”פ שהם בני יותר משנתיים, בגלל שהבן מסרב לראות את ההורה. משתמע שניתן להתנגד בהוצל”פ לתשלום מזונות בני יותר משנתיים בטענת “בן מרדן”.
הסיפור קצת מסובך. בדרך כלל מי ששולפת מהבוידעם חובות מזונות ישנים זו האישה נגד הבעל, והבעל מתגונן שעברו שנתיים. כאן הבן שהוא בפנימיית יג’-יד’ תובע את האם שתשלם לו מזונות בסכום של 500 ש”ח, אותם היא התחייבה לשלם לו ישירות בהסכם הגירושין עם האבא. האמא מתגוננת וטוענת שהבן מרדן, לא רוצה לראות אותה, ולכן לא מגיע לו מזונות. השופטת ענת אלפסי קיבלה את טענתה, פטרה את האם מתשלום המזונות וטענה שהבן מוסת ע”י האבא נגד האמא. מאיפה הביאה השופטת את טענת ההסתה לא ברור. הרי מדובר ב”ילד” שהוא בחור בן 19-20. בגיר לכל דבר. טענות שהורה אחד מסית ילד לא לראות את ההורה האחר רלבנטיות לגילאים 6 עד 14. מעבר לזה, לילד יש כבר רצון עצמאי, ויכולות גיבוש רצון עצמאי, ואי אפשר לטעון להסתה. נכון, יכול להיות שההסתה נמשכת מילדות, אבל עדיין שופטת לא יכולה להגיד על בחור בן 19-20 שהוא מוסת ואין לו רצון עצמאי. זה לא אמין.
בנוסף, לא הצלחנו להבין מדוע קושרת השופטת ענת אלפסי בין טענות האם שהילד הוא בן מרדן, לבין הטענה שאחרי שנתיים אי אפשר לגבות מזונות בהוצל”פ כשמדובר בבן בגיר. השאלה בערעור כפי שניסחה אלפסי היא “האם יש להחיל את הוראת סעיף 11 לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט-1959 בדבר אי גביית דמי מזונות לאחר שחלפו שנתיים, על חיוב בדמי מזונות לבגיר?”
ההוראה לגבי גביית מזונות בהוצל”פ אחרי שנתיים מגיעה מהחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט-1959 . “מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט”. החוק רלבנטי כי לא מדובר בחיוב לפי הדין האישי, שכן אישה פטורה ממזונות על פי הדין האישי. החוק אומר שמי שלא חייב מזונות לפי הדין האישי, חייב לפי תיקון חוק המזונות. למעשה פירושו של דבר שנשים לעולם לא פטורות מתשלום מזונות, כי אם הדין האישי פוטר אותן, בא התיקון לחוק המזונות ומבטל להן את הפטור. בכל מקרה האישה התחייבה בהסכם לשלם לבנה 500 ש”ח בחודש (וגם הבעל אמור לשלם), וזה אושר בבית המשפט.
השופטת אלפסי מספרת שבעבר הייתה אבחנה בין מזונות לקטינים ומזונות לבגירים, אבל היא לא קיימת יותר: “התפתחה אסכולה חדשה המבקשת לצמצם היקף תחולתה של הלכת מ’ ולהחילה על סעיף 20 לחוק בלבד, תוך קביעה כי סעיף 11 לחוק חולש על כלל החיובים במזונות, כפי שעולה מפסקי הדין הבאים: רמ”ש 34024-01-13, ר.ל נגד ע.ל , ניתן ע”י כב’ השופט שוחט ביום 17.4.13 (פורסם בנבו), עמ”ש (מרכז) 9560-07-13, א.א נ’ א.ע.א, ניתן ביום 27.3.14 (פורסם בנבו), תמ”ש 6929-04-13 ש.מ נ’ א.ד , ניתן ע”י כב’ השופט זגורי ביום 26.3.13 (פורסם בנבו)”.
זיכרו שכדי להציל את האישה מגביית החוב, השופטת חייבת לקבוע שהתיקון לחוק המזונות חל על מערכת היחסים. לכן היא קובעת שהתיקון חל. זה לא חוב מדין אישי. אין הבדל בין בגירים או קטינים. והקאטצ’: בגבייה בהוצל”פ חלה חובת תום לב. השופטת טוענת שכאשר ילד מזדהה עם האבא (גם אם הוא בן 19-20), אז טובת הילד שיקבל מזונות נסוגה מפני טובת האם:
“מדובר בתיק שנפתח בלשכת ההוצאה לפועל כתיק מזונות. להווי ידוע כי מסלול זה, שוברו בצידו: מדובר במסלול מהיר יותר, המאפשר נקיטת צעדים קיצוניים יותר, לרבות פקודות מאסר. האיזון למנגנון זה נמצא, בין השאר, בהוראת סעיף 20 המצרה את צעדי האכיפה כאשר איש לא פעל לגביית החוב משך שנתיים. בעניין שלפנינו, משבחר המשיב במסלול זה (ובכל הכבוד הראוי, קשה לקבל טענתו לפיה מדובר בבחירתה של פקידת ההוצאה לפועל), נראה כי מנוע המשיב מלטעון כי אין מדובר במזונות. זאת ועוד, בהאזנה לכלל הטענות המנסות להאדיר את תפקוד האב כלפי הילדים, ומתייחסות להליך העברת המשמורת של הבן הצעיר, ניתן לשמוע את האב מדבר מגרונו של הבן. אין לי אלא להצר על כך שהאב גרר את הבן למאבק משפטי כנגד אימו במקום לנסות ולקרב ביניהם, בגין סכום כספי אשר בוודאי לא יהא בו כדי לתקן ניתוק זה“.
“המסקנה העולה מן הדברים הללו היא כי החיוב במזונות בגיר נעשה מכח החוק לתיקון דיני ממשפחה (מזונות) ולכן חלה גם הוראת סעיף 11 לחוק, המצמצמת את היקף הגביה”. לכן הילד לא יכול לגבות את המזונות המגיעים לו מאימו“.
האישה התגוננה בטענת בן מרדן, והשופטת עטתה על הטענה כסות של חוסר תום לב, מבלי שהיו לפניה תסקירים, הוכחות או שמיעת חוות דעתם של פסיכולוגים על סרבנות הקשר והסיבות לו.
התוצאה נכונה: מי שמתעכב שנתיים בגביית מזונות, איבד את הזכות לגבות בגלל השיהוי. כך כתוב בחוק. זה היה מספיק לגמרי כדי לקבל את עמדת האם. כל השטויות על חובות תום הלב היו מיותרות לחלוטין וסתם חשפו בפנינו את דעותיה של השופטת.
|
לפני: כב’ השופטת ענת אלפסי |
|
|
האם (החייבת) ע”י ב”כ עו”ד רונן דליהו |
|
|
המשיב: |
הבן הבגיר (הזוכה) ע”י ב”כ עו”ד יוסף בניאן |
|
פסק דין |
האם יש להחיל את הוראת סעיף 11 לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט-1959 בדבר אי גביית דמי מזונות לאחר שחלפו שנתיים, על חיוב בדמי מזונות לבגיר?
זוהי השאלה שעל הפרק, במסגרת ערעור על החלטת כב’ רשם ההוצאה לפועל מר איתי פליקר.
להלן עיקרי הדברים
- הצדדים בהליך שלפני הם אם ובנה. בהסכם גירושין שנערך בין המערערת (להלן: “האם”) לבין אביו של המשיב (להלן: “האב”) ביום 25.1.08 נקבע, בין השאר, כדלקמן:
“ו. מזונות, מדור ושאר צרכים:
- מזונות הבן “נ”:
הואיל והבן “נ'” בן 18 שנים, ממשיך לימודיו לשנתיים נוספות בטרם גיוסו לצה”ל, כל אחד מההורים מתחייב להעביר לניב הנמצא בתנאי פנימיה השתתפות בהוצאותיו ולפחות סך של 500 ₪ לחודש, וזאת החל מיום אישור הסכם זה ועד סיום לימודיו או עד שחרורו משירות חובה בצה”ל, על פי המאוחר מבין בני המועדים (להלן: דמי המזונות לנ’).
- מזונות הקטין “ד”:
האב מתחייב לשלם לידי האם מזונות עבוד הקטין “ד'” סך של 1,500 ₪ לחודש, מדי ה – 1 (אחד) לכל חודש, וזאת החל מיום מכירת הבית ועד הגיעו לגיל 18 שנים או סיום לימודיו התיכונים בכיתה י”ב, על פי המאוחר מבין שני המועדים”
בהמשך נקבעו הוראות לעניין נשיאה במחצית הוצאות חריגות, מנגנוני הצמדה וריבית ועוד הוראות כמקובל. בנוסף נקבע כהאי לישנא:
“בקביעת דמי המזונות המוסכמים לעיל, ולאחר שקלא וטריא מצד ההורים, אשר בחנו במשותף את צרכי הילדים אל מול הכנסותיהם, מצהירים הצדדים כי דמי המזונות המפורטים בהסכם זה, יש בהם כדי לספק מלוא צרכיהם של הילדים מכל מין” .
- ההסכם אושר על ידי כב’ השופטת שירה חני בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון ביום 25.11.08 בתמ”ש 11810/08 ובגוף פסק הדין נקבע, בין השאר, כך:
“ניתן בזאת אישור ותוקף של פסק דין להסכם המצורף מיום 25.11.108 המסומן באות “א”, המחזיק 15 דפים, על פי החוקים הבאים:
עפ”י חוק יחסי ממון בין בני זוג\ תשכ”ט – 1959;
החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשכ”ט – 1959
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ”ב – 1962
חוק ביהמ”ש לענייני משפחה תשנ”ה – 1995.
(ההדגשה היא שלי, ע.א.)
חשיבותם של דברים אלה, תובא בהמשך.
- החל במועד אישור ההסכם ולמשך כשנה וחצי (19 חדשים) העבירה האם את התשלומים ישירות לבנה, באמצעות הפקדה לחשבון הבנק שלו, על פי פסק הדין, ועל כך אין חולק. בנובמבר 2010 הפסיקה להעביר התשלומים, בטענה כי הבן מסרב לעמוד עימה בקשר כלשהוא.
- ביום 14.1.15 הגיש הבן את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, כפסק דין למזונות ביחס למלוא התקופה שחלפה ממועד מתן פסק הדין ועד למועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל, מבלי לציין כי האם ביצעה 19 תשלומים. האם הגישה בקשה בטענות “פרעתי” בעניין זה, ורק לאחר הליך זה הוקטן גובה החוב.
- ביום 1.2.15 הגישה האם בקשה לרשם ההוצל”פ שלא לגבות החוב בגין תקופה הגדולה משנתיים טרם פתיחת התיק, לאור סעיף 11 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי”ט – 1959 וביקשה לקבוע כי החיוב יחול רק מחודש פברואר 2013 ואילך, ולא קודם למועד זה.
יצויין כי האם פרעה את מלוא יתרת החוב למשך השנתיים שקדמו לפתיחת התיק, וכן מפקידה את התשלומים החדשיים השוטפים מאז נפתח התיק, כסדרם ובמלואם. גם עניין זה אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים.
- הבן טען כי חרף העובדה שהתיק נפתח בהליך מזונות, הרי שהלכה למעשה אין מדובר בחוב מזונות כי אם בחוב כספי רגיל, אשר ביחס אליו אין תחולה לסעיף 11 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות).
- ביום 7.4.15 ניתנה החלטה כב’ רשם ההוצאה לפועל מר א’ פ’, לפיה סעיף 11 לחוק אינו חל על החיוב האמור, ולהלן עיקרי החלטתו:
“בענייננו ברור מעבר לכל ספק כי החיוב לטובתו של הזוכה איננו מכוח הוראות סעיף 4(2) לחוק המזונות.
המדובר בחיוב חוזי שנכרת בין הוריו של הזוכה, לטובתו של הזוכה, בהתאם לדיני החוזים הרגילים.
בית המשפט לענייני משפחה אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין.
אף לשונו של ההסכם הינה ברורה. סעיף 25 בו עסקינן נמצא בפרק ו’ להסכם שעניינו מזונותיהם, מדורם ושאר צרכיהם של ילדי הצדדים. כותרת הסעיף הינה “מזונות הבן נ'”. בסופו של הסעיף כונה החיוב לטובתו של הזוכה “דמי המזונות לנ'”.
בנסיבות כמתואר לעיל, ניתן לקבוע כי מדובר בחיוב מזונות לכל דבר ועניין ולא בחיוב כספי רגיל.
סעיף 11(ב) – האמנם?
הזוכה אינה טוענת כי החיוב כלפי הזוכה הינו מזונות מכוח הדין האישי (ראה סעיף 5 לבקשתה).
בנסיבות אלו יש לבחון האם מדובר בחיוב מזונות על פי חוק המזונות, שכן כל תשובה אחרת תביא למסקנה שמדובר בחיוב מזונות עצמאי, על בסיס התנדבות הוריי הזוכה, אשר אינו חוסה תחת הוראות חוק המזונות, לרבות הוראת סעיף 11(ב) כנטען על ידי החייבת.
כאמור, לא נטען ולא הוכח כי חיוב המזונות הינו מכוח הוראת סעיף 4(2) לחוק.
המדובר בחיוב שנטלו על עצמם הוריי הזוכה במסגרת הסכם גירושין.
צרכי הזוכה כלל לא נבחנו ו כן לא נעשתה כל בחינה של התנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק.
כמו כן, לא נטען ולא הוכח כי חיוב המזונות הינו מכוח חוק המזונות.
אף אם אושר ההסכם על ידי בית המשפט בהתאם לסעיף 12(ב) לחוק, וזאת לא ניתן לקבוע בוודאות בהעדר ציון מפורש כי כך נהג בית המשפט, הרי שאין בכך כדי להביא למסקנה בדבר תחולתו של סעיף 11(ב) לחוק.
סעיף 12 קובע כי ההסכם למזונות בגיר ייערך בכתב. עוד קובע הסעיף כי ניתן לאשרו בבית המשפט ומשאושר דינו כפסק דין בענייני מזונות. אין כל חובה לאשר הסכם כאמור.
האישור כשלעצמו אינו הופך את החיוב לחיוב על פי החוק אלא נותן לו את הגושפנקא החוקית להיותו חיוב מזונות הניתן לגביה כחיוב מזונות ולא כחיוב כספי רגיל.
בעניין זה מקובלת עלי הפנייתו של הזוכה, בסעיף 11 לתגובתו, לפסק הדין בעניין מ’, אשר קביעותיו נכונות אף לענייננו.
סוף דבר
החיוב שנטלה על עצמה החייבת לטובת הזוכה הינו חיוב מזונות ולא חיוב כספי רגיל.
בנסיבות אלו יוותר התיק כתיק מסוג מזונות.
חיוב המזונות איננו מתוקף חוק המזונות ומשכך אין תחולה להוראת סעיף 11(ב) לחוק, המגבילה את התקופה בגינה ניתן לגבות המזונות ללא אישורו של בית המשפט.
נוכח האמור לעיל, אני דוחה הבקשה.
החייבת תישא בהוצאות הזוכה ובשכר טרחת ב”כ בסך של 1,000 ₪, אשר יוגדלו בתיק ללא כל צורך בהחלטה נוספת”.
- האם הגישה כתב ערעור לבית משפט זה ביום 17.5.15 ולהלן עיקרי טענותיה:
טענתה המרכזית היא כי חיובה במזונות בנה הבגיר נעשה מכח סעיף 4 (2) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) (להלן: “חוק המזונות”), ועל כן יש להחיל גם את סעיף 11 לחוק, לפיו בהעדר אישור בית המשפט, אין לגבות חוב אשר לא נגבה משך שנתיים.
לשיטתה, טעה רשם ההוצל”פ כאשר קבע כי מדובר בחיוב שאינו מכח החוק, ועל כן יש לבטל קביעתו. עוד היא טוענת כי שגה כב’ הרשם בקביעתו לפיה לא נעשה הבירור הנדרש לפי סעיף 5 לחוק המזונות, לאור נוסחו הברור של ההסכם.
בנוסף טוענת המערערת כי ההליך כולו אינו אלא פרי יזמתו של האב, אשר הסית את הבן כנגדה עד אשר נותק הקשר ביניהם. עוד טוענת האם כי האב מנסה גם לנתק את הקשר בינה לבין הבן הצעיר נ’. בעניין זה מפנה להחלטת בית המשפט בראשון לציון לפיה נמחקה על הסף תביעת האב להעביר אליו את משמורת הקטין נ’ בתמ”ש 29033-07-14 על יסוד התסקירים מהם עולה כי אין כל מקום לשנות שגרת חייו של הקטין ויש להשאיר משמורתו בידי אימו.
- הבן הגיש כתב תשובה לערעור ביום 27.8.15 ואלה עיקרי טענותיו:
הבן טוען כי במקרה זה אין תחולה להוראת סעיף 11 לחוק המזונות. באשר לפתיחת התיק במסלול מזונות, טוען כי מדובר בהחלטה של לשכת ההוצל”פ. מדובר בהתחייבות חוזית אשר אינה מכח חוק המזונות.
הבן מפנה להלכת בית המשפט העליון בפרשת מ’. עוד הוא טוען כי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) בכל מקרה אינו חל על יהודים ודי בטעם זה כדי לדחות בקשתה.
בנוסף טוען הבן כי אין מדובר אלא בניסיון נלוז לחמוק מחיוב. לטענתו האב הוא שסייע לו בלימודיו כהנדסאי בלימודי ההנדסה ובלימודים לקבל תואר ראשון בפיסיקה. האם היא שבחרה לרעות בשדות זרים בעוד האב פועל למען הילדים ואמנם ביקש להעביר אליו את משמורת הבן הצעיר נ’, אך בית המשפט דחה בקשתו ללא כל הצדקה. עוד נטען כי האם היא שבחרה בניתוק הקשר מהבן, על מנת שתוכל לחמוק מתשלום.
- בדיון שהתקיים לפני ביום 24.9.15 נשמעו טענות הצדדים, לרבות בעניין הסיבות לשאלת ניתוק הקשר בין הבן לאימו. בתום הדיון הועלתה הצעה לסיום המחלוקת בהסכמה, אלא שלעניין זה חסרים היו נתונים מלשכת ההוצאה לפועל. בתום הדיון הופנו לטיפול שמטרתו חידוש הקשר, ולבירור הנתונים בלשכת ההוצאה לפועל על מנת לבחון אפשרות לסיום העניין בהסכמה.
האם הודיעה כי פנתה למכון תל”מ לשם קבלת טיפול , אך הבן לא היה מעוניין בכך ועל כן בצר לה לא חודש הקשר בינה לבין בנה. עוד טענה כי העבירה לב”כ המשיב טיוטת הסכם פשרה, אך לא קיבלה התייחסות. הבן הודיע כי אימו הציעה לפגוש אותו בבית קפה והוא מוכן לכך. עוד הודיע כי יתרת החוב להיום עומדת על כ – 26,000 ₪ והוא מבחינתו מוכן לוותר על הריבית. לגוף העניין, בהעדר הסכמה בין הצדדים, הוריתי על הגשת סיכומים.
- סיכומי האם הוגשו ביום 8.12.15 בהם חוזרת על הנטען בהודעת הערעור, ומוסיפה כי אביו של הבן חב לה 10,150 ₪ בגין הוצאות בהן חוייב, וחב לה עוד 9,811 ₪ בגין מזונות הקטין נ’, חובות בגינם פתחה כנגדו שני תיקי הוצל”פ שונים. האב הפקיד סכום של 10,000 ₪ אך הבן “תפס” אותם בחזרה עת הטיל עליהם עיקול מתוך התיק שפתח כנגד אימו.
המערערת מציינת כי קרן החוב בגין שכר הלימוד היא עבור 23 חדשים בלבד, בגובה 11,500 ₪, כך שניתן היה לסיים העניין בהסכמה.
עוד טענה האם כי הבן הוא מהנדס אלקטרוניקה במקצועו , בן 27 שנים ויסיים את שירות החובה עד סוף 2017, ברור כי אינו זקוק לכסף וכי מדובר במהלך של אביו.
באשר לפסיקה, טוענת כי פרשת מ’ אינה חלה בענייננו, הואיל ומתייחסת להוראת סעיף 20 לחוק בעניין קיזוז דמי המזונות מהכנסה חייבת במס. שאר הפסיקה, לשיטתה, תומכת בעמדתה, ועל כן יש לקבל הערעור.
- סיכומי המשיב הוגשו ביום 22.12.15 בו חזר על כלל טענותיו, לרבות ביחס ולהתנהלותה הכללית של האם, ולרבות טענתו לפיה מדובר בחוב “רגיל” כלשונו, והעובדה שנפתח בגינו תיק מזונות בלשכת ההוצל”פ אינה מלמדת דבר.
המסגרת הנורמטיבית
החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט-1959 קובע מספר הוראות מרכזיות
- אדם חייב במזונות שאר בני-משפחתו, והם –
(1) הוריו והורי בן-זוגו;
(2) ילדיו הבגירים ובני-זוגם;
(3) נכדיו;
(4) הורי הוריו שלו ושל בן-זוגו;
(5) אחיו ואחיותיו שלו ושל בן-זוגו.
- 5. אין אדם חייב לספק מזונות לבן-משפחה לפי סעיף 4 אלא במידה שנתקיימו שלוש אלה:
(1) יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן-זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו;
(2) אותו בן-משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר;
(3) אותו בן-משפחה אינו יכול לקבל מזונות לפי סעיף 2 או לפי סעיף 3 או מעזבון, ואינו יכול לקבלם מבן-משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4.
- 11. (א) תביעה למזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים, רשאי בית המשפט לדחותה בשל כך בלבד, אם לא ראה טעם סביר לאיחור.
(ב) מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט.
- 12. (א) הסכם בדבר מזונות של קטין וויתור על מזונות כאלה אינו קושר את הקטין, כל עוד לא אושר על ידי בית המשפט.
(ב) הסכם בדבר מזונות של בגיר וויתור על מזונות כאלה ייעשו בכתב; הם ניתנים לאישור בית-המשפט.
(ג) הסכם בענייני מזונות שאושר על ידי בית המשפט, דינו כדין פסק-דין של בית המשפט בענייני מזונות.
- ההלכה הפסוקה:
בפרשת מ’ (ע”א 2704/99 מ’ נ’ פקיד שומה תל אביב 1, פ”ד נז (5) 869) דן בית המשפט העליון בשאלת תחולתו של סעיף 20 לחוק המזונות (שעניינו הטבת מס) על חיוב במזונות קטינים, לעומת חיוב במזונות בגירים.
יש להקדים ולומר כי קיימות אסכולות שונות באשר להיקף המסקנות שנקבעו בפסק הדין האמור ביחס לסעיף 11 לחוק, שעניינו אי גביית מזונות בגין חוב אשר לא החלו בגבייתו תוך שנתיים מיום שנפסק. זאת, בעיקר על רק השוני בין הרציונל העומד בבסיס 20 לחוק, לבין זה שבבסיס סעיף 11 לחוק.
בכל הנוגע לקטינים, קיימת אמנם האסכולה הותיקה המבקשת להחיל את הלכת מ’ וללמוד ממנה כי החוק אינו חל על מי שדינו האישי מחייבו בתשלום מזונות, כגון יהודים, אך לצידה התפתחה אסכולה חדשה המבקשת לצמצם היקף תחולתה של הלכת מ’ ולהחילה על סעיף 20 לחוק בלבד, תוך קביעה כי סעיף 11 לחוק חולש על כלל החיובים במזונות, כפי שעולה מפסקי הדין הבאים:
רמ”ש 34024-01-13, ר.ל נגד ע.ל , ניתן ע”י כב’ השופט שוחט ביום 17.4.13 (פורסם בנבו).
עמ”ש (מרכז) 9560-07-13, א.א נ’ א.ע.א, ניתן ביום 27.3.14 (פורסם בנבו).
תמ”ש 6929-04-13 ש.מ נ’ א.ד , ניתן ע”י כב’ השופט זגורי ביום 26.3.13 (פורסם בנבו).
בכל הנוגע לבגירים, גם בפרשת מ’ נקבע כי יש לבחון מהות החיוב על פי פסק הדין את ההסכם. כאשר מדובר בחיוב אשר קיבל תיקף של פסק דין על פי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) ולחלופין הוא עומד בדרישות סעיף 5 לחוק, יש להחיל עליו את החוק. האדון מ’ לא עמד בתנאים הללו, ועל כן ערעורו נדחה, בעוד שהאדון א’ עמד בתנאי לפיו ההסכם אושר על פי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) ועל כן נתקבל הערעור בעניינו. להלן יובאו הדברים כלשונם:
- “נותרה טענת מ’, כי למצער בגין המזונות שהתחייב לשלם לבנו הבגיר, קמה לו זכות ניכוי בהתאם לסעיף 20 לחוק המזונות. אף טענה זו דינה להידחות. כדי לזכות בניכוי, לפי סעיף 20, בגין המזונות ששילם לבנו הבגיר, היה על מ’ להראות, כי התקיימו תנאי סעיף 5 לחוק המזונות לחיובו במזונות בנו הבגיר, ובכלל זה כי בנו הבגיר “על אף מאמציו אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר”, כמשמעו בסעיף 5(2) לחוק. כאמור, הרציונל שניצב ביסוד חקיקתו של סעיף 20 לחוק המזונות היה בהכרה, כי מוצדק להעניק הטבת מס למי שהחוק מטיל עליו חובה לשלם מזונות לקרוביו, אף שהדין האישי איננו מטיל עליו חובה כזאת. המחוקק לא התכוון להעניק הטבת מס לנישום, שאף בהיעדר חובה לעשות כן, “התנדב” לשלם מזונות למי מקרוביו; ואין צריך לומר, כי סעיף 20 לא נועד לספק לנישום כזה מפלט מחובת המס המוטלת עליו…
א’
- בהתאם להסכם בינו לבין גרושתו, שאושר על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה, שילם א’ מזונות לגרושתו ולשני ילדיו הבגירים (בני 19 ו-22). הוא לא טען, כי המזונות לגרושתו שולמו על-ידו מכוח חובה שהייתה מוטלת עליו לפי חוק המזונות; ולא למותר להוסיף, כי את התחייבותו לשלם מזונות לגרושתו אף לא היה בידו לייחס לקיומה של חובה כזאת, שהרי בהוראותיו המהותיות של חוק המזונות בחוק זה (כמו גם בדיני המשפחה בכללם) אין עיגון כלשהו לחיוב אדם לשלם מזונות לגרושתו. ודי באמור כדי להוביל לדחיית ערעורו של א’, ככל שזה הופנה נגד סירובו של פקיד השומה להתיר לו לנכות מהכנסתו החייבת במס סכום כלשהו בגין המזונות ששילם לגרושתו.
שונים פני הדברים בכל הנוגע להתחייבותו של א’ לשלם מזונות לילדיו הבגירים. א’, אומנם, לא טען במפורש, כי חיובו – מכוח ההסכם שאושר על-ידי בית-המשפט – במזונות ילדיו הבגירים התבסס על הוראות חוק המזונות. אלא שבגדר הליך הערעור, שהתקיים בעניינו לפני בית-המשפט המחוזי, הגישו בא-כוחו ובא-כוח פקיד השומה לבית-המשפט הודעה מוסכמת, בה נאמר:
חיוב המערער נעשה על פי הסכם הממון הנ”ל, שאושר על ידי בית משפט לענייני משפחה בתל אביב, ביום 25.11.96, שנתן לו תוקף של אישור ופסק דין על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973 והחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי”ט-1959, ולא לפי הוראות הדין האישי החל על המערער.
נראה לי, כי הסכמה זו – שהוגשה לבית-המשפט במסגרת הדיון בערעור מס-הכנסה – מחייבת את פקיד השומה לאפשר לא’ לנכות את דמי המזונות ששילם לילדיו הבגירים מהכנסתו, בהתאם לסעיף 20 לחוק המזונות, ובכפוף למגבלות הנובעות מתיקון 22. לדידי, ובהיות השאלה האמורה טעונה הכרעה בערעורו של א’, לא ניתן לפרש את הסכמת פקיד השומה – בנוסח שבו ניתנה – אלא כהודיה מצדו, שעל-פי הוראותיו המהותיות של חוק המזונות חלה על א’ חובה לשלם מזונות לילדיו הבגירים…
סוף דבר
- דעתי, אפוא, היא, כי יש לדחות את ערעורו של מ’ (ע”א 2704/99). ערעורו של א’ (ע”א 2875/00) יתקבל בחלקו, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שניתן בעניינו יתבטל ולא’ יותר לנכות את דמי המזונות ששילם לילדיו הבגירים מהכנסתו החייבת במס בשנים 1996 ו-1997. מאחר והמדובר במזונות ששילם א’ לילדיו הבגירים, יחושב גובה הניכוי שיותר לו בהתאם לתקרת הזיכוי הקבועה לגבי ילדים בגירים בסעיף 45 לפקודת מס הכנסה. בהתחשב בכלל הנסיבות הייתי נמנע, בשני הערעורים, מעשיית צו להוצאות”.
עקרון נוסף שנקבע בפסיקה קובע כי חובת תום הלב חלה גם על הליכי הוצאה לפועל, לרבות עקרון המניעות וההשתק. על עקרונות אלה יש להקפיד ביתר שאת כאשר בבני משפחה עסקינן ור’ לעניין זה את פסקי הדין הבאים:
ע”א 2998/07 א’ נ’ תחנת מעבר השרון בע”מ (פורסם בנבו 3.7.08)
ע”א (ת”א) 2836/03 עיריית תל אביב נ’ מ’ ת’ (פורסם בנבו, 24.1.07)
בר”ע (י-ם) 2063/00 בנק לאומי למשכנתאות נ’ א’ מ’ (פורסם בנבו, 23.4.00)
תמ”ש (ת”א) 6935-08-12 ג’ נ’ ע’ מאת כב’ השופט ארז שני (פורסם בנבו, 30.3.13)
נמצא, איפוא, כי על מנת לבחון שאלת מהותו של חיוב יש לערוך מבחן מרובע:
ראשית, לבחון נוסח ההסכם עצמו וכוונת הצדדים הנלמדת ממנו;
שנית, לבחון הוראת החוק אשר לפיו אושרה אותה הוראה בהסכם;
שלישית, לבחון האם נשקלו עקרונות סעיף 5 לחוק המזונות;.
ורביעית, לבחון את שאלת תום הלב בהפעלת הליכי ההוצאה לפועל.
מן הכלל אל הפרט:
- באשר למבחן הראשון, בעניין נוסח ההסכם:
בעניין שלפנינו, מדובר בחוב שהוכר כחוב מזונות בגוף ההסכם ונמצא בפרק ו’ להסכם אשר כותרתו: “מזונות, מדור ושאר צרכים”. זאת, להבדיל מחיובים כספיים אחרים המצויים בפרק ז’ להסכם אשר כותרתו: “הסדרים כספיים וחלוקת רכוש משותף”. אילו מדובר היה בהסדר כספי, היה אמור הסעיף להימצא בפרק זה. העובדה שהצדדים בחרו למקם את ההוראה הנוגעת למזונות הבגיר בפרק המזונות, מלמדת , בפשטות, על כך שכוונתם היתה להתייחס לכך שאל חיוב במזונות.
- באשר למבחן השני, בעניין הוראת החוק:
עיון בפסק הדין מעלה כי ההסכם קיבל אישור, בין השאר, לפי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), הוראה אשר היא כשלעצמה זיכתה את מר א’ בפרשת מ’ בקביעה לפיה מדובר בחיוב מכח החוק.
- באשר למבחן השלישי, בעניין סעיף 5 לחוק:
עיון בהסכם מעלה כי הצדדים נתנו דעתם לכלל השיקולים הנדרשים בסעיף 5 לחוק ועל כן קבעו בסעיף 30 להסכם:
“בקביעת דמי המזונות המוסכמים לעיל, ולאחר שקלא וטריא מצד ההורים, אשר בחנו במשותף את צרכי הילדים אל מול הכנסותיהם, מצהירים הצדדים כי דמי המזונות המפורטים בהסכם זה, יש בהם כדי לספק מלוא צרכיהם של הילדים מכל מין“.
- באשר למבחן הרביעי, בעניין תום הלב:
מדובר בתיק שנפתח בלשכת ההוצאה לפועל כתיק מזונות. להווי ידוע כי מסלול זה, שוברו בצידו: מדובר במסלול מהיר יותר, המאפשר נקיטת צעדים קיצוניים יותר, לרבות פקודות מאסר. האיזון למנגנון זה נמצא, בין השאר, בהוראת סעיף 20 המצרה את צעדי האכיפה כאשר איש לא פעל לגביית החוב משך שנתיים. בעניין שלפנינו, משבחר המשיב במסלול זה (ובכל הכבוד הראוי, קשה לקבל טענתו לפיה מדובר בבחירתה של פקידת ההוצאה לפועל), נראה כי מנוע המשיב מלטעון כי אין מדובר במזונות.
זאת ועוד, בהאזנה לכלל הטענות המנסות להאדיר את תפקוד של האב כלפי הילדים, ומתייחסות להליך העברת המשמורת של הבן הצעיר, ניתן לשמוע את האב מדבר מגרונו של הבן. אין לי אלא להצר על כך שהאב גרר את הבן למאבק משפטי כנגד אימו במקום לנסות ולקרב ביניהם, בגין סכום כספי אשר בוודאי לא יהא בו כדי לתקן ניתוק זה.
- המסקנה העולה מן הדברים הללו היא כי החיוב במזונות בגיר נעשה מכח החוק לתיקון דיני ממשפחה (מזונות) ולכן חלה גם הוראת סעיף 11 לחוק, המצמצמת את היקף הגביה.
סוף דבר, נפסק כדלקמן:
א. הערעור מתקבל, ועל כן אין לגבות מהאם תשלומים שזמנם שנתיים טרם פתיחת התיק.
ב. המשיב ישלם הוצאות המערערת בגובה 5,000 ₪ בצירוף מע”מ, תוך 30 יום.
אחרית דבר ועיקרו:
טוב יעשה המשיב אם ימצא את הדרך לשוב ולחדש את הקשר עם אימו, אשר ממשיכה לממן הוצאותיו. ראוי כי אבי המשיב יעודד את בנו לחדש הקשר עם אימו, בעיקר לאור השלב הקריטי בו הוא מצוי, על מנת שיהיה מוכן רגשית לקשור חייו עם בת זוג בה יוכל ליתן אמונו.
השבוע נקראה פרשת “יתרו” ובה, בין השאר, קבלת לוחות הברית ועליהם עשרת הדיברות. הדיבר בחמישי מחייבנו: “כבד את אביך ואת אימך, למען יאריכון ימיך על האדמה אשר אדוני אלוהיך נותך לך” (שמות כ’, י”ב)
להווי ידוע כי חיוב זה חל על ההורים והילדים גם יחד. כל הורה מחוייב לחנך את ילדו לכבד את שני הוריו, בעת שלום ובעת פירוד. חיוב זה, בעניין שלפנינו, חל על הבן ועל האב גם יחד. אין לי אלא לקוות כי מעתה יפנו לדרך חדשה.
ניתן ביום כ”ב שבט תשע”ו, 01 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.
ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.
ענת אלפסי
קראתי את הכותרת, הופתעתי שהבנתי שפס”ד מתייחס לאמא שתובעת מזונות – לא הופתעתי.