כנס באר שבע לשלום הילד 2014: מה קורה לילדי הפנימיות יום אחרי גיל 18? האם תוקם פנימייה “בית בוגרים” עד גיל 24?
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/pxMec-48i
לפני שבוע התקיים בבאר שבע כנס שלום הילד לשנת 2014 שהיה פארסה אחת גדלה. כל העלוקות הניזונות מתעשיית אספקת ילדים לפנימיות על חשבון הורים מהחלשים בחברה הישראלית היו שם. אותנו מעציב שרתמו גם את ילדי הפנימיות לשטיפת המוח המסוכנת הזו. ההצעה שנדונה היא הארכת משך הפנימיות עד גיל 24 במימון המדינה, רק שהפעם יקראו לזה “בית בוגרים”.
הנה למשל נייר עמדה של בני נוער מכפר הנוער אשל הנשיא: “מה קורה ילדי הפנימיות יום אחרי גיל 18”. בני הנוער מתלוננים שכאשר הם מגיעים לגיל 18 הם לבד בעולם, אין להם רשת תמיכה חברתית, ואין מי שיעזור להם להתאקלם בחברה, למצוא בית, לימודים, עבודה ופרנסה. אז במקום לבחון את הסיבות שהביאו את הילדים האלה למוסדות הנוער, ולשקול איך אפשר לדאוג שפחות ופחות ילדים יגיעו לפנימיות, כאשר החל מגיל 18 הילדים נזרקים לעולם קר ומנוכר לבדם, שוטפים להם את המוח והם מציעים את הפיתרון הבא:
“על מנת לייעל את התהליך ועל מנת לצמצם את קשיי ההתאקלמות של הבוגרים ולהקל עליהם בתהליך המעבר לחיים עצמאיים, אנו סבורים כי יש להקים בתי בוגרים בפנימיות ובמסגרות החוץ ביתיות השונות. הבוגרים חסרי העורף משפחתי והיעדר ביטחון כלכלי יזכו למענים ייחודיים ומותאמים לצורכיהם בשלב המעבר לחיים הבוגרים (עזרה בתחום הכלכלי, הכוונה בשוק העבודה, ליווי רגשי והכנה לצבא). בעבר ואף היום, יש שימוש בבתי בוגרים במספר פנימיות וכן בקיבוצים ברחבי הארץ”.
כלומר הפיתרון המוצע הוא שהמדינה תמשיך ותממן את הילדים האלה עד גיל 24. נזכיר שהחזקת הילדים הללו בפנימיות עולה הון תועפות למדינה, עד 17,000 ש”ח בחודש, כי צריך לשלם למנהלי העמותות משכורות של בכירים, וכל מיני עלוקות צריכים להתפרנס מהילדים הללו. עכשיו הם מציעים שהמדינה תמשיך לשפוך עליהם כסף עד גיל 24, והם אינם מוכנים לשאול את עצמם מה היה קורה אם המדינה הייתה משקיעה שליש או מחצית מעלות הגידול בפנימייה בהורים עצמם, או במשפחה המורחבת, כדי שהם לא יגדלו במסגרות נטולות משפחה.
את המאמר כתבו איתן חיימוב, עופרי ישראלי, יובל פחימה, בר סלמן, שגיא נאיידורף, נטלי חיימוב, עדן תורג׳מן, בהנחיית ערן גלבוע וניצן קאן.
יעצו למאמר: ניקי לוי, מנהל בית ״למרחב״ באר שבע, אורי גור דותן.
ציטוטים נבחרים מנייר העמדה:
החינוך הפנימייתי בישראל התחיל את דרכו עוד בראשית ימיה של המדינה. תרומתה של מערכת החינוך הפנימייתית בישראל הוא בקליטת עלייה, בצמצום פערים ובקירוב בין בני נוער משכבות שונות באוכלוסייה ומרקע תרבותי שונה ומגוון. המפעל הפנימייתי בישראל כולל מסגרות מגוונות על הרצף החינוכי שבין,חינוכי לבין פוסט אשפוזי, ביניהן ניתן למצוא: פנימיות חינוכיות, כפרי נוער, פנימיות ומסגרות לילדים בסיכון, פנימיות צבאיות, פנימיות בתנועה הקיבוצית, ישיבות ואולפנות לאוכלוסיה הדתית. ההשמה במסגרת חוץ ביתית שימשה בעבר ומשמשת גם כיום אחד הפתרונות לטיפול בצורכיהם המגוונים של הילדים והמתבגרים (ילדים ללא עורף משפחתי יציב, מצב סוציו אקונומי נמוך ומוטיבציה להזדמנויות חינוכיות).
הפנימייה מהווה מסגרת חיים מלאה המספקת בו זמנית את הצרכים הפיזיים, הנפשיים, הרגשיים והלימודיים של החוסים בה, ובכך מאפשרת את התפתחותם תקינה בכל תחומי החיים. מדובר בילדים שייתכן ולא היו יוכלו לקבל מענה כזה בביתם.
המעבר מגיל ההתבגרות לבגרות הוא אחד השלבים ההתפתחותיים המשמעותיים ביותר. בעשורים האחרונים ניכרת נטייה של צעירים להאריך את תקופת הביניים שבין גיל ההתבגרות לסטאטוס של ״בוגר״. שלב זה מכונה ״בגרות בהתהוות״, המאופיין בחיפוש, ניסוי וחקירה הבונים את הפלטפורמה לשלב הבא, שלב הבגרות. שלב זה מתאפשר באופן מיטבי בעיקר לצעירים בעלי עורף משפחתי תומך ויציב.
המעבר לחיים עצמאיים בקרב מתבגרים בכלל מלווה באתגרים רבים, והוא מורכב ומאתגר עוד יותר עבור בוגרי פנימיות והשמות חוץ ביתיות, המתמודדים עם קשיים נוספים הייחודיים למצבם. חניכי הפנימיות מסיימים למעשה את תהליך התחנכותם בתוך סביבה תומכת ומכילה של הפנימייה, המספקת להם את המענים הדרושים להם למילוי כלל צרכיהם. לכן, עם המעבר לחיים הבוגרים שכרוך בעזיבת הפנימייה והמסגרת המכילה בה הם שהו, לעיתים במשך שנים, הם ׳נותרים בתחושת אי ודאות והיעדר יציבות. ללא הנחייה וליווי מסודר מעבר זה מלווה בחרדה, בדיקת גבולות וחוסר שקט רגשי.
מספר הילדים ובני הנוער המתחנכים בפנימיות בישראל הוא גבוה ביחס למדינות אחרות. בשנת הלימודים תשע״א, שהו בפנימיות חינוכיות בישראל כ־58,000 ילדים. קבוצת אוכלוסייה זו כוללת בתוכה ילדים השוהים בפנימיות של המנהל לחינוך התיישבותי ובפנימיות לילדים בסיכון המופעלות על ידי משרד הרווחה, וכן תלמידים השוהים בישיבות דתיות.
חשוב לציין כי עם הגיעם של השוהים במסגרות אלו לגיל 18, תמה החובה של הפנימייה לסייע להם והציפייה מהם היא להתחיל את חייהם העצמאיים עם המשאבים האישיים העומדים לרשותם תוך התמודדות עם הקשיים עימם מתמודדים כלל המתבגרים בשלב זה של חייהם.
לצעירים המסיימים את התחנכותם במסגרות חוץ ביתיות קשיים במעבר לבגרות, הנובעים מעצם התחנכותם במסגרות אלו ואף מהרקע ממנו הגיעו ומחוויות החיים שלהם. בחלק מהמקרים מדובר בצעירים שהתמודדו ועודם מתאוששים מהתעללות או הזנחה פיזית, מינית אג רגשית שאירעה להם בטרם כניסתם למסגרת או במהלכה. בנוסף, ישנן דעות קדומות הכרוכות בהשתייכות למסגרת חוץ ביתית. רוב השוהים במסגרות אלו סובלים מבעיות טרם היציאה מהבית בהשוואה לילדים הנשארים במסגרת הקהילה. המעבר לחיים הבוגרים שלהם מתוך המסגרת מלווה באתגרים ומכשולים רבים במקביל להיעדר מערך תמיכה יציב.
המעבר לבגרות עבור בוגרי הפנימיות הוא קצר יותר, תלול יותר וקשה יותר מאשר של צעירים שגדלו בחיק משפחתם בגלל מספר סיבות: ראשית, בוגרי פנימיות זוכים לרמת תמיכה נמוכה מסביבתם בהשוואה לצעירים בני גילם. שנית, בוגרי פנימיות חייבים לעזוב את המסגרת בגיל 18, חלקם שחסרים עורף משפחתי יציב חייבים גם להגיע להישגים של חיים עצמאיים מבחינת יכולת השתכרות ודיור עצמאי בתוך זמן קצר בהרבה מהמקובל בקרב עמיתיהם. שלישית, בוגרי מסגרות חוץ ביתיות חייבים להתמודד בבת אחת עם מספר משימות ואינם מצליחים לעבור בצורה הדרגתית ונכונה מהתמודדות עם בעיה אחת לאחרת. יתרה מכך, היום תהליכי מעבר אצל צעירים החיים בקהילה הם ארוכים יותר וכך נותנים להם תקופה של ״שוליות״ או ״מורטוריום״ המאפשרת להם לעבור תהליכי מעבר אלו בהצלחה, לעומת זאת, צעירים המסיימים את המסגרת הפנימייתית ועוברים לחיים עצמאיים תוך זמן קצר, חווים מעברים חדים משלב לשלב ללא מצבי ביניים ולכן קטנה יכולתם לעצב זהות המתאימה ממעבר למעבר.
לריבוי האתגרים ולמשך הזמן הקצר הכרוכים במעבר לבגרות עלולים להיות משמעויות שליליות לגבי יכולת ההתמודדות של צעירים אלה עם האתגרים השונים. על כן, צעירים אלה יותר מאחרים זקוקים למשאבים שונים, כגון זמן, ממון והכוונה, וזאת על מנת להתמודד עם המשימות השונות הנציבות בפניהם, יש צורך ליצור מעבר הדרגתי עבור הצעירים המסיימים,שהות במסגרת החוץ ביתית, ולתת להם את הזמן והמרחב הפסיכולוגי הדרוש להם למעבר זה.
במדינת ישראל אין כיום מדיניות ברורה ומסודרת בכל הנוגע לסיוע לבוגרי פנימיות במעבר מחיי הפנימייה לחיים הבוגרים. קיימים כיום בישראל מספר מענים בודדים המקלים על ההשתלבות של הבוגרים לאחר יציאתם מן המסגרת הפנימייתית ומסייעים להם בשלב הקריטי בהתפתחותם וביסוס זהותם. להלן דוגמאות נבחרות של תכניות אלה:
תוכנית למרחב – תומכת בצעירים חסרי עורף משפחתי ובעלי מוטיבציה וכוחות באמצעות תהליך ליווי ארוך (שבע שנים) ומעמיק. תוכנית למרחב מעניקה ליווי וסיוע לפי צרכיו האישיים של כל צעיר וצעיר באמצעות תפירת ״חליפה״ מתאימה לכל אחד מהם, וזאת תוך מכוונות להצבת יעדים אישים והגשמת חלומות. התוכנית נמצאת בפריסה ארצית(עפולה, הוד השרון ובאר שבע), ומלווה צעירים מגילאי תיכון ומעלה על מנת להעניק להם מרחב עצמאי ומעצים. במסגרת תוכנית זו המשתתפים ממשיכים להתגורר בקהילה.
תוכנית גשר לבוגרים־ התוכנית מיועדת לבוגרי פנימיות בגילאי 18-24 חסרי עורף משפחתי. הבוגרים מתגוררים בדירות בשכירות מסובסדת. הדירות מלוות על ידי צוות מקצועי המלווה את הבוגרים בבניית תוכנית אישית (הכנה לצבא, שירות לאומי/אזרחי, ליווי בעת השירות הלאומי/ הצבאי, השתלבות בתעסוקה, לימודים וכר) ישנן מספר דירות הפרוסות ברחבי הארץ. מסלול נוסף בתוכנית זו נותן מענה לבוגרי מסגרות חוץ ביתיות, המתגוררים בגפם, באופן עצמאי בקהילה, באמצעות ליווי־איש צוות מטעם התוכנית.
למרות שמדובר בתוכניות טובות ואפקטיביות הרי שהן כאמור אינן מוסדרות תחת מדיניות כוללת ומחייבת. כמו כן, מאחר שתכניות אלה לא מעניקות את הסיוע במסגרת המשך של הפנימיה, יש חשש כי בוגרי ההשמה יחוו שוב קשיים בעקבות תהליך ההסתגלות הארוך למקום החדש והצוות החדש. מדובר במשבר שנוסף לשלל האתגרים שבני נוער ומתבגרים אלה חווים.
מחקרים בארה״ב, אנגליה, סקוטלנד וכן באוסטרליה מצאו כי רוב הצעירים בוגרי ההשמה סובלים מיציבות נמוכה בתעסוקה, שכר נמוך, שיעור אבטלה גבוה, השכלה נמוכה, מצב כלכלי קשה שלעיתים הוביל להישענות על סיוע ציבורי, חיים מתחת לקו העוני, דיור שאינו; קבוע ותקופות של דרות רחוב. תמונת המצב בישראל על פי מחקרים קיימים, מצביעה על מצב קצת יותר טוב. עם זאת, במדינת ישראל אין חקיקה המתייחסת לבוגרי השמה כקבוצת סיכון ומגדירה את חובות המדינה כלפיהם.
ממצאי מחקרים אלה כמו גם הספרות אותה סקרנו במהלך כתיבת נייר עמדה זה מעידים כי קיים צורך להאיר זרקור על בוגרי הפנימיות החינוכיות ופנימיות הרווחה במעבר לחיים הבוגרים, לבחון את צרכיהם הייחודיים ולהתאים להם את המענים הדרושים להם. בנוסף לכך, יש’צורך לתכנן תכניות התערבות עבור בוגרים אלה תוך התחשבות במאפיינים הייחודיים של הבוגרים. יש צורך ביצירת ״בית״ שיעניק ליווי לבוגרים בתחומי- החיים השונים, ובכלל זה: בהיבטים כלכליים וכניסה לשוק עבודה, תמיכה בבוגרים וליווי בדרכם לגיוס הצבאי או בשירות הלאומי, ואף במידת הצורך לאפשר לבוגרים מגורים במהלך שירותם הצבאי.
על מנת לייעל את התהליך ועל מנת לצמצם את קשיי ההתאקלמות של הבוגרים ולהקל עליהם בתהליך המעבר לחיים עצמאיים, אנו סבורים כי יש להקים בתי בוגרים בפנימיות ובמסגרות החוץ ביתיות השונות. הבוגרים חסרי העורף משפחתי והיעדר ביטחון כלכלי יזכו למענים ייחודיים ומותאמים לצורכיהם בשלב המעבר לחיים הבוגרים (עזרה בתחום הכלכלי, הכוונה בשוק העבודה, ליווי רגשי והכנה לצבא). בעבר ואף היום, יש שימוש בבתי בוגרים במספר פנימיות וכן בקיבוצים ברחבי הארץ.
לסיכום, אנו סבורים כי תוכנית בית בוגרים בתוך המסגרות החוץ ביתיות והפנימיות יכולה להוות מענה מקיף ואופטימאלי עבור נערים המסיימים את התחנכותם במסגרת ומאופיינים בהיעדר יציבות משפחתית. תוכנית בית הבוגרים הינה המשך טבעי עבור המתבגר בתהליך התבגרותו וההכנה ליציאה לחיים האמיתיים, תוך מתן התייחסות מקיפה, אישית ומקצועית, הנובעת מהיכרות מעמיקה של המתבגר את המקום ולהיפך.
