מאבטח מרכז חירום לילדים בסיכון "טירת הילד" בנתניה ישן שנת צהריים עמוקה במקום לשמור על ילדים בסיכון שהופקדו בידיו על ידי עובדות סוציאליות

כך משרד הרווחה "שומר" על ילדים שתלש מהוריהם. מאבטח מרכז חירום לילדים בסיכון "טירת הילד", בנתניה, מרח' רבי טרפון 7, נתניה, ישן שנת צהריים עמוקה, במקום לשמור על ילדים שהופקדו בידיו על ידי עובדות סוציאליות.

מדובר בהתנהלות מבישה ומכוערת של משרד הרווחה, שהרי תלש את הילדים בתואנה כי הילדים בסיכון, והנה הוא מפקיר אותם במרכז חירום, ללא שמירה וללא פיקוח ומסכן אותם עשרות מונים. התנהלות זו של משרד הרווחה מוכיחה, כי לא הגנת הילד בראש מעייניהם אלא סחר בילדים ותאוות בצע. מרכז החירום "טירת הילד" מקבל על כל ילד השוהה במוסד 17,000 ש"ח בחודש.

הילדים בטירת הילד, נתלשו באופן ברוטלי מהוריהם, ומי שבוכה נענש. בדרך כלל הילדים נתלשים מאמא שהציקו לה העו"ס לפחות שנה, התישו אותה, מררו את חייה, רוששו אותה, ואז לקחו לה את הילדים. לאותה אימא לא רצו לתת שקל אחד כדי לשקם את חייה, אבל מיליוני שקלים למרכז החירום, לזה אין בעיה. בל נשכח שכל ילד פה עולה למדינה 17,000 ש"ח. על כל "טיפול" שהילד מקבל, הפנימייה גובה מאות שקלים לשעה, לכן מפציצים את הילדים האלה בשעות טיפול, וגם דוחפים להם סמים פסיכיאטריים שלא יתקוממו, ושלא ירגישו את הכאב בלב. על כל הסעה של הילד לבית המשפט שם האימא תנסה לשחרר את הילדים שלה, הפנימייה גובה 1,000 ש"ח לכל כיוון. בכסף הזה יכלו לשכן את הילדים האלה בבית מלון הילטון.  אבל הילדים צריכים להצטופף בחדרי מטר על מטר, שניים בחדר על מיטות עץ, כדי שבכל רגע נתון יהיה מי שילשין אחד על השני. רוב הילדים במרכז החירום טירת הילד הם אתיופים. אתיופיה הקטנה בנתניה מלבלבת לה בפסטורליות…

המגלומניה של עו"ס יחיעם שרלו בטירת הילד ילדים בסיכון נאלצים לסגוד לו

הקטינים הללו נאלצים לסגוד למנהל שלהם, יחיעם שרלו. הוא מאלץ את הילדים לשיר לו שירי תודה, לסגוד לו, ולומר למצלמה שהן מתחננים לאל שישמור על המנהל שלהם יחיעם שרלו, ושהאל יברך אותו. ילד אחד הוא הכריח אותו להודות שבזכות חסדיו ועצם קיומו, החיים שלו תלויים בו בשלומו ובבריאותו. פולחן אישיות כזה לחרמן דתי שכמוהו מזמן לא ראינו.

העלוקות העו"סיות נועצות טלפיים בילדי טירת הילד: עו"ס שרה דויטש

זוהי פנימייה שבה מעודדים את הילדים להלשין, כחלק מהמשטר של החינוך מחדש. כל ילד או ילדה צריכים לשבת שעות על גבי שעות מול עו"סים  ומדריכים, שמלמדים אותם כמה רע היה בבית, כמה אימא הייתה רעה, כמה אימא הזניחה אותם, ושעליהם לומר כל בוקר תודה לאלוהים ששלף אותם מבית ההורים, ושם אותם בפנימיית הדמעות, טירת הילד.

נציין רק כמה שמות של העו"סיות: עו"ס שרה דויטש, שלוטשת עיניים על הילדים לאומנה ואימוץ דרכה, אשתו של יחיעם, עו"ס עבריה שרלו. הבנות פשוט שונאות את הנשים הללו, שונאות את העו"סיות האלו, אבל שום דבר לא עוזר. העו"סיות משגרות מכתבי רעל לשופט הנוער, והן יכולות במכתב אחד לנעול את כל מי שיתנגד לסוציאליות האלה עד גיל 18. שום דבר מזה לא דולף החוצה. החוצה דולפת רק הפרופוגנדה. לדוגמא:  יחיעם שרלו: אנו, כולנו, שליחים נאמנים של המון חלומות קטנים, צנועים, פשוטים ותמימים, שליחי מצווה וחסד. כולנו, גם עם הקרן לידידות, פועלים יחד להגשמת החלומות למען הילדים".

שקרים על גבי שקרים.

מפעילי מרכז החירום הם אלה שמחליטים מה יהיו החלומות של הילדים. הם אלה שמחליטים את מי יפגשו הילדים האלה. הילדים האלה מחוייבים להתקשר רגשית עם כל מיני משפחות מארחות, וכל מיני "הורי משפחתונים" שאליהם הם נדרשים להתקשר אמוציונלית, ולשכוח לחלוטין מאיפה הגיעו, איפה נולדו, מי גידל אותם עד כה, ומי הם ההורים שמהם נחטפו.