זוהי כתבה שלישית במספר על נשים בעולם העסקים. נשים בתוך הממשלה הפועלות בכוחניות נגד אזרחי המדינה, ואף אחד לא מוכן להעביר עליהן ביקורת, כי הן נשים, וכאילו “חשוב לחזק את ייצוג הנשים בשירות המדינה”. מדובר בחדוה בר, המפקחת על הבנקים.

בשדולת הנשים אוהבים לפאר נשים שמתברגות בצמרת עולם העסקים, ומתבכינים שאין מספיק נשים בעולם העסקים. הטענה השגרתית של הפמיניסטיות היא שנשים מביאות חמלה והומניות לעולם, ולכן יש לקדם אותן גם אם הן לא מוכשרות. האם זה נכון? קחו לדוגמא את שרי אריסון. את ההון קיבלה בירושה ולא עשתה במו ידיה. היא עושקת את ציבור לקוחות בנק הפועלים, ומנצלת את הריכוזיות במשק לעבוד על הציבור. רקפת עמינח רוסק יותר טובה? אילו הייתה פה תחרות אמיתית בין בנקים, היא לא הייתה יכולה להראות “ביצועים מעולים” כמו שהיא מתפארת. מה עם עפרה שטראוס? גם היא קיבלה אימפריה בירושה, והיא מגדילה את האימפריה בזכות הריכוזיות במשק, כל הזמן מעלה מחירים ומקטינה את אריזות המוצרים. זהבית כהן מתנובה יותר טובה? האישה הזו העלתה את מחירי הקוטג’ לרמות של גזל ממש, שהוציאו מאות אלפים למחאה ברחובות. נשים בעולם העסקים: עושקת הציבור סטלה הנדלר מ”בזק” דורסת את, נשים בעולם העסקים: מיכל עבאדי בויאנג’ו חשבת כללית באוצר גורמת ...

האם שאלתם את עצמכם למה הבנקים כל כך חזקים בישראל? למה הבנקים יכולים לעשות מה שבא להם? למה הבנקים מקבלים שירותי VIP בהוצאה לפועל כדי לעשוק אזרחים עם ריביות של 30%, וכדי לזרוק אנשים שלא עומדים במשכנתא מהבית, ומכפילים להם את הריבית, והופכים אותם עבדים לריביות, ואף אחד לא פוצה פה? למה בכלל לא מגיעים לפה בנקים מחו”ל? למה אף בנק מחו”ל לא מעיז לפתוח פה תחרות לשלשית הגזלנים: הפועלים, דיסקונט או לאומי?

התשובה היא שהמפקחת על הבנקים חדוה בר אישיות אימפוטנטית שלא עושה דבר לטובת החזקים, אלא להיפך, מחזקרת את מנגנון ההון. היא הרי עבדה בבנק לאומי לפני שקרנית פלוג “המליצה” עליה. מפקחת רצינית כבר מזמן הייתה מוציאה חוזרים מחייבים לדרך שבה הבנקים משרתים את הלקוחות, לדרך שבה מיידעים את האזרח על פעולות, לדרך בה מחשבים את הריבית, או לדרך בה גובים חובות. היא לא עושה את זה.

מפקחת נורמלית, מזמן הייתה מחייבת את הבנקים למכור סניפים לבנקים חדשים, כדי לעודד תחרות. מספיק שהייתה מודיעה לשלושת הבנקים שכל בנק חייב למכור לפחות 25% מהסניפים שלו לבנק חדש (עם עדיפות לבנקים מחו”ל), והתחרות על שירותי הבנקאות הייתה נפתחת. אבל לא… האישה הכוחנית הזו מעמידה דרישות לא הגיוניות לבנקים חדשים כדי למנוע את התחרות. היא קוראת לזה “הלימות ההון מינימלית“.

השבוע כתבה רות פלאטו שנער מאמר ביקורת עדין מאוד על הטמטום של חדוה בר בנושא הלימות ההון המינימלית. רות פלאטו שנער היא ראש המרכז לדיני בנקאות במכללה האקדמית נתניה. סוף סוף אישה מעיזה לפתוח פה על אישה אחרת, ולהגיד שחדוה בר, היא כישלון מהלך על שתי רגליים. חדוה בר מזגזגת בין עבודה בבנק לעבודה בשירות המדינה. אסור שהלימות ההון המינימלית תיקבע בחקיקה.

הגברת חדוה בר חובבת תקשורת ויש לה מנגנון יחסי ציבור מאוד משומן. הנ”ל אוהבת ללקק לעיתוני נשים כדי לייצר כותרות שהיא אישה מצליחה. אבל היא כישלון מהדהד.

אישה מכניסה אישה

ד”ר חדוה בר, שימשה כמנהלת הסיכונים הראשית בבנק לאומי, מונתה ביוני 2016 על ידי קרנית פלוג להחליף את דוד זקן בתפקיד המפקח על הבנקים. רבים התנגדו למינוי בשל חשש לניגודי אינטרסים, אבל בר הוחתמה על הסדר כסת”ח למניעת חשש לניגוד עניינים. כאמור, נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, החליטה למנות את חדוה בר למפקחת הבאה על הבנקים. הכוונה למנותה עוררה ביקורת, שכן בר שמשה כמנהלת הסיכונים הראשית בבנק לאומי – מאז 2010, כמקימת החטיבה – ונחשבת למזוהה עם ראשי המערכת שעליהם היא אמורה כעת לפקח. בר, תושבת מבשרת ציון, נשואה ואם לשלושה, נכנסה לתפקידה במהלך יולי 2016, לאחר חפיפה עם המפקח הכושל הקודם, דוד זקן. לבר “ניסיון” של כ-20 שנים בתחומי בנקאות, ניהול הסיכונים והרגולציה, מאז שהחלה את דרכה בבנק ישראל ככלכלנית בפיקוח על הבנקים. המפקחת החדשה למדה באוניברסיטה העברית בירושלים, והדוקטורט שלה עסק ב”שוק הכספים ומנגנוני פיקוח על פירמות”.

ממש יופי. האישה מזגזגת בין עבודה בבנקים, שם פעלה לחיזוק כוחם של הבנקים, ועכשיו היא אמורה לפקח על אותם בנקים ולרסן אותם? ואנחנו אמורים להאמין שהיא תילחם בחברים שלה? בחונטה? ברקפת רוסק עמינח? בקיצור, קרנית פלוג הכניסה לתפקיד סוסה טרויאנית, ואלו התוצאות.

אסור שהלימות ההון המינימלית 
תיקבע בחקיקה

http://www.themarker.com/opinion/1.2939295

התערבות בקביעת הלימות ההון, נושא המצוי בגדר הפררוגטיבה המובהקת של המפקחת על הבנקים, מהווה תקדים מסוכן ועלול לפתוח פתח למקרים נוספים של פגיעה בעצמאות בנק ישראל.

על פי דיווחי התקשורת, אחת ההמלצות החדשות ששוקלת בימים אלה ועדת שטרום, היא לקבוע בחקיקה את הלימות ההון שתידרש מבנקים חדשים שיקומו בישראל.

המלצה זו מתגבשת על רקע התעקשותה של המפקחת על הבנקים, חדוה בר, לדרוש מהבנקים החדשים הלימות הון ראשונית של 8%, מגבלה שבנקים קטנים יתקשו לעמוד בה. מרבית חברי הוועדה סבורים שיש להקל בנושא זה ולהעמיד את הרף הנדרש על 4.5% בלבד, צעד שנעשה באחרונה בבריטניה והביא להקמתם של כמה בנקים. לאור סירובה של המפקחת להסכים לדרישה זו, שוקלים בוועדה להמליץ על קביעת הלימות ההון של בנקים חדשים בחקיקה.

הלימות ההון היא אחד הנושאים המובהקים הנתון לשיקול דעתה הבלעדי של המפקחת על הבנקים. רף הלימות ההון נקבע על ידי המפקחת – ומעודכן על ידה מעת לעת – לאחר בחינת שורה ארוכה של שיקולים מקצועיים. התערבות בנושא זה, המצוי בתחום מומחיותה המובהק של המפקחת, נראית על פניה בלתי־ראויה.

אולם יותר מכך, ההתערבות האמורה מהווה פגיעה קשה בעצמאות בנק ישראל – והפיקוח על הבנקים בתוכו. לא בכדי אחד הסעיפים הראשונים בחוק בנק ישראל קובע: “הבנק יהיה עצמאי בבחירת פעולותיו ובהפעלת סמכויותיו לשם השגת מטרותיו ולמילוי תפקידיו”. יכולתו של בנק ישראל לפעול להגשמת מטרותיו תלויה בניתוקו מהדרג הפוליטי ובהבטחת עצמאות שיקול הדעת שלו. התערבות בקביעת הלימות ההון, נושא המצוי בגדר הפררוגטיבה המובהקת של המפקחת על הבנקים, מהווה תקדים מסוכן ועלול לפתוח פתח למקרים נוספים של פגיעה בעצמאות בנק ישראל.

בנוסף, ספק אם הדרך של קביעת הלימות הון בחקיקה היא דרך נכונה. קביעת הלימות ההון המינימלית היא קביעה דינמית העשויה להשתנות עם שינוי הזמנים והנסיבות, ולכן יש לאפשר מנגנון גמיש לעדכון שלה. לעומת זאת, הדרך לשינוי קביעה שנעשית בחוק היא רק באמצעות חוק מאוחר יותר – דבר שאינו 
קל לביצוע.

די להזכיר בהקשר זה את חוק הבנקאות (רישוי), שקבע ב–1981 שההון העצמי המינימלי הנדרש להקמת בנק חדש לא יפחת מ–10 מיליון שקל. החוק אמנם הסמיך את נגיד בנק ישראל, באישור שר האוצר וועדת הכספים של הכנסת, להגדיל את הסכום האמור, אבל הדבר מעולם לא נעשה. זאת, אף שהסכום האמור אינו מתאים למציאות של היום ולהיקף העסקות המתבצעות על ידי הבנקים. בפועל, בנק ישראל דורש מבנקים חדשים הון עצמי של 100 מיליון דולר, כפי שניתן לראות בצ’רטר להקמת בנק אינטרנטי (או 75 מיליון שקל בצ’רטר להקמת אגודת אשראי). במלים אחרות, מרגע שהלימות ההון תקבע בחקיקה, יהיה קשה מאוד לשנות אותה, לטוב או לרע.

אכן, בכמה עניינים בנקאיים נעשתה התערבות באמצעות חקיקה של הכנסת. הדוגמה הבולטת ביותר היא רפורמת העמלות מ–2007. אולם העמלות הבנקאיות הן עניין אחר לגמרי, שבאותה עת לא היה כפוף לפיקוח של בנק ישראל ולא היה מצוי בשיקול דעת בלעדי של הפיקוח על הבנקים. אגב, אילו היתה מועלית כיום הצעה להתערב בקביעת מחירי העמלות הבנקאיות באמצעות חקיקה, הייתי מתנגדת לה בדיוק מהשיקולים שפורטו לעיל.

הכותבת היא ראש המרכז לדיני בנקאות במכללה האקדמית נתניה, מחברת הספר Banking Regulation in Israel