עובדה אילנה דיין חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן שודר ב- 1996 ילדי תימן החטופים לא מתו
https://youtu.be/irz_3UQ35T8
אילנה דיין, חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן, שודר ב- 1996.
סיפור חטיפתם של ילדים תימניים מידי הוריהם, דקות אחדות אחרי שנחתו בנמל לוד, בשנת 1951.
כתב אישום נגד ממסד מתנשא שעדיין מצליח לטייח, לחפות, להסתיר ולהשתיק את העוול.
מרים עובדיה, מספרת על הזכרון הכי חזק שלה מבתה זוהרה: “אחות לקחה לי את הילדה מהיד, וירדה מהמטוס ונכנסה למונית, וברחה. ואני מסתכלת עליה עד שהיא הלכה”. מרים מספרת, שאותה אחות שחטפה ממנה את הילדה, לקחה את הילדה כבר במטוס. “את הילדה היא לקחה. עלתה למטוס עם הילדה ולקחה לה בקבוק להאכיל אותה. החלב שלי יורד, ואני מבקשת תביאי לי להניק אותה והיא מסרבת, אין צורך. ישבתי על ידה עם הילדה בוכה, והחלב יורד ואני בוכה ומתחננת והיא אומרת אין צורך, ותופסת את הילדה בשתי ידיים. הילדה בוכה. היא רוצה אותי”.
מרים עובדיה ממשיכה ומספרת, מאותו רגע שהילדה הייתה על המסלול במונית בשדה התעופה, מאותו יום לא ראינו את הילדה והם השתיקו אותנו. האנשים היו צועקים.
סדרה של גילויים מרעישים על חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן. אמרו להם שהילדים נפטרו, אך לא הראו להם קבר, כשהגיעו הילדים לקראת גיל 18, קיבלו ההורים צווי גיוס לילדים שאינם. הסתירו מהם שהילדים נמסרו לאחרים לאימוץ. סמכו עליהם שימשיכו לכאוב בשקט, לדמם בתוך עצמם, להיות נחמדים ולשתוק. כמו בסטראוטיפ. עכשיו זה נגמר (שנת 1996) העדויות שתשמעו אינם תחליף לוועדת החקירה, הם גם לא מותירות מקום לספק. היו חטיפות, והיו אימוצים בלתי חוקיים, הייתה מערכת שהעבירה את הילדים מהמעברות לבתי החולים, למוסדות של ויצ”ו ולמשפחות לא להם.
הבמאי אורי רוזנווקס מביא עדויות מצמררות על מה שקרה במחנה העולים עין שמר.
אחות ממחנה עין שמר: היום שהם אומרים שהם נפטרו, זה לא נכון. זה לא נכון. מסרו אותם לאימוץ.
מחנה העולים עין שמר, לא מעט ילדים נתלשו פיזית מידי הוריהם ולא חזרו מעולם.
נעמי גברא מחפשת את בנה החטוף ציון, שנחטף ב- 1949 בדרך למחנה העולים בעין שמר. החלום של נעמי, זה לראות את בנה החטוף, לנשק אותו ולומר לו: “אתה הבן שלי”.
ציון, בנה של נעמי גברא, הוכנס לבית הפעוטות, כמו שאר ילדי המחנה. נתנו לאמא להניק אותו 3 פעמים ביום. ערב אחד בסוף ההנקה, היא נשארת לבדה בבית התינוקות עם מטפלת תימניה בשם ברכה. לא היה לה מושג, מה שעומד להתרחש שם בתוך דקות.
“השעה כבר שמונה. פתאום באו שלושה. שתי נשים ואיש אחד עם זקן עד פה והוא עם קרחת, והן שתי נשים ככה אולי בגיל 40 – 45. באות, מדברים אידיש ולוקחים ילדים. לוקחים. מוציאים ילדים. אני לא ראיתי כמה יש בפנים. יש חדר בתוך חדר בתוך חדר הלאה-הלאה. אז אני אומרת: ברכה, אני רואה שמוציאים תינוקות. איפה שמים אותם? אמרה: תאמיני לי שאני לא יודעת. אמרתי, אבל תשאלי אותם. אמרה: הם מדברים אידיש. אני לא יודעת שום דבר. אז אמרתי: תשאלי אותם בעברית. אז היא אומרת: איפה אתם לוקחים את התינוקות? אמרו: אנחנו לוקחים אותם לרופא. לאן? אמרו לבאר-יעקב. מתי תחזירו אותם? שבוע, שבועיים, שלושה. אז ישבתי והתינוק ביד שלי. יצאו עם 14 תינוקות. העין שלי זאת רואה. פתאום אמרתי, טוב, ילכו, היא תיכנס ואני אקח את הילד ואברח.
פתאום חזרו שתיהן. תני את התינוק שלך. אמרתי: אני לא נותנת. תני את התינוק שלך! החזקתי אותו ככה (מדגימה). באה השניה עשתה לי ככה, חטפה אותו מהידיים שלי וברחה. ואני רצתי אחריהם. לא ידעתי מה לקחת. אפילו אין אבנים. מה אני אעשה? רצתי אחריהם כמו מפה עד לאוטו זה.
אני לא חושבת שהיו יהודים. מי יודע? שזה לב קשה לחטוף מהיד של בן אדם הבן שלו. זה נורא. זה קשה מאוד.
ועדת שלגי שחקרה את פרשת היעלמותם של ילדי תימן, לא ידעה לומר מה קרה לבנה של נעמי. לגבי הילד ציון גברא, קובע דוח שלגי, נערכו על ידי הוועדה בדיקות מקיפות ולא נמצאו כל ממצאים המאפשרים לקבוע דבר באשר לגורל הנעדר.
אבל, הוועדה ההיא לא שמעה את ההקלטה הזו, שהוקלטה על ידי אח של ילדה נעדרת. קוראים לה רוז’ה קוצ’ינסקי, היא הייתה אחות מתלמדת במחנה א’ בעין שמר, באותה תקופה.
“יום אחד שאני באתי, עמד גבר ואישה ודיברו אנגלית. אחר כך הוא אמר: אולי נעבור שפה, כי יכול להיות שהיא מבינה. היא צעירה, אז הם עברו לגרמנית ואני יודעת אידיש. הם דיברו לקחת ילד. אתה מבין, ואני באתי הביתה וסיפרתי לאמא והיא אמרה ‘את תשתקי, מה איכפת לך? לקחו-לקחו, כנראה נתנו כסף'”.
עדותה של הדסה קרני: “היה לי בטן כמו פח. שבע שנים, לא היה לי ילדים. פתאום אמרו: עכשיו יש לך שלושה. עכשיו תשמחי. יש לך שלושה ילדים. פתאום יש לנו (רק) זאת הילדה”.
30 ביוני 1951 בבית היולדות בכפר סבא, יולדת הדסה קרני שלישייה. שתי בנות ובן. ששה ימים אחר כך מדווח עיתון “דבר” על הפלא, ומוסר בפשטות שהתינוקות מתפתחים יפה.
יום ראשון אני רואה כל האחיות נותנות את הילדים, אז אני אמרתי לה: ‘איפה הילדים שלי?’, את אמרת יש לי שלושה ילדים. אני רוצה להניק הילד או הילדה. ‘גברת את חולה, את לא יכולה’. בקיצור, היום הראשון ויום שני, יום שלישי אותו הדבר. לא נתנו לי. אמרתי חבל על החלב, יש לי חלב. אמרה לי: גברת את חולה, את לא יכולה. בקיצור, ביום רביעי אנחנו מביאים. ‘את תסתכלי עליהם’. אמרתי בסדר. היא אמרה ביום רביעי בשעה 11:00 – 10:00 נתנו לי שלושה. אמרה: בבקשה תסתכלי על הילדים שלך ועכשיו אנחנו לוקחים אותם לבית תינוקות בתל-אביב.
— לויצ”ו?
כן.
לפני שהשלישייה מועברת לויצ”ו ת”א, מקבל סעדיה קרני את תעודות הלידה של ילדיו. הוא מספר שלא הבחין במילה אחת שרשם מישהו בראש שתיים מהתעודות: “נפטר”.
סעדיה קרני: בהתחלה לא ידעתי מה זה בכלל. לא ידעתי שזה מילה ‘נפטר’. הבנת? אח”כ שדיקדקתי ודיקדקתי, אמרתי זה נפטר… נפטר. שלושה ילדים. שניים מהם מסומנים כנפטרים, מועברים למוסד של ויצ”ו בתל-אביב. הדסה וסעדיה קרני מורשים לבקר אותם שם.
הדסה קרני: מראים לי שלושה דרך הזכוכית. נו בבקשה תראה לי. ‘רק דרך הזכוכית’. עוד פעם הלכתי. “גברת תשמעי, הילדה נפטרה ביום שבת והילד גם”. אבל לא הראתם לנו כלום ולא ראיתי כלום. אמרה: “גברת, כבר הלכו”.
משפחת קרני לא ראתה מעולם את גופות הבן והבת שמותם, כמו נקבע ברגע לידתם. אמרו להם שהשניים נפטרו, והחזירו להם את הבת השלישית שסירבה להתראיין לכתבה הזו. הדסה קרני העידה לפני ועדת החקירה הממלכתית.
סעדיה קרני: “אם זה יתקיים יבואו הילדים, יבוא המשיח. ואם לא יתקיים ולא יבואו הילדים, כל אחד ואחד, משיח אין”.
בתיה פרחי, מחפשת את הבת שלה. “אני חושבת יתנו לי לראות אותה. איפה היא?”. עכשיו אני אתחיל לבכות לך, אם אני נזכרת בילדה, אני כבר בוכה.
בתיה פרחי ילדה את בתה ב- 1950 בבית היולדות ברנדס בחדרה. לתינוקת היא קראה שושנה, ויחד איתה היא חזרה למחנה העולים עין שמר. התינוקת היתה בבית התינוקות במחנה א’, ובתיה באה כל יום להניק את בתה.
“אז יום אחד אני הגעתי, אמר לא, את כבר איחרת היום. את לא תיכנסי. למה? את איחרת. הילדה כבר אכלה. אז היום השני אחרי זה, באתי בבוקר כמו כולם. אמר: את לא תיכנסי, אבל שבי על הספסל חכי למישהו. אז הוא שאל אותי, תראי, הילדה שלך חולה, ואנחנו ניקח אותה לשבוע ימים לבית חולים ונחזיר לך אותה”.
אבנר פרחי, בנה של בתיה: זו הייתה תמימות. הם חשבו שכאן, במדינת ישראל מלאכי אלוהים הולכים ברחובות. הם לא תיארו לעצמם בשום צורה ובשום דמיון שבמדינת ישראל יהודי יכול לקחת להם ילד. קשה להסביר את זה היום.
בתיה פרחי: אז לקחו אותה. אחרי שבוע, כמו שאמרו, אני באה לבית התינוקות, שואלת על הילדה. אף אחד לא עונה לי. אף אחד לא מסתכל עלי. אני כבר זרה בשבילהם. אני כבר לא אמא של ילדה. אז יצאה אחת בריונית, אחות, אומרת: ‘לכי, לכי, לכי, הבת שלך מתה, מתה, מתה’, ודחפה אותי ‘יאללה, הלאה-הלאה’. היא חשבה שאני לא הבנתי עברית. הייתה מדברת איתי בערבית: “בארה, בארה, בארה”.
הילדה שלי בריאה, היא לא מתה. אני מקווה שהיא בריאה והיא רק נמכרה בכסף.
אבנר פרחי: אתה לא תאמין. יש דור שהאמין ליוצאי שואה, אז פתאום אצלנו יש דור שני לאותם משפחות שלקחו להם ילדים. חשבתי שאיתרע מזלה של משפחתי שהיא איבדה ילדה יחד עם עוד כמה משפחות בחדר קטן במחנה א’, בעין שמר. זה מן מקום ספציפי במדינת ישראל. מדובר בתופעה לאומית.
ועדת שלגי קבעה בדוח שלה, שיש יסוד סביר לכך ששושנה פרחי נפטרה ב- 6/3/1950 ונקברה במחנה העלמין בעין שמר.
משפחת פרחי מעולם לא ראתה קבר. גם לא תעודה שמעידה על פטירתה של הילדה שושנה.
קולה של רוז’ה קושינסקי אחות בעין שמר: “אני אמרתי אני יודעת אני חייבת לספר את זה כי זה נכון. אני הייתי לוקחת שניים-שלושה תינוקות, היו שולחים אותי עם האמבולנס לעפולה, היו משאירים תינוקות בריאים ושלמים. למחרת שוב פעם הייתי לוקחת והייתי שואלת ‘איפה תינוקות?’, היו אומרים שאינם. מתו. מה זה מתו?! אבל הם היו בריאים. לא היה להם שום דבר. אנ לקחתי אותם. היום שאומרים שהם נפטרו, זה לא נכון. זה לא נכון. מסרו אותם לאימוץ. זה כמו היום, עוד אור. אני אגיד לך את האמת.
