ארנון דראל הגרגמל מבייש את גלימתו: "תפקידו של שופט מחוזי לקבל משכורת ולא לעשות צדק" – לא יוחזרו מחשבים תפוסים ע"ח 38678-06-16 לורי שם טוב נ’ מדינת ישראל
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/pxMec-4Il
לפנינו דוגמא מוחשית להסתאבות ערכאות הערעור. אזרחים מגיעים לבתי משפט לערעור עם ערעורים טובים, כי שופטי השלום פגעו בהם, ושופטי המחוזי לא מוכנים לשמוע שום דבר. לצורך העניין המציאו שופטי המחוזי כל מיני הלכות מדוע “הם לא מתערבים”. ההלכות האלה נועדו אך ורק לדבר אחד: לנפנף בעלי דין, ולטייח על התנכלות של שופטי השלום באזרחים. שופטי המחוזי חושבים שמגיע להם משכורת בלי לעשות כלום. הרי הם “לא מתערבים”, כי הם המציאו הלכות שלא צריך להתערב.
שופט כזה הוא השופט הנאלח והגרגמליסטי ארנון דראל מירושלים. בזבוז של משרה שיפוטית. קשקשן חסר תוחלת שלמלקק לפרקליטות ורק גורם נזק לציבור בעצם איוש המשרה בה הוא נושא.
במקרה זה הגיעה אל השופט דראל הגרגמל העיתונאית לורי שם טוב, אשר משטרת מוריה מירושלים תפסה את מחשביה וציודה המקצועי בתירוץ עלוב שהיא סייעה לאבא “לחטוף את הבן שלו”. את התלונה במשטרה הגישו נשות המגדר ממרכז רקמן בראשות עו”ד אסנת קרפלוס ברעם.
לאחר שעצרו את העיתונאית לורי שם טוב למשך 36 שעות ללא סיבה ואז שחררו אותה, משטרת מוריה הידועה בהיותה המשטרה הכי זיבלונית בארץ, מסרבת להחזיר את המחשב בתירוצים שונים, ומה שמחריד הוא ששופטת השלום קרן מילר החפיפניקית זורמת עם המשטרה, לא עושה כלום, ורק מוציאה החלטות לתגובה על תגובה ותשובה על תגובה.
משנמאס ללורי שם טוב מהתנהלות השופטת, הגישה ערעור ואז לתדהמתה נתקלה בשופט ארנון דראל שקבע שגם אם שופטת השלום לא עושה שום דבר, הרי שאי אפשר לערער עד שהיא תסיים לעשות שום דבר. מדובר בכלל שאי אפשר לערער על החלטות ביניים בתיק פלילי. השופט מנמק שבגלל שלא מדובר בשלילת חירות אלא בהחזקת מחשב שנתפס, אז יש לחכות עד שהשופטת בבית משפט שלום תחליט להכריז כי הטיפול בהחזרת המחשב שהגיע לסיומו, מה שהשופטת יכולה למרוח למשך חודשים, ופשוט לא להכריז שסיימה לטפל. אלא שכאן עצם הערר על כך שהיא לא הורתה להחזיר את הפריטים לאלתר, ולכן ההחלטה היא סופית, והיה מקום לערור על כך לאלתר. דווקא בגלל שלא מדובר בשלילת חירות אלא בתפיסה של מחשבים הרי שההליך צריך להיות דומה למשפט אזרחי שבו יש זכות לבקשת רשות ערעור בכל שלב שבו יש פגיעה באזרח.
בקיצור, שופט נבל שקם בבוקר כדי למרר לאזרחים את החיים, ועל זה הוא מקבל משכורת. בושה לגלימתו.
לורי שם טוב ייצגה את עצמה וטענה כדלקמן:
הסמכות לדון בערר עפ”י החלטת ביניים – אני מפנה לשלוש פסיקות של ביהמ”ש בנוגע לכך. בש”פ 3400/11, פרשת דמירי, סעיף 17 (מגישה); הלכת שוויקי הידועה, סעיף 19 לפסה”ד, בש”פ 3601/11 (מגישה); בש”פ 5724/13 פרשת סאלם חליל, סעיף 4 (מגישה). בעניין חפצים תפוסים, בניגוד לענייני מעצר, החוק שונה. בחסד”פ (סמכויות אכיפה – מעצרים) – נקבעו הוראות לעניין החלטות ביניים בבקשות לעיון חוזר. החוק לעניין חפצים תפוסים – אין בו הוראה לעניין החלטות ביניים ו/או בקשה לעיון חוזר. בחוק המעצרים קיים סעיף 52. הבקשה של המשטרה לבימ”ש שלום הייתה לפי סעיף 34 לפקודת החיפוש, וזכות הערר שלי על כל החלטה – ביניים או סופי – קבועה בסעיף 38א שהוא סעיף יחסית חדש שנועד למנוע בקשות לעיון חוזר שפגעו בחשודים. קיימת זכות ערעור טבועה ומובנית בחוק לפקודת החיפוש ולכן יש לביהמ”ש המחוזי סמכות לדון בערר זה. לעניין הבקשה לעיון חוזר, אני מגישה לכבודו וגם צרפתי זאת בערר, לפס”ד 4234/14 פרשת משה הלוי, שם נקבע בסעיף 6 כי יש בעייתיות עם בקשות לעיון חוזר. כתוצאה מבקשות לעיון חוזר חלה פגיעה בזכויות חשודים שהערר נמנע מהן.
הבקשה שלי פה חריגה ביותר. הייתה החלטה שיפוטית ברורה שהתקבלה לאחר הסכמה בין שני הצדדים להחזיר לי את כל התפוסים וזה קיבל תוקף של החלטת ביהמ”ש וצירפתי את זה. רק לאחר שבוע ימים, במקום שהמשטרה תגיש ערר, היא הגישה הודעה לביהמ”ש, אפילו לא בקשה. זה הוגש כהודעה שהציוד נשאר אצלה, כל זאת ללא צו שיפוטי תקף. ביהמ”ש שלום הוא שהחליט שהודעת הסירוב של המשטרה היא בקשה לעיון חוזר. מדובר בחריג שבחריגים ולכן הוגש ערר זה.
אני עיתונאית. פרנסתי נפגעת. הציוד התפוס שלי מוחזק במשטרה ללא צו שיפוטי תקף וגם את מה שהם אמרו שהם יחזירו לי גם את זה לא החזירו לי בטענה שרק אחרי שיישמע הערר הוא יוחזר לי, אם בכלל.
אבקש מביהמ”ש להורות למשיבה להחזיר לי את כל הציוד. אבקש שהערר יתקבל. המשטרה כבר הסכימה להחזיר לי את הציוד לאחר שבדקוהו, והטענה שיש “ראיות” באה רק לאחר שמאן דהוא במשטרה החליט להתחכם ולכתוב מזכר כוזב ולפיו יש “ראיות”. נעצרתי יום אחד בגלל שאני עיתונאית שהייתי בקשר עם מקור שהיה חשוד כנמלט. זה כל “חטאי”. המקור נתפס. הוא הגיע למשטרה. המשטרה עצמה הבינה שאין ראיות נגדי והסכימה להחזיר את כל הציוד לאחר שהאדם נתפס. הסיבה היחידה לסירובה לתת לי את הציוד כי סירבתי לחתום על העדר נזקים לציוד (מציגה את המזכרים). הם החזירו לי ציוד פגום ורצו שאחתום על העדר נזקים.
אני מציגה את השקית הזאת (מציגה). זאת השקית שקיבלתי מהמקור. זה הושאר אצלי בבית, כאשר כאן כל החומר, הם לא לקחו אותו ומדובר בדיסק מקורי. מדובר בתפיסה לא חוקית.
אני טוענת שלא היה צו שיפוטי לחיפוש ותפיסה. אני מפנה שוב לערר. אינני מסכימה להצעה שעלתה ולפיה המשטרה תעתיק את החומר שבכונן ותחזיר לי אותו. יש שם חומרים שלי שכעיתונאית יש עליהם חיסיון והם לא אמורים להיות בידי המשטרה. לא נתקלתי מעודי שלוקחים לעיתונאי את כל החומרים שלו והחומרים האלה מופצים לכל עבר בידי שוטרים שמעבירים את זה מתחנה לתחנה ומי יודע למי עוד זה יועבר. זה חומר חסוי ואישי.
וזו החלטת השופט ארנון דראל:
ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב’ השופטת קרן מילר), מיום 16.6.2016, בגדרה נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיבה לראות בתגובתה בקשה לעיון חוזר, הורה לעוררת להגיב לבקשה זו עד ליום 20.6.2016 ולהודיע האם היא מוכנה כי תינתן החלטה ללא דיון, וכן נתן החלטת ביניים לפיה המשיבה תהיה רשאית להחזיק בכונן מחשב אחד בו נמצאות הראיות עד למתן החלטה בבקשה לעיון חוזר.
עניינו של הערר בהליך שמתנהל סביב בקשת המשיבה להחזקת תפוסים. בית משפט קמא נתן בעניין זה מספר החלטות שלא מצאתי לנכון לפרטן. עוד בטרם הדיון העלתה המשיבה טענה מקדמית לפיה יש למחוק את הערר, משלא הושלם ההליך בפני בית משפט קמא.
בטיעוניה טענה העוררת, כי לא זו בלבד שקיימת זכות ערר, אין כל מניעה לערור על החלטות ביניים שניתנו בגדרו של הליך פלילי, ותמכה את עמדתה בשורה של החלטות שניתנו בבית המשפט העליון, שבהן נעתר בית המשפט לעררים שהוגשו בגין החלטות מעצר, וזאת אף בטרם ניתנה החלטה סופית. עמדת העוררת היא, כי החלטת בית משפט קמא שגויה ופוגעת בה ובחיסיון שחל על החומר שנותר בידי המשטרה.
המשיבה מבקשת למחוק את הערר את הערר או לדחותו לגופו והיא טוענת כי הכונן הנותר הוא בגדר “ראיה” בהליך שבדעתה להגיש כלפי העוררת. במסגרת הדיון הבהיר נציג המשיבה, כי יתרת החומר התפוס תימסר לעוררת, ככל שתפנה לתחנת המשטרה במרחב מוריה, וזאת ללא כל תנאי.
דין הערר להידחות. במנותק משאלת הסמכות, לבית המשפט שיקול דעת האם לדון בערר שניתן בטרם סיים בית משפט קמא את מלאכתו. במקרה זה, בית משפט קמא בהחלטתו האמורה, הורה לעוררת להגיב וציין כי יקבע דיון ככל שתהיה הסכמה למתן החלטה ללא דיון. מדובר במקרה מובהק שבו אין כל סיבה שערכאת הערעור תידרש לעניין זה בטרם בית משפט קמא השלים את מתן החלטתו. בניגוד להליכים האחרים שבהם הטעם לקיום דיון עוד בטרם הושלם מתן ההחלטה, בענייננו אין מדובר בשלילת חירות אלא בהחזקת תפוס. מכאן השוני בהסתכלות על הגשת עררי “ביניים” על החלטות ביניים בהליכים מסוג זה. מובן, כי לעוררת שמורה הזכות לתקוף את ההחלטה הסופית שתינתן, אך לא מצאתי עילה להתערב בשלב הנוכחי.
הערר נדחה. כאמור לעיל, העוררת תהיה רשאית לקבל לידיה את התפוסים, למעט כונן המחשב, וזאת ללא כל תנאי בתחנת משטרת מוריה.
מייד לאחר החלטה זו, משטרת מוריה הזמינה את לורי שם טוב לתחנה לקבל את המחשב, ייבשו אותה 8 שעות עד כמעט חצות, ואז נתנו לה מחשב שבור לחלוטין, ללא כונן הדיסק.
לקריאת הערר שהוגש על ידי לורי שם טוב, הקליקו כאן.
המשטרה לא הגישה כתב תשובה.
החלטה ע”ח 38678-06-16 לורי שם טוב נגד מדינת ישראל, קובץ pdf
