השופט אריאל צימרמן קוטל את עוה”ד של עירית תל אביב דוד ששון ודניאל חידקל אשר מכפישים תושבים בכתבי תביעה בניסוחים מלעיזים מוכנים מראש תא”מ 45055-10-15

וואו, איזו קטילה. השופט אריאל צימרמן פשוט קוטל את עורכי הדין של עירית תל אביב, עו”ד דניאל חידקל ועו”ד דוד ששון, אשר כל כך להוטים לגבות ארנונה מהאזרחים, שהם מייצרים כתבי טענות סדרתיים בהם הם מכפישים את האזרחים באופן סדרתי ללא כל תשתית ראייתית. במקום להגיד שהנתבע לא שילם ארנונה, עורכי הדין הללו כותבים שהנתבע התנהל התנהלות שיטתית ומכוונת, ניצל ניצול ציני ופסול במטרה להשתמט מתשלומים, “בכוונה להונות את העיריה ולהתעשר”.

הניסוחים הללו מאוד מקובלים בעיריות ובכל רשויות המדינה. תמיד מתנפלים על האזרח ומייחסים לו מעשי קנוניה להונות את העיריה, “להתעשר” וכדומה. סוף סוף השופט אריאל צימרמן שם סוף פסוק לניסוחים המלעיזים של העיריות ורשויות המדינה.

כותב השופט:

עניינה של החלטתי בנחישותה של התובעת, רשות מקומית, להטיח בכתב תביעה האשמות חריפות בבעל שליטה לשעבר בתאגיד שחדל לפעול לפני שנים ארוכות, בדבר מעלליו הנטענים שהביאו לכך שהתאגיד לא שילם לה את חובות הארנונה אי-אז בימים. את האשמותיה מטיחה התובעת בנתבע, כבר בכתב התביעה, בלא שיש לה מושג כלשהו ובלא שיכול להיות שיהיה לה מושג כלשהו, האם יש בסיס לטענותיה כלפי הנתבע, שהיא אינה יודעת עליו דבר. דרך פעולתה היא בבחינת תבנית פעולה חוזרת על עצמה לנתבעים מסוג זה. סברתה, שאינה נכונה: כי דרך עריכה זו של כתב התביעה נחוץ לשם הצלחתה בהליך. חרף הוראה שיפוטית קודמת, התובעת גורסת מעשית כי אין מקום לתיקון כתב התביעה. עמדתי שונה: המדובר בכתב תביעה שעיקרו אינו נחוץ ויש בו כדי לפגוע שלא לצורך בבעלי דין. כתב תביעה ממין זה מצדיק תיקון, ואם אין בידי התובעת לתקנו: מחיקה. אבהיר.

ברקע הדברים: המדובר בתביעה הנסבה על מצב שלמגינת הלב אינו חריג – אי-תשלום חוב ארנונה בידי תאגיד. אין ספק, מצב שבו תאגיד אינו משלם חוב ארנונה שהוא חייב בו הוא בלתי ראוי בעליל. הרשות המקומית, כנותנת שירותים, ודאי זכאית לגבות את תשלומי הארנונה לפי דין. השאלה היא אחריותו האישית של בעל המניות של התאגיד לתשלום חוב הארנונה, בפרט כאשר התאגיד אינו בר-פירעון עוד, והשאלה הנלווית – הדרך בה תפעל העירייה לגביית חוב הארנונה הימנו. בפרט כאן: הדרך בה תנסח את כתבי טענותיה.

בשם התובעת: עו”ד דניאל חידקל

בשם הנתבע 2: עו”ד אהוד כהן (הלשכה לסיוע משפטי)

חקיקה שאוזכרה:

חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ”ג-1992: סע’ 8(ג)

פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] – לא מרובד: סע’ 119א(א), 119א(א)(3)

חוק החברות, תשנ”ט-1999: סע’ 6

תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984: סע’ 71, 72, 77, 91

מיני-רציו:

* עובדות מהותיות יוצגו בכתבי הטענות, הערות, סברות והיסקים יהיו בסוף ההליך. אם קיימת חיוניות בהצגת השערה בכתב טענות, יבאר בעל הדין כי השערה היא.

* דיון אזרחי – כתב-תביעה – ניסוחו

* דיון אזרחי – כתבי-טענות – התערבות בתוכנם

* דיון אזרחי – כתבי-טענות – ניסוחם

עירייה הגישה כתב תביעה בגין אי תשלום חוב ארנונה בידי תאגיד. בכתב התביעה הוטחו האשמות חריפות בבעל שליטה לשעבר בתאגיד שחדל לפעול לפני שנים רבות, ועל כן ביהמ”ש הורה על תיקון כתב התביעה.

בית המשפט הורה על תיקון כתב התביעה בשנית וזאת מן הטעמים הבאים:

שתי דרכים עיקריות בחוק לגביית חוב ארנונה מתאגיד ששכר נכס ושאינו בר פירעון עוד. האחת, הרמת מסך סטטוטורית מבעל שליטה בתאגיד, שהפסיק את פעילותו בלא ששילם חוב ארנונה סופי בגין נכס

— סוף עמוד 1 —

שאינו למגורים, וזאת ככל שהלה קיבל לידיו נכנסים שהיו לתאגיד בעת התפרקותו ללא תמורה מלאה. ככל שיימצא כי לתאגיד היו נכסים בעת הפסקת פעילותו, הרי שנטל ההוכחה על בעל השליטה להוכיח כי לא הועברו לו. השנייה, ייחוס חבות לבעל השליטה מכוח העקרונות הכלליים שבדין לייחוס חובות באופן אישי לבעלי עמדה בתאגידים, ובראשם: הרמת המסך ה”רגילה”.

המכנה המשותף הכמעט קבוע למצבים שבהם הרשות המקומית בוחרת את נתיב התקיפה בבית המשפט (להבדיל מהליכי גבייה מינהליים): בעת הגשת כתב התביעה, אין ולא יכול להיות לה מושג מה אירע בתאגיד, אם ומדוע הפך חדל פירעון, מה מידת שליטתו והשפעתו של בעל מניות בה, או מה היו ידיעותיו ושיקוליו בזמן היווצרות חובות הארנונה.

ביהמ”ש רשאי, בכל עת, להורות כי יימחק או יתוקן כל עניין בכתב טענות שאין בו צורך או שהוא מביש. ברם, בית המשפט אינו יכול להודיע לתובעת כיצד בדיוק עליה לערוך את תביעתה, ואף אינו “עורך על” של כתבי טענות. כתב טענות יכלול את העובדות המהותיות בלבד אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן. כתב טענות נבחן כמובן מן הסיכומים, הבאים לאחר הצגת הראיות ולאחר החקירות הנגדיות. התייחסות מפורטת למעשיו, מחדליו וכוונותיו של הנתבע יבואו בתום הדברים, לא מראש. ככל שבעל דין רוצה לטעון לכוונה, ידיעה וכיוצא באלה שבלבו של אדם, בידו לטעון לכך שחזקה כי כך הוא הדבר, ואין עליו לפרט את הנסיבות. כתב הטענות יכלול טענות עובדתיות ואין הוא חייב לכלול הוראות דין.

טענת העירייה להרמת מסך אינה מחייבת את פריסת ההאשמות בכתב התביעה: כל שעל העירייה לציין הוא את העובדות המהותיות, שבבסיס הרמת מסך זו: תאגיד שהפסיק פעילותו בלא ששילם חוב ארנונה סופי בגין נכס שאינו למגורים; נתבע שהוא בעל שליטה בתאגיד.

עניינה של החלטתי בנחישותה של התובעת, רשות מקומית, להטיח בכתב תביעה האשמות חריפות בבעל שליטה לשעבר בתאגיד שחדל לפעול לפני שנים ארוכות, בדבר מעלליו הנטענים שהביאו לכך שהתאגיד לא שילם לה את חובות הארנונה אי-אז בימים. את האשמותיה מטיחה התובעת בנתבע, כבר בכתב התביעה, בלא שיש לה מושג כלשהו ובלא שיכול להיות שיהיה לה מושג כלשהו, האם יש בסיס לטענותיה כלפי הנתבע, שהיא אינה יודעת עליו דבר. דרך פעולתה היא בבחינת תבנית פעולה חוזרת על עצמה לנתבעים מסוג זה. סברתה, שאינה נכונה: כי דרך עריכה זו של כתב התביעה נחוץ לשם הצלחתה בהליך. חרף הוראה שיפוטית קודמת, התובעת גורסת מעשית כי אין מקום לתיקון כתב התביעה. עמדתי שונה: המדובר בכתב תביעה שעיקרו אינו נחוץ ויש בו כדי לפגוע שלא לצורך בבעלי דין. כתב תביעה ממין זה מצדיק תיקון, ואם אין בידי התובעת לתקנו: מחיקה. אבהיר.

1. ברקע הדברים: המדובר בתביעה הנסבה על מצב שלמגינת הלב אינו חריג – אי-תשלום חוב ארנונה בידי תאגיד. אין ספק, מצב שבו תאגיד אינו משלם חוב ארנונה שהוא חייב בו הוא בלתי ראוי בעליל. הרשות המקומית, כנותנת שירותים, ודאי זכאית לגבות את תשלומי הארנונה לפי דין. השאלה היא אחריותו האישית של בעל המניות של התאגיד לתשלום חוב הארנונה, בפרט כאשר התאגיד אינו בר-פירעון עוד, והשאלה הנלווית – הדרך בה תפעל העירייה לגביית חוב הארנונה הימנו. בפרט כאן: הדרך בה תנסח את כתבי טענותיה.

— סוף עמוד 2 —

2. שתי דרכים עיקריות בחוק לסייע לרשויות המקומיות להתמודד עם המצב השגרתי שבו כאשר הן מבקשות בחלוף זמן לגבות חוב ארנונה מתאגיד ששכר נכס הרי שאינו בר פירעון עוד.

נתיב מיוחד של הרמת מסך סטטוטורית יצר המחוקק במסגרת הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) תשנ”ג-1992 בשילוב עם הוראת סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. הרמת מסך זו תאפשר את גביית החוב מבעל שליטה בתאגיד שהפסיק את פעילותו בלא ששילם חוב ארנונה סופי בגין נכס שאינו למגורים, זאת ככל שהלה קיבל לידיו נכסים שהיו לתאגיד בעת התפרקותו ללא תמורה מלאה (ראו לדוגמה: עת”מ 26026-05-12 כהן נ’ עיריית חיפה [פורסם בנבו] (26.7.12)). התפיסה הגלומה בהוראות אלה: אם בעל שליטה, שיכול היה לדאוג לתשלום חוב הארנונה, קיבל את נכסי התאגיד בעת הפסקת פעילותו בלא לדאוג לסילוק החוב, ראוי שהוא יחוב אישית בארנונה. ככל שיימצא כי לתאגיד היו נכסים בעת הפסקת פעילותו, הרי שנטל ההוכחה על בעל השליטה להוכיח כי לא הועברו לו (ראו: סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה. למחלוקת בשאלה האם חזקה שעל בעל השליטה לסותרה היא גם שהיו נכסים לתאגיד בעת הפסקת פעילותו ראו: עת”מ 46762-10-13 זורין נ’ עיריית חיפה [פורסם בנבו] (9.7.14)).

נתיב נוסף לרשות המקומית בייחוס חבות לבעל השליטה מכוח העקרונות הכלליים שבדין לייחוס חובות באופן אישי לבעלי עמדה בתאגידים, ובראשם: הרמת המסך ה”רגילה” שבסעיף 6 לחוק החברות, התשנ”ט-1999. הרמת המסך הרגילה, נזכיר: אם בעל מניות עשה במודע שימוש באישיות המשפטית של החברה “באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה”, או “באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה” (שם).

3. המכנה המשותף הכמעט קבוע למצבים שבהם הרשות המקומית בוחרת את נתיב התקיפה בבית המשפט (להבדיל מהליכי גבייה מינהליים): בעת הגשת כתב התביעה, אין ולא יכול להיות לה מושג מה אירע בתאגיד, אם ומדוע הפך חדל פירעון, מה מידת שליטתו והשפעתו של בעל מניות בה, או מה היו ידיעותיו ושיקוליו בזמן היווצרות חובות הארנונה, בין היתר. מובן שהדבר אינו מונע כשלעצמו את הגשת התביעה, תוך הצגת הטענה שלפיה הרשות המקומית תטען להתקיימות עילות לחיוב אישי של בעל השליטה בתאגיד, אם תוכח התשתית הראייתית שבבסיסן.
4. אי-הכרתה של הרשות המקומית, היא עיריית תל-אביב במקרה דנן, את הנסיבות להיווצרות חוב הארנונה, אינה מונעת ממנה, מתחוור, הגשת כתבי תביעה נגד תאגידים ובעלי שליטה לכאורה בהם כתב טענות רוויים האשמות וביקורות. חלף העלאת טענה פשוטה: הנה חוב הארנונה, אלו פרטיו, הוא לא שולם, ואנו נטען לאחר קבלת המידע הרלבנטי לקיום עילות לחיוב אישי של בעל השליטה, בא כתב תביעה נוקב ומפורט, הכל שלא לצורך ובלא שיש לתובעת כל ידיעה האם נדבכים רחבים בו מעוגנים במציאות. אין מדובר בכתב תביעה יחיד: בשני הליכים שבאו לפניי

— סוף עמוד 3 —

באותו יום, והם אינם יחידים כמובן (הליך זה ותא”מ 27627-10-15 עיריית תל אביב נ’ מבזקים כלכליים בע”מ [פורסם בנבו]; להלן: ההליך המקביל), הגישה התובעת כתבי תביעה המחזיקים לא פחות משבעה עמודים, הכוללים טענות מפורטות לא רק כלפי תאגידים שאת חובם לא שילמו, אלא גם כלפי בעלי השליטה בהם, ולדוגמה בזו הלשון (הנתבעת – היא החברה, שאינה פעילה ולא התגוננה, הנתבע – בעל השליטה הנטען בה):

(סעיף 12 לכתב התביעה)

5. למען הסר ספק, זו רק ההתחלה. העירייה ממשיכה וממטירה אש וגופרית על הנתבע. היא יודעת, כך עולה מכתב התביעה, מה עבר בראשו (ס’ 13 לכתב התביעה). היא יודעת מה היה סדר העדיפויות שלו, למי שילם (כאילו הוא והחברה חד הם), ומדוע העדיף לשלם להם ולא לה. היא יודעת שהנתבע לא היה מעז להמנע מתשלום מסים, רק ארנונה (שם). היא יודעת שהנתבע (הוא ולא אחר) נמנע במכוון מלשלם את החובות לעירייה, כדי להגדיל את הכנסתו השוטפת, או לשלם לאחרים, לרבות לאלה שלטובתם ערב אישית (ס’ 14; הנתבע מטעים כי בעל מניות אחר דווקא היה אמון על ענייני הארנונה, אגב). הנתבע הוא הנהנה היחיד מאי תשלום הארנונה, קובעת העירייה קטיגורית (שם; דו”ח מרשם החברות לא הוצג; הנתבע טוען כי אחר החזיק בכמחצית המניות, אגב). כל סכום שנמנע תשלומו מן העירייה, הגיע לכיסו הפרטי (שם, וללא פירוט כמובן).
6. להשלמת התמונה נוסיף כי לאחר כתב קטיגוריה נוקב זה, נמשך כתב התביעה בעוד כארבעה עמודי פסיקה, כאילו זו נדרשת בכתב תביעה, שסופם “סיכום”, כאילו בסיכומים עסקינן.
7. כתב תביעה זה, הסכים גם ב”כ התובעת, אינו ייחודי. הוא זהה כמעט בכל לכתב התביעה שבהליך המקביל. הוא זהה כמעט בכל לכתבי תביעה בהליכים אחרים שהגישה העירייה. שמו של בעל השליטה (לכאורה) מוחלף; עוולותיו, ידיעותיו, מחשבותיו, כוונותיו – זהות, כאילו התאגדו בעלי השליטה וטיכסו עצה יחדיו כיצד להמנע מתשלום ארנונה.
8. עוד במהלך הדיון שהתקיים לפניי הבהרתי לב”כ העירייה, הן ביחס לתיק זה הן ביחס למקבילו (שכן הדיונים התקיימו במקביל), כי קיים קושי עמוק בדרך ניסוחה של כתב התביעה, שיחייב את תיקונה. העירייה, שמטבע הדברים אינה יודעת דבר על התנהלותה של החברה או של מי שנטען כי הוא בעל השליטה בה, מטיחה האשמות חריפות בבעל השליטה לכאורה, ומציגה השערות כעובדות. מובן מאליו: אפשר שהשערות אלה מבוססות, לפחות בחלקן, ולעתים כך אכן מתברר. ברם בהחלט אפשר שהשערות אלה אינן מבוססות, וגם כך מתברר מעת לעת. מכאן, שגורמים שיש או היה להם קשר לתאגיד שחטא באי-תשלום ארנונה מוצאים עצמם תחת מתקפה חריפה של הרשות המקומית על אודות אורחותיהם והתנהלותם. במה שמתברר לעתים כתדהמתם האמיתית, הם נדרשים לקרוא, במסכת הנפרשת בעיקרה כעובדות, לא הערכות, כיצד חטאו, זממו, והערימו על העירייה. כל זאת מתרחש, תדיר, שנים ארוכות לאחר מעשה: כאן לדוגמה, מדובר בחוב נטען שנוצר

— סוף עמוד 4 —

כשבע שנים קודם להגשת התביעה; בהליך המקביל – כעשור קודם לכן (ולא נידרש כאן לדיני ההתיישנות שעה שהרשות המקומית פעלה בנתיב הגבייה המינהלית קודם לפנייה לבית המשפט).

9. דרך התנהלות זו מוקשית. העירייה נוטלת השערות, שאין לה ידיעה אם יש להן ביסוס, ומטיחה אותן כהאשמות וכעובדה מוגמרת בבעלי דין פרטיים. שוב, לעתים מתברר למגינת הלב כי ההשערות מרחיקות הלכת היו מבוססות, ואכן לפנינו בעל שליטה שהחליט בכוונת מכוון להמנע מתשלום ארנונה תוך העדפת נושים אחרים ותוך שאת כספי הארנונה שלא שולמה נטל לכיסו אגב קריסתה של החברה בבעלותו. אך לעתים מתברר שלא כך. טרם שיש לתובעת או לבית המשפט ראיות כלשהן, מדובר אפוא בהשערות שאין בהן צורך.
10. בית המשפט רשאי, בכל עת, מורה תקנה 91 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (“התקנות”) “להורות כי יימחק או יתוקן כל ענין בכתב טענות שאין בו צורך או שהוא מביש…”. עוד במעמד הדיון, ואף עתה, אבהיר אפוא: הטחת האשמות זו אין בה צורך, והיא אף מבישה. אין לה מקום במסגרת כתב התביעה. אפשר שיימצא בתום ההליך, ואחרי שתוצגנה ראיות, כי היא מבוססת; כך תטען העירייה בסיכומיה, אולם לא בכתב תביעתה.
11. על הרקע האמור, הוריתי לעירייה (כמבואר בפרוטוקול שבהליך המקביל, שהתקיים כאמור בצוותא חדא עם ההליך הנוכחי) לתקן את הנדרש בכתב תביעתה. במקביל, ובהמשך לשיחה שבין הצדדים (העירייה מזה והנתבע מזה, שהרי שהנתבעת חדלת פרעון ולא התגוננה), הוריתי להם לבוא בדברים ולבחון את המסמכים הרלבנטיים על מנת שיהיה בידם לפעול לייתור התביעה, ובפרט לבחון האם לשיטת העירייה – לאחר שיהיו לפניה נתונים עובדתיים – מתקיימים התנאים להרמת מסך בעניינו של הנתבע. נתונים נוספים ומוחשיים, התחוור, לא היה לנתבע להציגם. הצדדים מבקשים להמשיך בהליך, כפי זכותם כמובן. ברם שבתי והזכרתי לעירייה את חובתה לתקן את כתב התביעה, כנדרש.
12. הודיעה העירייה: הרי היא עותרת לתיקון כתב התביעה, כפי שהורה לה בית המשפט. ברם זאת כפי פרשנותה את שהוריתי עוד במעמד הדיון. מעשית, טיוטת כתב התביעה המתוקן זהה כמעט בכל לכתב התביעה המקורי. והסברה של העירייה, אגב בקשת התיקון: “תביעתה כולל הן עילה להרמת מסך סטטוטורית, מכוח סעיף 8ג לחוק ההסדרים, והן עילה להרמת מסך וחיוב אישי של בעל המניות, מכוח סעיף 6 לחוק החברות. בנסיבות דנן על התובעת להתייחס לדרך התנהלותו של בעל המניות עצמו ולהראות כי זה פעל באופן שיש בו כדי לקפח נושה או להונות אדם”.
13. הסבר זה של העירייה אין לקבלו, כעילה להותרתו המעשית של כתב התביעה בעינו. נבאר את הטעמים לקביעה זו:

א.         כתב תביעה וסיכומים לא חד הם: כתבי הטענות גודרים את בקעת המחלוקת. הם באים בראשית ההליך. כתב טענות אמור לכלול “את הרצאת העובדות המהותיות בלבד”, מדגישה תקנה 71

— סוף עמוד 5 —

, “אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן”. כתב טענות נבחן כמובן מן הסיכומים, הבאים לאחר הצגת הראיות ולאחר החקירות הנגדיות. התייחסות מפורטת למעשיו, מחדליו וכוונותיו של הנתבע יבואו בתום הדברים, לא מראש.

ב.         השערות ועובדות לא חד הן: העירייה אינה יודעת בתחילה דבר על דרך התנהלותו של הנתבע, זולת כך שתאגיד שאפשר שהיה בשליטתו לא שילם את הארנונה. אין מקום לניחושים. כאמור, בכתב טענות אמורות לבוא “העובדות המהותיות”, לא השערות. בכל מקרה, ברי שאין מקום להצגת השערות וניחושים – כעובדות. עובדות מהותיות יוצגו בכתבי הטענות, הערכות, סברות והיסקים – בסוף ההליך. ואם קיימת חיוניות בהצגת השערה בכתב טענות (וכאן – אין), יבאר בעל הדין כי השערה היא (ועיינו גם: תקנה 72 לתקנות). קונקרטית, ככל שבעל דין רוצה לטעון לכוונה, ידיעה וכיוצא באלה שבלבו של אדם (עד כמה שהדבר נדרש, וכאן הדבר אינו נדרש), בידו לטעון לכך שחזקה כי כך הוא הדבר, ואין עליו לפרט את הנסיבות (תקנה 77).

ג.          מותר, אך אין כל חובה להציג הוראת דין בכתב הטענות: כתב הטענות יכלול טענות עובדתיות. אין הוא חייב לכלול הוראות דין. מובן שציונן יכול לסייע בהכוונת הדיון, אולם עיקר הוא הצגת עובדות (כאשר אלה מצויות בגדר ידיעתן של בעל הדין) שיהוו את הבסיס לטענה לתחולת הוראת דין על עובדות המקרה, בתום ההליך. ודאי שלא ניתן לטעון שיש חיוניות בהעלאת רצף האשמות כלפי הנתבע הגנרי, שהעירייה אינה יודעת דבר על התנהלותו, רק על מנת שתצלח תביעתה.

ד.         טענת העירייה להרמת מסך אינה מחייבת את פריסת ההאשמות בכתב התביעה: עמדנו על הרמת המסך הסטטוטורית, זו שבשילוב חוק ההסדרים ופקודת מס הכנסה. כל שעל העירייה לציין הוא את העובדות המהותיות, שבבסיס הרמת מסך זו: תאגיד שהפסיק פעילותו בלא ששילם חוב ארנונה סופי בגין נכס שאינו למגורים; נתבע שהוא בעל שליטה בתאגיד. רוצה היא לציין את הוראת החוק – תציין. רוצה היא להזכיר שאם יימצא שלתאגיד היו נכסים בעת התפרקותו (מה שוודאי לא ייתכן שיהיה לה מושג לגביו בעת הגשת התביעה), חזקה שבדין הניתנת לסתירה היא שהועברו לבעל השליטה – תציין. מעבר לכך אין היא נדרשת לציין דבר.

ואף באשר להרמת המסך שבחוק החברות: מראש, אין כעקרון לעירייה ידיעה קלושה האם בעל השליטה עשה שימוש באישיות המשפטית של החברה באחת הדרכים המקימות עילה להרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות. אין כל טרם וצורך שתטיח בו האשמות בדבר פעולתו לקיפוחה כנושה של החברה וגו’, כיוון שאינה יודעת. אם היא חפצה בכך, למעלה מן הצורך: לציין שהיא שומרת על זכותה לטעון לעילת הרמת מסך, ככל שיתחוור מן הראיות שמתקיימת העילה. הראיות, ממילא בשלב ראשון אצל הצד שכנגד. אגב גילוי המסמכים (ובתביעות בסדר דין מהיר – יחד עם הגשת כתב ההגנה) ממילא אמורות הראיות שבידי הנתבע להיות מוצגות, וממילא אם יימצא שהן בידיעתו המיוחדות, עליו נטל הבאת הראיה (ראו: ע”א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע”מ נ’ הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר סבא, פ”ד מו(4) 627, 645-644 (1992); ע”א 516/89 אחוזות והשקעות (חיפה) בע”מ נ’ פלדמן, פ”ד מו

— סוף עמוד 6 —

(1) 529 (1992)). בידי העירייה להמתין. את טענותיה באשר לדרך התנהלות בעל השליטה תוכל לפרוס בסיכומיה.

14. מן המקובץ עולה שהטחת ההאשמות בנתבע, על יסוד השערות של העירייה באשר לדרך שבה התנהל, אינה נחוצה ואינה אפשרית. כך נוצר מצב שבו העירייה מבקרת נמרצות את בעל השליטה בתאגיד שחב לה לטענתה את הארנונה, בצורה חריפה, תוך החלפת השערות בעובדות לכאורה, ובלא שהדבר מסייע בבירור המחלוקת או נחוץ כהוא זה לשמירה על זכויותיה. סיכום אלה מביא לכך שטענות העירייה, מעבר לאותה “הרצאת העובדות המהותיות” הנדרשת בתקנה 71, הן טענות שאינן לצורך, ובתוך כך – מבישות, שכן הן פוגעות בלא הבחנה במי שחטא ומי שאין כל ראיה לכך שחטא.
15. 5129371 ועתה: להמשך הדברים. עמדתי על מה אינו יכול להיכלל בכתב התביעה, תוך התמקדות בפרק הביקורת על בעלי הדין הפרטיים (ס’ 15-12 לכתב התביעה). לכך נוסיף, בהזדמנות זו (וגם לכך פגיעה בבעלי דין פרטיים, שאפשר שלא חטאו), את הסקירה המפורטת של הפסיקה החלה על דיני הרמת המסך, פסיקה שסופה “סיכום” ומסקנתה – המוקדמת – היא שבעלי השליטה (לכאורה) בתאגידים פעלו בדרך שבית המשפט נדרש להוקיעה. כאמור, עסקינן בכתב תביעה, לא בשלב הסיכומים. ברם כאן הקושי: בית המשפט אינו יכול להודיע לתובעת כיצד בדיוק עליה לערוך את תביעתה. בית המשפט אינו “עורך על” של כתבי טענות. בידיו לבאר אם קיימים בכתב טענות נדבך המחייב תיקון כיוון “שאין בו צורך או שהוא מביש” (תקנה 91), לא להחליף את בעל הדין בעריכת כתב הטענות. מטעם זה הוריתי לעירייה לתקן, והבהרתי את שנדרש תיקון. היא בחרה, מעשית וזולת שינויים שניתן להגדירם דלי-משמעות, להותיר את כתב תביעתה בעינו. זאת, בלא שבעניינו של הנתבע שלפנינו התבררו לה בינתיים נתונים אמיתיים נוספים כלשהם. זאת אין להתיר. העירייה תתבקש לתקן את כתב תביעתה כדבעי, תוך תשומת לב לאמור בהחלטתי זו. תחליט כי אין בידה או ברצונה לעשות זאת, אזי נזכיר את החלופה שבסיפה לתקנה 91: כי בית המשפט רשאי להורות לא רק על תיקון, אלא גם על מחיקה של כתב טענות שלא קוימו לגביו הוראות התקנות. אין אלא להניח שלא יהיה צריך להגיע לכך.

54678313

16. סוף דבר: תיקון כתב התביעה כפי שנעשה אינו מתיישב עם הערותיי בדיון הקודם שהתקיים, אף לא עם התקנות. העירייה תגיש כתב תביעה מתוקן, ממוקד, כזה שאינו מערב עובדות בהשערות, ובעיקר כזה שאינו מטיל דופי בנתבע שלא לצורך, והכל בשים לב להערותיי בהחלטתי זו. כתב התביעה המתוקן: עד יום 8.9.16. כתב הגנה מתוקן, ככל שיבקש הנתבע 2 להגישו: עד יום 22.9.16.

ניתנה היום, י’ אב תשע”ו, 14 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.                                                  

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

אריאל צימרמן 54678313-/

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

— סוף עמוד 7 —

תאמ (ת”א) 45055-10-15‏ ‏ עיריית תל-אביב נ’ מ.גלבע שרותים בע”מ

www.nevo.co.il