העליון: ילד יימסר לאימוץ – למרות התנגדות האב

עובד זר ממולדובה נאבק בהחלטה להכריז על בנו, פרי יחסיו עם אשה ישראלית, כבר-אימוץ. שופטי בית המשפט העליון פסקו כי טובת הילד מחייבת את הישארותו אצל המשפחה שמיועדת לאמצו. הם לא חסכו בביקורת מגורמי הרווחה.

 הילד יימסר לאימוץ למרות התנגדות אביו הביולוגי

 אביו הביולוגי של הקטין הוא עובד זר ממולדובה שהתגורר בעת הולדת בנו כדייר משנה אצל אמו של הילד. הוא הגיע לישראל בשנת 1997 ומאז 2001 הוא שוהה בארץ בניגוד לחוק. אמו של  הקטין הייתה נשואה לאדם אחר בזמן הלידה – והילד נרשם כבנו של בעלה.

 האם, הבעל, הקטין ובן נוסף מטופלים על-ידי שירותי הרווחה מאז שנת 2002. האב הביולוגי עזב את בית האם בשנת 2003 והמשיך להיפגש עם בנו בסופי שבוע, אולם לאחר זמן מה נותק הקשר בין השניים, לאחר שלטענת האב, האם מנעה ממנו לבקר את הילד.

 האם ובעלה לא התייצבו לדיונים 

במרס 2005 הוצא הקטין ממשמורתם של אמו ובעלה והועבר למשפחה אומנת. ביוני 2006 הגיש נציג היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט לענייני משפחה הצעה להכריז על הקטין כבר-אימוץ. למרות נסיונות חוזרים ונשנים, לא התייצבו האם ובעלה לדיונים – ובספטמבר 2006 הכריז בית המשפט על הקטין כבר-אימוץ.

בפסק הדין נכתב כי האב הביולוגי לא ידע על ההליך ולא השתתף בו בפועל ובפברואר 2007, לאחר שנודע לו לראשונה מהאם על כך שבנו הוכרז כבר-אימות, הגיש תביעת אבהות לבית המשפט לענייני משפחה.

בית המשפט לענייני משפחה קבע כי יש לבחון את הבקשה לביטול ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ בהתאם לקביעה מהי טובתו של הקטין כיום, ופסק כי ההכרזה עליו כבר-אימוץ הינה נכונה. בעקבות זאת הגיש האב ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר קיבל את הערעור וציין כי ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ נעשתה שלא כדין – כיוון שלא נעשתה כל בדיקה בדבר המאמצים לאתר את האב הביולוגי, למרות שזהותו ומקום מגוריו היו מצויים בידי שירותי הרווחה.

לבסוף קבע בית המשפט המחוזי כי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, כדי שיבדוק את מסוגלותו ההורית של האב הביולוגי ואף ימנה מומחה נוסף כדי לראות אם להכריז על הקטין כבר-אימוץ. בעקבות זאת, הגיש היועץ המשפטי לממשלה ערעור לבית המשפט העליון.

  שופטת העליון עדנה ארבל כתבה בפסק הדין כי בית המשפט התייחס לשלושה שיקולים, שהמרכזי והדומיננטי ביניהם הינו טובת הקטין. שני השיקולים הנוספים הם זכות ההורה הביולוגי והאינטרסים של ההורים המאמצים.

 “לתת את הדעת על המחדל” 

הינה באופן ברור להישאר בבית המשפחה המיועדת לאמצו וכי הקשיים המאפיינים ילדים מאומצים פחותים מהקושי הנפשי שאיתו ייאלץ הקטין להתמודד בניתוקו מהמשפחה שאותה הוא רואה כיום כמשפחתו ואצלה הוא מצא לראשונה בחייו חום, מסירות ותחושת שייכות. גם השופט אליקים רובינשטיין כתב כי הסיבה להכרעה היא טובת הקטין וכי הוא וחבריו השתכנעו כי טובתו היא בהישארותו במקומו הנוכחי.

השופטים מתחו ביקורת חריפה על גורמי הרווחה. ארבל ציינה כי היה עליהם לעיין בתיק בדקדקנות ולאתר את האב הביולוגי. “מן הראוי כי שרותי הרווחה והאחראים עליהם יתנו דעתם למחדל זה, שמקורו בחוסר בחינה מעמיקה ובהתעלמות מחומר רלוונטי המבטאים התנהלות לא ראויה אשר אינה צריכה לקרות ככלל ובמיוחד כאשר מדובר בדיני נפשות”.

גם השופט ריבלין מתח ביקורת על שירותי הרווחה וכתב כי התקלות בפרשה זו אינם מסתכמים בכשל באיתור האב הביולוגי, אלא גם בהתמשכות ההליכים. לעומתם, השופט חנן מלצר שהתנגד להחלטה, טען כי לא התקיימה כאן עילת אימוץ ולכן ההכרזה על הילד כבר-אימוץ הייתה שלא כדין. הוא ציין כי טעם נוסף לדחיית הערעור הוא הפגמים המצטברים שנפלו בהליך, אשר מצדיקים לטענתו את קיומו מחדש.