לא בלי בני – בניגוד לעקשנותם של פקידי אגף הרווחה בעירית נתניה, סרב ביהמ"ש לאשר הוצאת קטין מחזקת אימו
"הגיע אלי האח של הילד, שהוא סטודנט. הוא סיפר לי שרוצים להוציא את אחיו מהבית. המשפחה לא הבינה בהתחלה מה פירוש לקבל "החלטה לנזקקות". הם לא הבינו, שבמידה ותתקבל ההחלטה לנזקקות והקטין יוצא מחוץ לבית, זה הליך כמעט בלתי הפיך. בתחילה רצו להוציא את הילד למרכז חירום, כאשר עדיין הילד עבר אבחונים חלקיים, ללא שיתוף פעולה מלא מצידו. למרות זאת נקבע באבחונים, שהילד לא מסוכן לא לעצמו ולא לאחרים. נכון שהוא לא היה רגוע, נכון שהיה קיים כשל בינו לבין המערכת, אבל סימנו אותו כילד בעייתי – כאשר בבית ובשכונה הוא ילד רגיל לחלוטין".
–בעקבות הפנייה מה עשית?
"פניתי למחלקת הרווחה והודעתי להם שלקחתי על עצמי לייצג את התיק, אך ורק אם המשפחה תשתף פעולה לטובת הקטין. זה מה שהיה: המשפחה שיתפה פעולה באופן מלא, אך במקביל הביעה אי-אמון במחלקת הרווחה. הודעתי לרווחה שהוויכוח הוא על מסגרת חינוכית ולא על הוצאתו מהבית. לצערי, נטעו בבני המשפחה תחושה וצורך להתגונן כל הזמן מפני בית הספר ומפני הרווחה. באחד הימים התברר לי מהאח, שהילד הורחק מבית הספר".
"בדקתי את הנושא מול נציגי בית הספר. אז התברר, כי הילד נשלח הביתה לא על-פי נוהלי משרד החינוך. פעלתי מיד להחזרתו לבית הספר ואכן הוא הוחזר ללימודים. לאור הפוטנציאל האינטלקטואלי ורגישותו של הילד לדימוי העצמי שלו, חשוב היה שבית הספר יפעיל את האמצעים העומדים לרשותו על-מנת להעצים את היכולות של הילד ולא לסנן אותו. הייתה תחושה של המשפחה, שלא משנה מה הוא יעשה: הקשר אבוד. בית הספר במקום לתמוך בילד סימן אותו".
–איך הרגיש הילד כשהבין שרוצים להוציאו מרשות אמו?
"הילד הרגיש שבית הספר לא תומך בו ולא מאפשר לו להתקדם ולהתפתח. הילד היה כבוי והוא פחד. הילד ומשפחתו היו בהלם מהעובדה שרוצים להוציא אותו מהבית. בתחילת השנה נערך תסקיר של אגף הרווחה – שם נכתב שאין הילד מהווה סכנה לעצמו או לסביבה ואינו זקוק להשגחה. כמו כן נקבע שהשליטה אצל הילד וכן ויסות הדחפים תקינים. לאור ההתנהגות של חלק מהמורים אליו כאל ילד בעייתי, נוצרה סביבו אווירה שלילית. יש לציין שחלק מהמורים ניסו לעודד אותו, אבל הרוב היה נגד".
–למרות שהאימא ישבה עם הילד במשך חודשים רבים בבית הספר, איך טענה הרווחה שאין שיתוף פעולה?
"בהתחלה, כשהרווחה ביקשה אבחונים, המשפחה לא שיתפה כל-כך פעולה עם המאבחנים של הרווחה והביאה אבחון משלה. פניתי לרווחה וביקשתי לשתף פעולה לטובת הקטין. הודעתי והתחייבתי בשם המשפחה, שהילד יופיע לכל האבחונים. במידה והילד יצטרך טיפולים, הוא ישתף פעולה. ביקשתי להקפיא את הבקשה להוצאתו מהבית. למרות שיתוף הפעולה, הם לא ירדו מזה".
–מדוע ברווחה המשיכו להתעקש להוציאו מהבית?
"לא רק אז, גם אחרי האבחונים והתסקיר וגם אחרי שהוא עבר בית ספר, הם המשיכו לדרוש את הוצאתו מהבית. הם המשיכו לטעון שיש מצב של סיכון של הילד כלפי עצמו וכלפי הסביבה. פניתי לשופטת הנוער, רות בן חנוך, הוכחתי לה שהמשפחה משתפת פעולה. אמרתי לה, שכאשר נותנים בו אמון הילד יוצר קשר טוב. בבית הוא מתנהג למופת והוא ילד אחראי, גם אם הוא סובל מקשיים נפשיים. לילד יש פוטנציאל אדיר והוא לא מסתגר, אלא יודע לקבל הדרכה ולשתף פעולה. הילד אינו מהווה סכנה לעצמו או לסביבה ואינו זקוק להשגחה – לכן התנגדנו לבקשה הרווחה".
–האם, מעבר להיבט הבירוקראטי, הערימו לטעמך קשיים על המשפחה?
"בכל שלב טענתי שנשתף פעולה מתוך רצון ולא מתוך כפייה. טענתי בבית המשפט שבית הספר הבטיח, לדוגמא, מועדונית לילד וחונכים, אולם בית הספר לא הפעיל את זה. מרבית הדברים שהיו חשובים למשפחה לא קוימו וחבל: פגע בילד ובאמון שלו במערכת. בהמלצת השופטת הילד השתתף בוועדת השמה, שממליצה בדרך כלל על בתי ספר לחינוך מיוחד או חינוך רגיל עם סיוע בית ספרי. הוועדה החליטה שהילד ימשיך בחינוך רגיל ויעבור לבית ספר אחר על-פי המלצת השופטת – זאת לאחר שהבטחתי שאנחנו נדאג שיהיה טיפול רגשי תומך בילד. השופטת קיבלה את בקשתי, נתנה אמון בילד והמליצה על בית ספר אחר".
כיום לאחר תלאות רבות וחששות רבים לומד הילד בכיתה רגילה בבית ספר רגיל. על-פי דיווחי המורים הילד מתנהג למופת וציוניו ממשיכים להיות גבוהים מהממוצע. יש למשפחה מלווה והילד מקבל תמיכה רגשית. עקב כך החליטה השופטת בן חנוך שלא להוציאו מרשות אמו ולא להכריז על נזקקות.
