עוד על זוועות המוסדות הסגורים של משרד הסעד

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-5y

עדות מזעזעת בחור בשנות ה – 40 לחייו, במהלך השיחה התברר כי הוצא מביתו בגיל 3 ע”י פקידי סעד למוסד בית אפל בגן יבנה יחד עם אחיו ושהה שם עד גיל 15.

 הבחור הוצא מהבית רק משום שמשפחתו היתה עניה וברוכת ילדים ועובדים סוציאלים שכנעו את האב לחתום על מסמכי הסכמה בטענה כי זה רק “לטובתו של הילד”, ובבית 3 חדרים זה לא מספיק לילדים. הוריו היו עולים חדשים.

במוסד הופרדו האחים וכמעט לא היה ביניהם קשר.

הבחור גולל בפני את סיפורו על קצה המזלג כשהוא שנוק מדמעות, ואמר לי כי אינו רוצה לשוחח על כך לעולם משום שעדיף לו להדחיק את העבר הנורא מאשר להיזכר בתופת שעבר במקום. הוא סיפר לי על אירועים שהם רק “קצה הקרחון” כדבריו, ונמנע מלתאר דברים איומים הרבה יותר שקרו שם משום הקושי שבדבר. הנה מקצת האירועים הטראגים שעבר: בתקופה המדוברת, גבי קונפינו, כיום מנהל את מוסד בית אפל, אף הוא היה חניך בבית אפל דאז בניהולו של אדם בשם יעקב יעקובי. המנהל עצמו היה אדם נחמד, לדבריו, אך התעלם מההתעללויות שעברו החניכים במוסד שלו.סדר היום במוסד היה מאד קשוח וספרטני.

החניכים עברו מדי יום ביומו מכות והשפלה מדי המדריכים. רבים מן המדריכים היו בעצמם נערים בני 17 – 18.

אחד המדריכים, ג’קי שמו, ביצע מעשי אונס סדרתיים בילדים בני 8-9, עליהם היה אחראי. ביתני המגורים היו מלבניים, פרוזדור ארוך עבר במרכז כל ביתן כאשר משני צדיו היו חדרי הילדים, בכל חדר 8 ילדים. בסוף המסדרון היה החדר של המדריך האחראי על הביתן. המדריך האנס היה פותח מדי פעם מעין דוכן סדקית קטן, מוכר לילדים ממתקים בזול מדמי הכיס שקיבלו מהוריהם, קונה את ליבם של הילדים, משמש להם אוזן קשבת ועל הדרך גם אונס אותם. צרחות הילדים הנאנסים נשמעו עד לקצה השני של המסדרון. כולם ידעו אך שתקו. אחת הנערות נכנסה ממנו להריון וכך התגלה המקרה.הילדים היו משתינים מדי פעם במיטה מפחד וחרדות, המזרונות היו ספוגים בשתן. ילדים שהשתינו קיבלו עונשים כבדים. באחד הימים ילד שהשתין קיבל עונש כבד במיוחד. המדריכה הכריחה את שאר הילדים להשתין לו בפה למען יראו וייראו, טראומה הן לילד עצמו והן לילדים שהשתינו לו בפה.

בגדים חדשים לעולם לא קיבלו למעט במקרה אחד, כאשר הגיעו התורמים למוסד. אז הם היו קונים להם חולצות חדשות, מעמידים אותם בשורה מול התורם דאז, מר אפל, מכריחים אותם לחייך ולהעמיד פני מאושרים, וכאשר היה שואל אותם על המוסד היום תמיד עונים לו כי הם שמחים שנפל בחלקם לגור במוסד כזה.ילדי המוסד למדו בבית הספר המקומי בגן יבנה, וכל יום אולצו ללכת מספר קילומטרים עד לבית הספר, לעיתים בגשם, בבוץ ובכל תנאי מזג אויר.

הם היו יושבים בכיתה, מסתכלים בשקיקה על האוכל שהביאו ילדי המשפחות המקומיות לכיתה, שומעים את המילה “אבא” ו”אמא” מחבריהם לכיתה, חולמים ומפנטזים לחזור הביתה.

בית הספר, לדבריו, היה המפלט היחידי שגרם לו להיחלץ לכמה שעות מן הגהינום, משום שרק המקום הזה הקנה להם קשר כלשהו לעולם החיצון, וזאת באמצעות חוויותיהם של הילדים האחרים שחיים עם משפחתם, ושם בעצם הבין לדבריו שהחיים שהוא חי במוסד אינם חיים נורמליים.מספר פעמים ניסו לברוח מן המוסד, אך ללא הועיל, המשטרה תמיד תפסה אותם. באחד הימים שברו מספר ילדים מן המוסד את חלונות בית הספר על מנת שתגיע משטרה, תוציא אותם מן המוסד ותיקח אותם למקום אחר, מחוץ למוסד, שם יהיה קל להם יותר לברוח, אך גם באירוע הזה נתפסו כולם והוחזרו למוסד.

לכל ילד במוסד היה מספר וכך הוא היה מזוהה. על בגדי הילדים לא היו רושמים את שמות הילדים אלא את המספר שלהם. לעיתים היו מדביקים תווית של בד על הבגד ועליה תפור המספר של הילד. הוא טוען שהוא כילד תמיד הרגיש שהוא חי כמו שחיו בשואה.

לילדים היו כינים באופן קבוע, המדריכים היו מעמידים אותם עירומים בשורה מול המקלחות שנראו לדבריו כמו המקלחות בשואה, מתיזים על ראשם נפט במכשיר של פליט ומן הראש היו יוצאים לדבריו גדודים של כינים. אחר כך היו מסבנים אותם בליפה לבנה גסה שורטת וכואבת, כמו זו בה משתמשים כיום עובדי הנקיון (לא הליפה הצהובה שגדלה בשיחים) היתה במוסד מלחמת הישרדות קשה, היו הרבה גניבות ואם הוא היה משיג פירות כמו אגס או תפוח, הוא היה חופר בור קטן ומחביא אותם באדמה משום שבחדר היו גונבים לו את זה.

למרבית הילדים היו ציונים נמוכים בלימודים משום שהם לא היו יכולים להתרכז והיו חושבים ומפנטזים כל הזמן על הבית. הוא עצמו ידע את לוח הכפל רק בכיתה ח’.

פעם ב3-4 שבועות היה יוצא הביתה. להוריו לא סיפר על הזוועות במוסד על מנת לא לצער אותם ולגרום להם לרגשי אשמה.

סוף דבר:

מבין בוגרי המחזור שלו במוסד הוא בין היחידים שיצא משם שפוי, רוב החוסים בבית אפל הידרדרו לפשע, זנות ומחלות נפש.

באחד הימים, כאשר היה חייל, הסתובב עם כמה חברים באזור של בתי בושת בתל אביב. שם נתקל בבחורה מוכרת לו. החברים המשיכו למקום אחר אך הוא עצר וחזר אחורה לאזור בתי הבושת לאתר את הבחורה. הוא איתר את הבחורה שעבדה שם כזונה, הבין כי זו אישה שגדלה איתו כילדה בבית אפל. הוא קרא בשמה, והיא הסתובבה. הם בכו אחד על כתפי השני, היא הזמינה לו מונית הביתה ואמרה לו כי אינה רוצה להיזכר יותר במקום הנורא הזה.

השיחה נקטעה משום שהוא לא יכל להמשיך.

הוא בכה בכי תמרורים כשנזכר שוב שוב על היותו פעוט בן 3 שוכב לבד במיטה במקום רע ומנוכר, בוכה לחיבוק של אמא ואבא ואף אחד לא שומע אותו והוא לא מעניין אף אחד.