סיפורה של רעות איש שלום ז"ל אכזריות משרד הרווחה בחטיפת ילדיה
"בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ" / ד"ר מילי מאסס
ספרה של ד"ר מילי מאסס הוקדש לזכרה של "דלית", רעות איש שלום ז"ל, שנאבקה על ילדיה ולא זכתה לגדלם, בתקווה שבבוא היום הם יקראו את סיפורה וידעו, שלא כמוה, מי הייתה אמם ועד כמה הם היו חשובים לה.
הספר הזה הוא עדות לאובדן שמלווה ילדים כאשר מנתקים אותם מהוריהם. הוא מבוסס על ניסיוני כעדה מומחית אבל נולד רק לאחר שנמצא עד לסיפורי ולאחר שחוויתי את כוחה של עדות.
משנת 1987 אני משמשת מידי פעם כעדה מומחית בהליכים משפטיים הדנים בבקשות של המדינה להכריז על ילדים בני אימוץ ללא הסכמת הוריהם, בעילה שההורים אינם יכולים לגדל את ילדיהם. במהלןך מילוי תפקידי, שעיקרו הערכת יכולתם של ההורים לגדל את ילדיהם, נחשפתי שוב ושוב ליחסה המעניש של המדינה כלפי ההורים, להתכחשות לאובדן הגלום באימוץ ולפגיעות הנגרמות לנשואי משולש האימוץ – ילדים, הורים ומי שמיועדים לאמץ. שיתפתי בתגובותיי עמיתים וחברים, וכמעט תמיד נתקלתי בתגובה: "זה לא יכול להיות!". למדתי לחדול לספר ולהסתפק בהצגת עמדתי בבית המשפט.
לפני שנים אחדות, כשהשתתפתי בסמינר של פרופ' עדי אופיר שעסק במהותו של הפוליטי, חלקתי עמו את עמדתי בסוגיית האימוץ וסיפרתי לו על המצוקה שהייתי שרויה בה באותו זמן, כשליוויתי את פרשת האימוץ הכאובה של "דלית", רעות איש שלום ושל "טל", המתוארת בפרק השלישי בספר זה. לתדהמתי, תגובתו המיידית הייתה: "איך זה שאת לאבד במאבק?". הוא יעץ לי לכתוב את הדברים בספר, היה הקורא הראשון (והאחרון) שלו ונעשה בעל ברית. עדי עמד לצדי לכל אורך התהליך הממושך והמתסכל של הוצאת הספר לאור. בשיחות שניהלנו נפרש בפניי פרק רב ערך בהבנת המשמעות הפוליטית של התערבות מקצועית, ובעצותיו הוא הצליח להפוך כל חסם שנתקלתי בו למרכיב בהצגת עדותי. וכשבעות לא היה די, הוא הגיש לי סיוע חיוני כדי להבטיח שהספר יראה אור.
עמ' 126, בת "דור המדבר" לזכרה של "דלית" – רעות איש שלום ז"ל, שנאבקה על ילדיה ולא זכתה לגדלם, בתקווה שבבוא היום הם יקראו את סיפורה וידעו, שלא כמוה, מי היתה אמם ועד כמה הם היו חשובים לה.
"טקס החניכה" של דלית ל"דור המדבר" היה דרמטי. בהמשך למסקנת "ועדת ההחלטה", לפיה יש להוציא מידי דלית את התינוקת מיד לאחר הלידה, נשלחה הודעה לכל בתי החולים בעיר ובה הוראה ליידע את רשויות הרווחה כשתגיע שעתה של דלית (רעות איש שלום) ללדת.
ואמנם, בעוד דלית אחוזה צירי לידה, ולצדה רק חבר העמותה – שמטרתה, כזכור, להרחיק אותה מאבי התינוקת – נכנסה לחדר הלידה פקידת סעד לחוק הנוער והודיעה לה על החלטת הוועדה לקחת ממנה את ילדתה.
העובדה שדלית נאנקה באותה עת מכאבים לא היוותה כל שיקול בקביעת עיתוי ההודעה.
[vimeo http://vimeo.com/36127782]
בבית המשפט נומק עיתוי זה בכך שההחלטה התקבלה ימים ספורים קודם לכן ולא היה סיפק בידי הוועדה להודיע על כך לדלית לפני הלידה.
שנתיים לאחר מכן סיפרה דלית בבית המשפט מה היתה תגובתה כשקיבלה את ההודעה:
"לא רציתי להוציא את הילדה!".
לימים יאמר על כך בית המשפט המחוזי את הדברים האלה:
"כאשר שכבה המשיבה על מיטתה עובר ללידה, נמסר לה על ידי פקידות הסעד כי הילדה תילקח ממנה והיא לא תהיה רשאית לגדלה.
בא כוח המשיבה כינה מצב זה במילים הקיצוניות "אכזריותם של נציגי המערער אינה יודעת גבול". ניסוח זה חריף הוא, אך עדיין מתעוררת תמיהה רבתי כיצד רשויות הרווחה, המצוות לדאוג לטובת מטופליהן, בחרו ליתן את ההודעה לאם על כך שלא תוכל לגדלה, בדרך זו ובמועד זה עת היא כורעת ללדת."
ברוכה הבאה ל"דור המדבר".
דלית (רעות איש שלום), כאדם, כבר לא היתה קיימת; קיומה היה חשוב רק כדי להבטיח את עצם קיומו של הדור הבא, שלטובתו תדאג המדינה בדרכה ועל פי הבנתה.
כזכור, דלית כבר התנסתה בדרך שבה המדינה מגנה על הדור הבא, וסיפור החודשים הראשונים בחיי בתה טל אישר את חששותיה.
דלית יצאה מבית החולים לבדה: בתוקף צו החירום, על פי חוק הנוער, נאסר עליה להוציא את בתה מבית החולים.
טל התינוקת נשארה בבית החולים גם לצורך בדיקות, וממצאי הבדיקות אישרו את מה שכבר היה ידוע לשירות למען הילד: דלית לא צרכה סמים בעת ההריון. כמו כן נמצא שטל איננה נשאית HIV.
כעבור שבוע, כנדרש בחוק הנוער, התקיים בבית המשפט לנוער דיון בבקשת פקידי הסעד לאשר בדיעבד את הוצאת התינוקת מחזקת אמה.
דומה שאין צורך להרחיב את הדיבור על ההשפעה שיש לנתק כפוי זה על אם שרגישותה ופגיעותה מתעצמות לאחר לידה ראשונה, קל וחומר בהיותה בודדה.
מאחר שבדיון משפטי על פי חוק הנוער אין הכרח בייצוג משפטי הגיעה דלית לבדה לדיון בבית המשפט לנוער וביקשה להידבר עם פקיד הסעד, שהופיע מטעם המדינה, כדי לבנות אתו תוכנית משותפת לטיפול בטל התינוקת.
אפילו המרדנות וההתרסה שאפיינו את חייה של דלית עד כה נסוגו מפני רצונה לקבל את בתה לידיה, לנוכח החשש מן האחריות הכבדה הכרוכה בטיפול בבתה ולנוכח ההכרה בכך שהיא אכן זקוקה לתמיכה ולעזרה, אך פקיד הסעד דחה את פנייתה והעדיף להמשיך בהליך המשפטי שנקבע.
סיפורה של דלית העלה בזכרוני את סיפור העם על נשר שחטף תינוק מידי אמו והניח אותו בקנו, על ראש צוק, אך האם טיפסה בכוחות על אנושיים אל קן הנשרים והחזירה אליה את התינוק.
יכולתה האגדית של אותה אם מציבה מופת שעל פיו נדרשים הורים לנהוג מרגע שמוצא צו חירום, כדי להוכיח שהם זכאים לגדל את ילדיהם.
השירות למען הילד מעמיד בפני ההורים מבחנים שאינם מוצבים בדרך כלל בפני הורים ורק מעטים יכולים לעמוד בהם.
עבור דלית, שעל פגיעותה אין כל עוררין, לא היה זה מבחן; היתה זו מכשלה לשמה. הפגישה הראשונה בינה לבין בתה היתה רק פסיעה ראשונה בטיפוס מפרך ורב מכשלות לעבר קן הנשרים.
בסופו של דבר ארך הטיפוס כשנתיים.
סיפור העם, שהדמויות המופיעות בו אינן אנשים בשר ודם אלא דגמים של טיפוסים אופייניים, משקף את הפרשה של דלית והתינוקת שלה טל.
דלית הוצבה כאוביקט שחייו מנוהלים בידי שירותי הרווחה: היא התפתחה מ"ילדה מאומצת" ל"עבריינית צעירה", או ל"נערה במצוקה", אחר כך נעשתה "אם לקטינה נזקקת", ומשם, המעבר ל"אם נעדרת מסוגלות הורית" היה כמעט מובן מאליו.
הגדרה אחרונה זו גזרה עליה להיעלם מחייה של בתה מיד עם צאתה של התינוקת לאוויר העולם, אם לא תצליח לטפס אל קן הנשרים.
גם טל התינוקת, כאמה, לא נתפסה כאדם אלא כאוביקט.
למרבה הפרדוקס, הוצאתה החוזרת ונשנית מחזקת אמה נעשתה בשל אי הקביעות שיוחסה לקשר של אמה אליה, ובשם עיקרון טובת הילד שילד זקוק לדמות קבועה היא הועברה לידיים זרות, בכל פעם במועד שהיה ציון דרך בהתפתחות הקשר בינה לבין דמות קבועה.
כשהועברה טל למשפחה האומנת היתה זו הפעם הרביעית בתוך שישה חודשים שהיא נמסרה מיד ליד. מקום הימצאה בימים שבין הוצאתה מידי אמה לבין העברתה להורים האומנים, וזהותם של מי שטיפלו בה בימים אלה, שבהם היתה בחזקתו של השירות למען הילד, נותרו עלומים. את קורותיה באותם ימים סיפרה העווית שהופיעה במקום חיוכה.
בדרך זו מימשו פקידות האימוץ את הנחתן שמדובר במקרה של הזנחה, בשל ריבוי דמויות המטפלות בתינוקת.
לאחר ששמעתי מפי ההורים האומנים את תיאור מצבה של התינוקת טל כשהגיעה אליהם, ולאחר שקיבלתי את ממצאי הבדיקה הרפואית שנעשתה לטל עם הוצאתה מידי אמה, יכולתי להעריך שטל היתה קשורה לאמה, הן בשל חיוכה, שבאמצעותו אותתה לסביבה ויצרה אתה קשר, ואשר נצפה יום לאחר שהופרדה מדלית, והן בשל תגובתה הקשה על הפרידה, שניכרה, כאמור, בעווית שתפסה כעבור ימים ספורים את מקומו של החיוך.
כפי שאספר בהמשך, גם הנוקשות בצווארה של התינוקת היתה תגובה על היעלמותה של אמה. בפגישה עם ההורים האומנים יכולתי גם לאשש את הסברה שהיאחזותה של טל בשרשרת שעל צווארה של אמה דלית סימנה עקבה של קשר עמה, שכן בתשובה לשאלתי אמרה האם האומנת שטל איננה נוהגת לאחוז בשרשרת שהיא עונדת על צווארה. בהיעדר יכולת למלל את הקשר שלה עם אמה השכילה טל, כבר בגיל שישה חודשים, לספר עליה באיתותיה.
לבית המשפט הגשתי חוות דעת ובה המלצה להחזיר את התינוקת טל לחזקת אמה.
לא היה ספק שכאשר התינוקת טל היתה ברשותה גילתה אמה דלית אחריות כלפיה והבנה לצרכיה ההתפתחותיים. למרות "הסבת המבט" של דלית, שוודאי יצרה קושי בתקשורת ביניהן, ולמרות החבלות החוזרות ונשנות בהתגבשות הקשר ביניהן, ראיתי – גם לאחר הניכור שגרמה ההפרדה ביניהן – עקבות של התקשרות מובחנת של התינוקת טל לאמה.
המדינה נגד האמא דלית – רעות איש שלום
בסיפורה של דלית, יותר מאשר בכל סיפור אחר שאני מגוללת בספר, בלטה לעין נכונותה של המדינה לנצל את מרב המשאבים העומדים לרשותה לניהול המאבק המשפטי כדי להשיג את התוצאה הרצויה לה.
המאבק אמנם הסתים בהכרעה שיפוטית שלא תמכה בעמדת המדינה, אך באיזה מחיר (תרתי משמע)!
סופה של האמא דלית – רעות איש שלום
שבועות אחדים לאחר אותה פגישה מאיימת עם ההורים האומנים עלה בידי לשכנע את דלית לנסוע עמי לחוף הים.
דלית דיברה בלא הרף על הקשר עם טל ועל געגועיה אליה.
כשנפרדנו אמרה לי: "תודה, מילי, בכל זאת נהניתי!". זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.
בשבועות הבאים שוחחנו מדי פעם בטלפון ודלית היתה נחושה בדעתה להחזיר אליה את טל.
הלבטים והספקות נעלמו כלא היו, להפתעתי.
ערב אחד התקשר אלי עורך דינה וסיפר לי ששעות ספורות קודם לכן נמצאה דלית מתה בביתה.
היא נרצחה בדקירות סכין. היא היתה בת 22 במותה. גופתה נלקחה למכון הפתולוגי.
ניסיתי לקבל מידע על מועד קבורתה, אך הדבר נודע לי יומיים לאחר שגופתה הובאה מן המכון הפתולוגי ונקברה.
הקבורה התקיימה בבית עלמין ועל השלט הזמני שהוצב על הקבר היא היתה רשומה כבתו של אביה המאמץ. לא ידוע לי אם הוריה המאמצים נכחו בעת הקבורה, אך כשעליתי אל קברה כעבור שנה ראיתי שהם הקימו עליו מצבה וחרתו עליה בין היתר את המילים "בתנו היקרה". דלית לא ראתה את עצמה כך.
למיטב ידיעתי, עד היום לא ידוע מי רצח את דלית ומה היו המניעים לכך.
טל נמצאת בחזקתה של המשפחה האומנת, כבתם המאומצת.
במותה של דלית – רעות איש שלום, השלימה את תהליך ייתורה וסילקה מן העולם נערה שכל חייה חוותה את עצמה כסרח עודף. בתיעוד סיפורה ראיתי חשיבות מיוחדת ופניתי לבית המשפט כדי לקבל אישורו להכלילו בספר זה, למרות צו איסור פרסום שהוצא.
הספר מוקדש לזכרה של דלית – רעות איש שלום.
חשבתי שמן הראוי לנקוב בשמה המלא, אך מאחר שלא יכולתי לקבל את רשותה לא פניתי לבית המשפט בבקשה להתיר את פרסום שמה, כפי שמתחייב מחוק האימוץ האוכף סודיות על נשואיו. וכך, גם ההקדשה בראש ספר זה טבועה בחותם מחיקת זהותה של דלית, אותה מחיקה שנגדה נאבקה כשניסתה למנוע את סילוקה מחיי בתה ואת טשטוש עקבות אובדנה.
בכל מאודה רצתה שבתה טל לא תחיה בזהות מחוקה.
ממש סרט מרגש ואותנטי ברמות שאף פעם לא התחברתי כך לתיעוד כל כךיוצא דופן ואמיתי בתור ילד שגדל והתבגר וחי את המציאות הזאת בירושלים
רעות "ילדה של אף אחד" עצוב שרק עכשיו ראיתי את הסרט, הלוואי והסיפור היה עולה למודעות בתקשורת ואולי אבל ממש אולי המצב היה לה שונה…
לא אשכח אותך ילדה של אף אחד.. תמיד הסיפור שלך ואת תישארי אצלי.
את אמא לביאה.
אין מילים לתאר את הפשעים הרצחניים של מדינת ישראל משרד הרווחה מערכת בתי המשפט פרקליטות משטרה ונציגיהם שכולם הם יותר גרועים מהנאצים שהיו עדה הגונה לעומתם.