עינת רון זיכוי לאבא מור אוחנה שאשתו העלילה עלילות שווא הרביצה לו ונכנסה למעון לנשים מוכות בניהולה של עפרה ג'יניאו

השופטת עינת רון, זיכתה את מור אוחנה שאשתו ברחה למעון לנשים מוכות. האליבי שהאישה ניסתה לייצר לה כאשר נכנסה למעון לנשים נמוכות, התפוגג ונעלם.

עלילת דם מבית היוצר של הפרקליטה רוטל אהרונוביץ, בתו של השר הקודם לבטחון פנים הקודם יצחק אהרונוביץ'. רוטל שלחה לזירה את הפרקליטות שירלי ברזילי ואביטל פורטנוי. השלישיה ספגה הפסד צורב.

יש לזכור כל הזמן שהאבא מור אוחנה, טען שאשתו היא זו שהרביצה לו, והכתה אותו, וכדי להסתיר את מעשיה, היא ניכנסה למעון לנשים מוכות. אוחנה צדק לאורך כל הדרך.

לפי עינת רון:

"בהתאם לעובדות כתב האישום, הנאשם והמתלוננת בני זוג נשואים המתגוררים בבית ברחובות. יחד עמם מתגוררת בתה בת השנתיים של המתלוננת מנישואים קודמים. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, הייתה המתלוננת הרה. בהתאם לנטען בפרט האישום הראשון, ביום 15.1.14 בשעה 19:00 לערך, הגיעה המתלוננת אל הבית ביחד עם בתה. המתלוננת ביקשה להיכנס אל תוך הבית, אך הנאשם מנע זאת מבעדה בכך שנעל את דלת הבית. לאחר דין ודברים, אפשר הנאשם למתלוננת להיכנס אל הבית.

בהמשך ובאותן הנסיבות, התגלע ויכוח בין הנאשם למתלוננת במהלכו השליך הנאשם את בגדיה של המתלוננת על הארץ. המתלוננת ניגשה לארונו של הנאשם, אז תקף אותה בכך שטרק את דלת הארון על ידה. עוד היכה אותה בחפץ הנחזה להיות חגורה. כתוצאה ממעשים אלו, נגרמו למתלוננת שריטות בזרועה. בהמשך, עזב הנאשם את חדר השינה והמתלוננת נעלה את הדלת מפניו.  בהתאם לנטען בפרט האישום השני, ביום 16.1.14, בשעות הבוקר, בבית, ארזה המתלוננת את חפציה בארגזים על מנת לפנות למקלט לנשים מוכות. בנסיבות אלו, רצה הנאשם לקחת מן המתלוננת את מכשיר הטלפון הנייד אשר החזיקה בידה. המתלוננת סירבה ליתן לו את מכשיר הטלפון. בתגובה, היכה הנאשם את המתלוננת בפניה, ידיה ובטנה.  המתלוננת שחררה את מכשיר הטלפון מידה ורצה לחדר אחר כדי להתקשר למשטרה ממכשיר טלפון אחר. בנסיבות אלה המשיך הנאשם לתקוף את המתלוננת בכך שבעט ברגלה וגרם לה לסימן אדום. עוד איים הנאשם בפגיעה במתלוננת ובבתה בכך שאמר לה: "אם את לא מבטלת את הניידת אני שורף אותך ואת הילדה בתוך הבית". בנסיבות אלה ברח הנאשם מהבית. כתוצאה ממעשיו, התאשפזה המתלוננת לצורך קבלת טיפול רפואי".

מכל הסיפורים הללו, לא נשאר דבר. הכל התפוגג. השופטת עינת רון לא האמינה לכלום. הקלות בה יכולה אישה לספר סיפורים, ולזכות בסימפטיה בגלל שהיא נכנסת למעון לנשים מכות, בלתי נסבלת.

כל עדי התביעה נמצאו בלתי אמינים: 

עדות דניאל כץ

העד שהינו בלש בתחנת רחובות, העיד כי ביום האירוע תגבר סיור והתבקש להגיע לבית חולים לשמור על אישה שהוכתה על ידי בעלה. לאחר שקיבלה טיפול רפואי היא נסעה עמו בניידת לתחנת המשטרה, במהלך השיחה קיבלה המתלוננת שיחת טלפון מבעלה, העד העיד כי ביקש מן המתלוננת לשים את הטלפון על רמקול, אז שמע את הנאשם אומר: "תישארי אלמנה". בחקירתו הנגדית כשנשאל איך נודע לו כי האישה הוכתה על ידי בעלה, השיב כי זה המידע שנמסר לו מראש המשמרת. באשר לשיחת הטלפון העיד כי המתלוננת קיבלה שתי שיחות. השיחה הראשונה ככל הנראה נותקה ואילו בשיחה השנייה שוחחה עם בעלה, לאור העובדה כי המתלוננת לא הייתה בסטטוס עצורה, היא הייתה רשאית לשוחח בטלפון. העד לא זכר איך הבין שהבעל הוא זה שהמתלוננת שוחחה עמו, אך לאחר ששאל אותה והיא השיבה לו בחיוב, ביקש כי תשמיע לו את השיחה באמצעות רמקול המכשיר. העד אישר כי היו דברים שלא רשם במזכר מטעמו. כך, למשל, רשם שהבין שהמתלוננת שוחחה עם בעלה, אך הוא לא ציין כי לאחר שהבין זאת, שאל אותה אם היא אכן משוחחת עם בעלה וזו השיבה לו בחיוב.

עדות איילה שטיינברג

העדה הינה חוקרת, הגיעה לבית החולים שם גבתה עדות מהמתלוננת המפורטת על גבי 8 עמודים והמכילה גם את הערות החוקר.

העדה העידה כי הבחינה בשריטות שטחיות בזרוע שמאל של המתלוננת והבחינה בסימן אדום בשוק רגלה השמאלית. בחקירתה הנגדית העידה כי היא נעדרת הכשרה רפואית, אך ציינה את מה שראתה.

עדות אוסקר יעקובוב

העד היה חוקר תורן בליל האירוע וגבה את הודעות הנאשם (ת/1 ות/2). עוד הוגש באמצעותו דו"ח מד"א (ת/3). העד חקר את הנאשם ובהמשך חקר אף את המתלוננת. בחקירתו הנגדית אישר כי הבחין בשתי שריטות בולטות על מצחו של הנאשם.

עדות אביעד חלק – שוטר שחקר את המתלוננת שהיא תקפה את בעלה

העד, הוא חוקר אשר גבה עדות מהמתלוננת. בחקירתו הנגדית אישר כי חקר את המתלוננת באזהרה על כך שהיא תקפה את בעלה, עוד זכר כי הבחין בפצע שהגליד על ידה של המתלוננת. עוד אישר כי כאשר חקר את המתלוננת, כל שהיה בפניו היה מידע שהועבר אליו, תיק החקירה לא היה בפניו והוא לא ראה תמונות.

עדות זוהר שלום –  ראש צוות אלמ"ב

העד ראש צוות אלמ"ב, העיד כי פעל להבאת הנאשם לתחנת המשטרה שהיה חשוד בבריחה. עוד הוסיף כי גבה עדות מהמתלוננת, אשר ביקשה לחזור בה מתלונתה מתוך רצון לשקם את המשפחה. המתלוננת נחקרה באזהרה עת שהתה במקלט. העד העיד בחקירתו הנגדית כי בריחת הנאשם, כפי שנמסר לו על ידי מוקד 100 הייתה בשעות הצהריים המוקדמות, כאשר האירוע עצמו החל בשעות הבוקר. בערב, הובא הנאשם לתחנה על ידי אמו, עוד הוסיף כי כלל לא היה ברור האם הנאשם יתייצב לחקירה באותו היום. העד לא ידע להשיב מאיזה שעה חיפשו את הנאשם וכי הוא קיבל את המידע על בריחתו מהמוקד. עוד העיד כי המתלוננת נחקרה בתחנת ירושלים שכן היא שהתה במקלט לנשים מכות ונאמר לה לגשת לתחנת המשטרה הקרובה. לאחר מספר ימים הגיעה לתחנת המשטרה לבדה וביקש ממנו לבטל את התלונה, אך ציינה כי הודעתה הראשונה אמת. העד טען כי לא ידוע לו על תלונות קודמות שהגישה המתלוננת, בד"כ נבדק עבר קודם. לטענתו, לא היה מקום לבדוק את עברה לאחר שהמתלוננת ביקשה לבטל תלונתה, שכן המתלוננת הדגישה כי דבריה אמת ואולם היא מבקשת שלום בית.  הוא לא ידע להשיב האם נשלחו לחוקר בתחנת ירושלים שאלות, אך הוסיף כי בדרך כלל ניתן לשלוח שאלות או עדויות, על מנת שהחוקר שמקבל את התיק ידע במה מדובר.

עדות בבוש זאודו – סייר בתחנת המשטרה ברחובות

העד, סייר בתחנת רחובות, העיד כי ביום 16.1.14, הגיע לבית הנאשם והמתלוננת לאחר שהתקבל אירוע לפיו אישה התקשרה למוקד המשטרה ואמרה שבעלה מכה אותה. המתלוננת הייתה נסערת וסיפרה על האירוע שארע יום קודם לכן וטענה כי לא הספיקה להגיש תלונה, עוד סיפרה לעד על האירוע שארע לטענתה באותו היום. העד הבחין בסימנים בירך וכי המתלוננת מתפתלת מכאבים והחזיקה בבטן.  בחקירתו הנגדית טען העד כי המתלוננת אמרה לו כי הנאשם תקף אותה עם בעיטות עת הייתה בחדר השינה, כששאל אותה לפשר השריטות השיבה כי הן נגרמו מתקיפה שארעה יום קודם לכן.  העד הוסיף כי המתלוננת סירבה תחילה לגשת למשטרה להגיש תלונה ו/או לקבל טיפול רפואי.

עדות גלית פריינטי

העדה שירתה, בעת האירוע, בסיור משטרת רחובות. היא סיפרה את שזכור לה מהאירוע. בתחילה, שוטר ניסה לשוחח עם המתלוננת, אך היא לא רצתה לדבר איתו. ראש המשמרת ביקשה מן העדה לנסות לשוחח עם המתלוננת, שכן אולי יהיה למתלוננת נוח יותר לדבר עם אישה. העדה סיפרה כי המתלוננת הייתה עם תינוקת קטנה. לדבריה, למתלוננת היה קשה להפתח בפניה ולספר את שארע, אך בסופו של דבר היא סיפרה כי היא רבה עם בעלה לו היא נשואה מזה 3 חודשים. היא סיפרה כי הוא מאוד קנאי. עוד סיפרה לה כי יומיים קודם לכן, הם רבו והיא רצתה לעזוב את הבית, היא הלכה לחדר על מנת לארוז מזוודה. הוא לא רצה לאפשר לה לעשות כן ככל הנראה "ודפק לה את היד בארון והיו לה שריטות" (עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 2). העדה סיפרה כי המתלוננת סיפרה לה שבעלה אינו אב בתה וכי היא רצתה ללכת "לבטל או לסדר את הסדרי הראיה שם כי היא חוששת לילדה, היא לא רוצה שהאבא יראה אותה. היא הלכה לעו"ד ואחר כך הלכה לשתות קפה אצל חברה" (עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 3-4). העדה הבהירה בחקירתה החוזרת כי המריבה בין בני הזוג הייתה יומיים לפני שהשוטרים הגיעו אל הדירה, הם לא שוחחו יומיים ולאחר מכן, המתלוננת יצאה לפגוש עורך דין. לפני שהשוטרים הגיעו למקום, בעלה ביקש לראות את שיחות הטלפון שהיו לה. המתלוננת סירבה לתת לו את מכשיר הטלפון ובתגובה, הוא בעט בה בבטנה ובגבה, השכיב אותה על הרצפה ועלה עליה. לאחר מכן, הוא כנראה עזב את הבית והמתלוננת התקשרה למשטרה.

העדה סיפרה כי ביקשה מן המתלוננת להתלוות אליה לתחנת המשטרה, אך היא אמרה שהיא אינה מעוניינת להגיש תלונה. העדה אמרה לה כי עליה לבוא עמה והיא הלכה לחדר עם שוטרת אחרת, אורה אשר לה סיפרה כי היא בהריון. כשהעדה שמעה זאת, היא הזמינה אמבולנס של מד"א על מנת שיבדוק אותה, משום שהיא ראתה שהיא סובלת מכאבים וכי קשה לה לדבר. המתלוננת סיפרה לה כי בעת שהפרמדיקים היו בבית, בעלה התקשר אליה ואמר לה שכשהילד יוולד, היא תגיד לו ממה אבא נהרג וניתק את השיחה. הוא התקשר אליה פעם נוספת ואמר לה שוב את הדברים. העדה ניסתה לחייג אליו, אך הוא לא היה זמין.  העדה ציינה כי כשהגיעה, המתלוננת הייתה מבוהלת ומפוחדת, קצת מבולבלת ושמה יד על בטנה. אז, היא לא ידעה שהיא בהריון.

ב"כ המאשימה הציגה לעדה את דו"ח הפעולה שכתבה ושם ציינה כי שהמתלוננת אמרה לה כי בעלה איים עליה שאם היא לא תבטל את הניידת, הוא ישרוף אותה עם הילדים בבית. העדה אישרה. לשאלות ב"כ הנאשם, השיבה העדה כי הנאשם התקשר אל המתלוננת ואמר לה זאת. המתלוננת סיפרה לה על כך, היא לא שמעה זאת.  לשאלה מדוע עד אחר אמר שהנאשם התקשר אל המתלוננת ואמר לה זאת עת הייתה בניידת, השיבה העדה כי היא אינה יודעת. היא רשמה את מה שרלוונטי לה.  העדה הכחישה כי אמרה למתלוננת שבעלה מוכר לה מעבירות אלימות במשפחה. לשאלה האם בדקה האם המתלוננת הגישה בעבר תלונות, השיבה בשלילה והוסיפה כי זה אינו תפקידה.

עדות אפרת נחמני

העדה הייתה בעבר חברתה של המתלוננת. כיום, הן אינן בקשר. היא סיפרה כי כאשר נישאה המתלוננת לנאשם, היא ניתקה עמה את הקשר. בחקירתה הנגדית, הבהירה כי המתלוננת גם התחזקה מבחינה דתית באותה עת והקשר ביניהן נותק. בחקירתה הראשית סיפרה כי יום אחד, ביום שני בשבוע, המתלוננת הופיעה במשרדה בירושלים, ללא התראה מוקדמת. היא סיפרה לה כי היא נישאה וכי היא הגיעה לפגישה עם עו"ד בנוגע לגירושיה מבעלה הראשון. העדה סיפרה כי בעת שהותה עמה, בעלה של המתלוננת התקשר אליה והיא קמה ממקומה ושוחחה עמו בצד. לאחר שניתקה את שיחת הטלפון, היא סיפרה לעדה כי היא מאושרת, טוב לה וכי בעלה הוא בחור משכמו ומעלה. אולם, העדה שמה לב כי המתלוננת לחוצה ושאלה אותה על כך. זו השיבה לה כי "יש לי בעיה הוא קנאי" (עמ' 37 לפרוטוקול, ש' 12). היא סיפרה לה שהיא נפגשה בעבר אצל עו"ד והנאשם אמר לה כי תשאיר את מכשיר הטלפון דולק כל הזמן על מנת שידע היכן היא נמצאת ועם מי. עם זאת, העדה המשיכה וסיפרה כי טוב לה ולבסוף החליטה לא ללכת לעוה"ד אלא לשלוח לה מסמך באמצעות הפקס.

העדה יצאה מעבודתה וליוותה את המתלוננת אל תחנת האוטובוס – מרחק של כחצי שעה הליכה. במהלך ההליכה, המתלוננת שוחחה פעמיים עם בעלה, היא אינה זוכרת אם המתלוננת התקשרה אליו או להיפך. אולם, היא חשה כי המתלוננת לא חשה בנוח לשוחח לידה וזזה הצידה. עוד ציינה כי "כבר אז היא הראתה חששות ורצתה לחזור הביתה מהר כי הוא לא האמין לה וניתק לה בפנים ואמר שהוא לא מאמין שהיא עם החברה שלה" (עמ' 37 לפרוטוקול, ש' 18-19). הן הגיעו לתחנה המרכזית בירושלים והמתלוננת אספה את בתה מאמה אשר עובדת שם ושמרה על בתה באותה עת. היא אמרה שהן תאכלנה ואז תלכנה הביתה. העדה ציינה כי המתלוננת הייתה קצת לחוצה. היא הזמינה משהו לאכול וישבה עם בתה לאכול ולפתע, נזכרה כי לבעלה אין מפתחות לבית. היא התקשרה אליו על מנת לשאול אותו היכן הוא והוא השיב לה כי זה לא עניינה וניתק את שיחת הטלפון. היא החליטה לקחת את בתה ולעלות על האוטובוס הראשון היוצא לרחובות.

העדה סיפרה כי בעת שליוותה את המתלוננת, הנאשם התקשר אליה והמתלוננת הלכה הצידה ושוחחה עמו. כששבה, היא סיפרה לה כי הנאשם דיבר אליה בצורה לא יפה וקילל אותה. עוד אמר לה כי כשהיא תבוא הביתה, הוא יראה לה מה זה. העדה סיפרה כי המתלוננת הייתה מאוד מבוהלת ושאלה אותה מה היא תעשה אם יתפתח ריב ואם הדברים יתלהטו ויהיו מכות. העדה שאלה אותה האם הנאשם הכה אותה בעבר והמתלוננת השיבה שהכל בסדר. לשאלת ב"כ הנאשם מדוע לא ציינה בעדותה במשטרה את שאמרה בבית המשפט כי שאלה את המתלוננת אם היו מכות בעבר, השיבה העדה כי היא אינה יודעת.

עוד סיפרה העדה כי למחרת היום, התקשרה אליה המתלוננת וסיפרה לה כי היא נמצאת בבית וכי היא והנאשם אינם מדברים ושאלה לעצתה. העדה השיבה לה כי תראה איך הדברים מתפתחים. ביומיים הבאים, המתלוננת התקשרה אליה, אך היא לא יכ ולה לענות לשיחותיה. ביום חמישי אמה של המתלוננת התקשרה אליה ושאלה אותה אם היא שמעה מן המתלוננת. אמה סיפרה לה כי "היא חיפשה אותך היתה פה והיא היתה אצל עורכת הדין ואחרי זה שהיתה בבית היו מכות" (עמ' 38 לפרוטוקול, ש' 3).

העדה המשיכה וסיפרה כי מאוחר יותר התקשרה אליה המתלוננת וסיפרה לה כי בליל יום רביעי, היא רצתה לצאת מן הבית עם בתה לסיבוב, משום שקשה לה להיות בבית עם המצב הטעון. כשפנתה לארון לקחת ממנו דברים, סגר הנאשם את דלת הארון על ידה והכה אותה. עוד סיפרה לה המתלוננת כי בבוקר יום חמישי רצה הנאשם לקחת מידיה של המתלוננת את מכשיר הטלפון הנייד שלה "ובעט בה ונתן לה מכות אכזריות באזור הבטן והיא היתה בתחילת היריון והיא אמרה לו לא בבטן והוא אמר דווקא כן בבטן תמותי את והתינוק. היא בכתה והיו משטרות ואמר לה שאם המשטרות לא הולכות הוא בא לשרוף אותה ואת הילדה. בכל מקרה לקחו אותה למקלט לנשים מוכות" (עמ' 38 לפרוטוקול, ש' 9-11).

בחקירתה הנגדית, הבהירה העדה כי שוחחה עם המתלוננת עת הייתה בדרכה לבית החולים לביצוע בדיקות רפואיות. לדבריה, ידעה כי המתלוננת הייתה במעון לנשים מוכות, משום ששמעה זאת מאמה של המתלוננת. עם זאת, ציינה גם כי הבינה מהשוטר כי המתלוננת במעון לנשים מוכות. מאוחר יותר הבהירה כי הן אמה של המתלוננת והן השוטר שהתקשר עליה על מנת לבקש ממנה ליתן עדות טלפונית, סיפרו לה זאת.

העדה לא שוחחה עם המתלוננת או הייתה עמה בקשר לאחר ששהתה במעון לנשים מוכות, למרות שהמתלוננת ניסתה ליצור עמה קשר. העדה הסבירה כי היא אינה מעוניינת להיות בקשר עם אדם שחייו מסובכים כך והיא אינה רוצה "להשאב" לכך.  לשאלת ב"כ הנאשם באיזו שעה ביום חמישי שוחחה עם המתלוננת, השיבה שלאחר השעה שלוש. היא אינה זוכרת האם המתלוננת סיפרה לה כי הייתה במשטרה. אולם, היא זוכרת כי שמעה מן המתלוננת כי השוטרים לקחו אותה לבית החולים.

העדה אישרה כי בעדותה במשטרה, עת נשאלה האם המתלוננת סיפרה לה על מקרים נוספים של אלימות מצד בעלה, השיבה "מצד הבעל הזה לא". לשאלות ב"כ הנאשם, הבהירה העדה כי המתלוננת סיפרה לה בדיעבד כי בעלה השני הכה אותה. את בעלה השני הכירה העדה ואילו את הנאשם, היא אינה מכירה.

וכך נראית עדות של מתלוננת שווא

עדות המתלוננת

המתלוננת הינה רעייתו של הנאשם. לשניים בן משותף בגיל 10 חודשים. כיום, הם פרודים.

המתלוננת נשאלה מדוע לא התייצבה לדיונים קודמים אליהם זומנה והשיבה כי היא לא יכולה להגיע לשני מועדי דיונים. מועד דיון אחד חל בסיום הריונה ולמועד דיון נוסף לא יכולה להגיע, משום שתינוקה אושפז בבית חולים. עוד סיפרה כי בתקופה זו היא שבה לנהל מערכת יחסים עם הנאשם במספר הזדמנויות והוא אמר לה שאם תשתף פעולה עם המשטרה ותעיד נגדו, יהיה לה עסק איתו וכן, הזהיר אותה לבל יקחו ממנה את ילדיה.

המתלוננת סיפרה על האירועים המתוארים בכתב האישום. ביום שני, ה- 13.1 היא נסעה לירושלים לפגישה עם באת כוחה בעניין בתה מנישואיה הקודמים ופגשה גם את חברתה, אפרת נחמני. הנאשם התקשר אליה ושאל למעשיה. היא השיבה לו כי פגשה חברה והנאשם בתגובה צעק עליה וקילל אותה ואמר לה כי היא תשלם ביוקר על כך שהיא עושה מה שהיא רוצה, "דיבר אלי ברכושנות כזאת, כאילו אסור לי לטייל מעבר לזה שהלכתי לסידורים, רק לסידורים והביתה, הוא מאוד כעס על זה" (עמ' 52 לפרוטוקול, ש' 16-17). המתלוננת שבה הביתה, הנאשם לא נכח בבית והיא יצאה לטייל עם בתה. בערב, התקשר אליה הנאשם ושאל אותה היכן היא, היא השיבה לו כי היא מטיילת עם הילדה, ובתגובה, הוא אמר כי כשהיא תרצה מפתח, לא יהיה לה איך להכנס. המתלוננת השיבה לו כי אין צורך שהוא ימתין, משום שיש לה מפתח. כששבה הביתה, הנאשם היה בבית, אך סירב לפתוח את הדלת, שהייתה נעולה. היא התקשרה אליו מבחוץ וביקשה כי יפתח את דלת הבית והוא סירב.

רק לאחר שבתה קראה לו "אבא תפתח", הוא פתח את דלת הבית. המתלוננת סיפרה כי השניים לא דיברו במהלך יומיים עד שבערב יום רביעי, היא פנתה אליו ואמרה לו שאם הוא לא ישוחח עמה על מה שארע, היא תפתח תיק ברבנות והחלה להוציא את בגדיה מן הארון. הנאשם לקח בגדים שהיו על המיטה, החל להתפרע, זרק אותם וצרח "אני אראה לך מה זה שאת עושה מה שאת רוצה" (עמ' 52 לפרוטוקול, ש' 29-30). המתלוננת, בתגובה, אמרה לו כי אם הוא ממשיך לזרוק את בגדיה, היא תזרוק גם את בגדיו. היא פתחה את דלת הארון והכניסה את ידה. הנאשם בעט בדלת הארון ובידה. כתוצאה מכך, נגרמו לה חתכים במרפק שמאל, בשלב זה ניסתה המתלוננת להוציא את היד, ואז בעט בה הנאשם עוד 3-4 פעמים. לטענת המתלוננת היא מיררה בבכי, כאב לה, היא עלתה על המיטה ותוך כדי שהוציאה את ידה, נפלה חגורה על הרצפה, היא כיסתה את עצמה בשמיכה מהחשש כי הנאשם יכה אותה בפניה, רגליה היו חשופות והנאשם נתן לה מכות ברגליים "או עם חגורה או עם מקל שהיה לו ביד, את המקל ראיתי לפני כן אבל אני לא יודעת בדיוק עם מה נתן לי את המכות" (עמ' 53 לפרוטוקול, ש' 4-5).

לגרסת המתלוננת היא לא ניגשה לתחנת המשטרה באותו היום, משום שבתה ישנה והיא לא רצתה להשאירה לבד. בבוקר, ארזה את חפציה וחפצי בתה כדי ללכת למקלט, בשלב מסוים התעורר הנאשם, ראה כי היא אוספת את דבריה מהסלון ו"דיבר משהו על הסכם גירושין משהו עם גט ואמרתי לו אל תדאג אני אתבע את הכל" (עמ' 53 לפרוטוקול, ש' 9-10 לפרוטוקול). בשלב זה, ניסה הנאשם לקחת ממנה את מכשיר הטלפון שלה, שהיה רשום על שמו. המתלוננת סירבה והוא ניסה לקחת את המכשיר בכח. המתלוננת עלתה על המיטה, כשהיא מחביאה את מכשיר הטלפון מאחוריה גבה והנאשם "עלה על המיטה והלם בי ונתן מכות בפנים בגב, ואז לקח את המרפק שלו ונתן לי בתוך הבטן, הייתי בהריון בשבוע עשירי והוא חבט בי מהלחץ בבטן עם המרפקים ופשוט שחררתי את הטלפון, נתתי לו לקחת אותו ואז רצתי לכיוון החדר השני שהוא ישן בו והיה שם את הטלפון שלו, הוא רץ אחרי אבל הספקתי לחייג למשטרה, ואז צרחתי והשוטר שאל אותי מה ואמרתי לו בעלי מרביץ לי, היו צרחות, והוא תוך כדי בעט בי ברגל ונתן לי בעיטה, ואז הוא קלט שהמשטרה אמורה להגיע שהולכת להגיע ניידת אז הוא זרק את הטלפון שלי ולקח את שלו ויצא מהבית" (עמ' 53 לפרוטוקול, ש' 13-19).

המתלוננת הוסיפה והעידה כי הנאשם התקשר אליה לפני שהמשטרה הגיעה ואמר לה "תבטלי את הניידת כי אם לא אני אשרוף אותך ואת הילדה שלך בבית" (עמ' 53 לפרוטוקול, ש' 19-20).

לטענת המתלוננת, תחילה חששה לשתף פעולה עם השוטרים, למרות שרצתה בעצמה ללכת להתלונן, אך פחדה מאיומיו והייתה מבוהלת. היא סיפרה לשוטרים כי חטפה מכות בבטנה ופונתה באמבולנס לבית החולים, שם נגבתה ממנה עדות.

באותו ערב הגיעה למקלט וציינה כי "זה מה שתכננתי מהבוקר עוד לפני שחטפתי בפעם השניה" (עמ' 53 לפרוטוקול, ש' 30).
בחקירתה הראשית העידה כי היו לה חתכים מהארון בידה השמאלית וסימנים אדומים על רגלה. היא לא ידעה להסביר האם הסימנים הם כתוצאה מהבעיטה או מהחגורה.

לשאלת ב"כ המאשימה, אשר ביקשה לרענן את זכרונה של המתלוננת שציינה שבאירוע הראשון, הנאשם סגר את הדלת ומנע ממנה להיכנס, השיבה המתלוננת "יום שני כשחזרתי מירושלים אני חזרתי ולא דיברנו, אבל באותו יום שהיתה את האלימות זה היום שהייתי עם הילדה בחוץ, שלא פתח לי את הדלת, מתנצלת זו טעות שלי מקודם" (עמ' 54 לפרוטוקול ש' 6-7). בהמשך הוסיפה כי זה היה ביום רביעי.

המתלוננת אישרה כי נחקרה בירושלים, שכן שהתה במקלט בעיר, עוד הכחישה כי השליכה את המחשב הנייד של הנאשם על הרצפה. לטענתה, כלל לא ראתה את המחשב הנייד. עוד הכחישה כי השליכה כביסה על הרצפה. לטענתה, הנאשם כלל לא חיבק אותה והיא לא השתוללה. ככל שהנאשם טען כי קיבל מכות, הן לא ממנה. י תכן וכך ארע במהלך המכות שהוא הכה אותה, אך היא לא הכתה אותו.

כשנשאלה מדוע פנתה למשטרה וכתבה מכתבים לתביעות השיבה כי לא הייתה לה ברירה. היא הייתה בהריון, ללא משפחה תומכת ומצאה את עצמה חוזרת אל הנאשם במקום לשהות ברחוב או במקלט. עוד הוסיפה כי היה לה קשה להתנתק מהנאשם רגשית, היא חששה לעבור את ההיריון והלידה לבד והנאשם ביקש ממנה לבטל את תלונתה ולעשות כל שניתן שהתיק ייסגר. על כן, ניגשה לתחנה, דיברה עם החוקר והסבירה לו כי היא מבקשת לשקם את נישואיה.

בחקירתה הנגדית אישרה המתלוננת כי הנאשם הוא בעלה השלישי וכי אף בנישואיה הקודמים סבלה מאלימות. לדבריה, נגד בני זוגה לשעבר לא התנהלו הליכים משפטיים והתלונות נסגרו. עוד הוסיפה כי הסיבות שנרשמו במכתבים אותם שלחה, הינן סיבות שהנאשם אמר לה לרשום, מתוך מטרה כי "הוא יצא נקי" (עמ' 56 לפרוטוקול, ש' 4). לטענתה, התלוננה כנגד הנאשם, משום שחששה מפניו ולא מתוך לחץ וטראומות עבר.

לשאלת ב"כ הנאשם האם כשניגשה למשטרה וביקשה לבטל את תלונתה מסרה דברי שקר או אמת השיבה: "הגעתי ממנו, הייתי איתו. דיברנו לפני כן. לא זוכרת אם זה היה כשגרנו ביחד. זה בתאריך 24.4 הוא היה עדיין עם אזיק אלקטרוני אז היינו נפגשים…מאחורי הבית של הרב שלו… היה לו בדלת שם, זה אותו שטח של הבית, זה פשוט דלת אחורית והיינו מדברים שם וגם בטלפון" (עמ' 56 לפרוטוקול, ש' 12-13, 15, 17-18).

לטענת המתלוננת עוד במועד המתואר בכתב האישום ביקשה לבטל את הזעקת הניידת בשל חששה מדברי הנאשם כי ישרוף אותה ואת הילדה בבית, אך נאמר לה כי הדבר אינו אפשרי.

לשאלה האם המשפט במכתבה "ביקשתי ואמרו לי שאי אפשר" הוא נכון, השיבה "נכון. מהפחד. בן אדם אומר לך שישרוף אותך ואת הילדה שלך בבית, לא תרצה לבטל?… אני לא לבד בכל זה. יש פה בן אדם נאשם והוא מסיט את הכל לטובתו, אז ברור שזה יהיה דברים שהם שקר" (עמ' 57 לפרוטוקול, ש' 2, 4-5).

לשאלות ב"כ הנאשם השיבה כי לא אולצה להתפנות עם השוטרות. היא לבסוף החליטה שצריך להביא את המקרה לידיעת המשטרה. היא פחדה לשתף פעולה ואישרה כי לא אילצו אותה להגיש תלונה. לטענת המתלוננת, השוטרת הסתכלה על תמונתו של הנאשם ואמרה לה שהיא מכירה אותו מתיק אלימות במשפחה.

לטענת המתלוננת, היא ניסתה לשקם את נישואיה, אך ללא הצלחה, כיוון שהאלימות חזרה.

לשאלות ב"כ הנאשם, אישרה המתלוננת כי הגישה תלונה במשטרה, בשל חשדה כי אחיו של בעלה השני ביצע מעשים מיניים בבתה הקטינה. אולם, הדגישה כי זה אינו קשור לגירושיה ממנו וכי התגרשה על רקע אלימות במשפחה.

המתלוננת סיפרה כי הנאשם היה עם אזיק אלקטרוני למשך כחצי שנה. הוא התגורר בבית הרב שלו והם היו נפגשים מאחור ומדברים בטלפון. לאחר מכן, הוא היה מגיע בשעות מסויימות ומחג סוכות, הם גרו ביחד לתקופה של כמספר חודשים (עמ' 58 לפרוטוקול, ש' 24-31 לפרוטוקול). המתלוננת הוסיפה בחקירתה הנגדית כי משפחתו וחבריו של הנאשם ידעו לעדכן אותו כי כאשר מגיעה משטרה, עליו לחזור למקום מעצר הבית שלו (עמ' 59 לפרוטוקול, ש' 4-8).

בהמשך, טענה המתלוננת כי כחצי שנה קודם לדיון, עזבה את הנאשם ולא תכננה לחזור לחיות עמו. לטענתה רצתה להתגרש, אבל לנוכח מצוקה רגשית שהייתה נתונה בה ולחץ משפחתי, הייתה בקשר עם הנאשם, פגשה בו, ואף בילתה שבתות בבית אמו .

לשאלה מדוע עשרה ימים קודם לעדותה בבית המשפט, הגישה תלונה במשטרה, השיבה כי החלה לקבל סיוע מארגון מסוים והיא הבינה כי עליה לשתף פעולה, להתלונן ולא לשמור את האירועים לעצמה. בהמשך העידה כי הגישה תלונה רק עכשיו, שכן "אמרתי מה גרם לי לבוא ולעשות את זה למרות שזה קרה לפני כן. כל הזמן פחדתי להעיד ולהתלונן. הוא השאיר בבית מכתבים ודפים שלמים שהוא רושם המאסר שלי יגמר שלך רק יתחיל. וכל מיני איומים כאלה, של ניפגש בהלוויה רק של מי. כל מיני דברים כדי לשתק אותי. ואז כשרציתי לערב משטרה רעדתי מפחד כי אני יודעת מי מולי" (עמ' 60 לפרוטוקול, ש' 16-19) והוסיפה כי היא נמצאת בדירת מסתור.
לשאלת ב"כ הנאשם מדוע בנישואיה הקודמים לא חששה להגיש תלונות על אלימות, השיבה כי הנאשם הרבה יותר אלים וכי זו הפעם הראשונה שהיא ביקשה לחזור בה מתלונה. לטענתה, הנאשם מחפש לנקום בה ולפגוע בה.

עוד אמרה כי כשטענה בפני בית המשפט ביום 14.5.15 כי לא הגיעה לדיונים בגלל ההיריון והלידה, אמרה זאת משום שעוד לא היה לה אומץ להעיד כנגד הנאשם.

המתלוננת הכחישה כי שרטה את הנאשם, לטענתה בקושי הצליחה להתגונן וגם אם ניסתה, לא הצליחה. יכול להיות שהנאשם נשרט ממשהו אחר, אך לא ממנה.

לשאלה איך השוטר לא הבחין בסימנים אדומים על רגליה, השיבה המתלוננת "קודם כל היו לי סימנים אדומים ברגליים ולא ידעתי אם זה מהבעיטה או מהחגורה או מקל. וגם יש איזו הערת חוקר אם אני לא טועה" (עמ' 62 לפרוטוקול, ש' 17-18). ב"כ המאשימה הפנתה לעדותה של איילה והוסיפה את הערת החוקר לפרוטוקול (גליון 4 שורות 4-5 לעניין החבלות שנצפו על הרגל) (עמ' 62 לפרוטוקול, ש' 21-22).

המתלוננת אישרה בחקירתה הנגדית כי האירוע הראשון המתואר בכתב האישום זו הפעם הראשונה שהנאשם נקט כלפיה באלימות. המתלוננת שבה והדגישה כי אינה יודעת האם הנאשם הכה בה בחגורה או במקל ולא זכרה להעיד האם השוטרים שהגיעו למקום ראו את החגורה או המקל.

לשאלה מה היה תוכן השיחה שהשוטר שמע, השיבה "היו שם שתי שיחות, אחת שאמר שלא ימצאו אותי עד מוצ"ש ולא זכרתי אם שמתי את זה על רמקול, ונראה לי שהוא שמע את השיחה השניה שהסטטוס הבא שלך זה יהיה גרושה או אלמנה (עמ' 64 לפרוטוקול, ש' 1-2).

לטענתה, לא שמעה את הנאשם מאיים כי יפגע בעצמו קודם לכן.

המתלוננת שבה והכחישה כי הרסה את המחשב של הנאשם והוסיפה כי גם אם היה מחשב הרוס הוא כלל לא קשור אליה והיא לא ראתה את המחשב. לטענתה, כל טענות הנאשם כי בינה לבין הנאשם היה סכסוך אינן נכונות. המתלוננת אישרה כי פנתה לעו"ד לענייני גירושין לפני זמן רב ואולם רק בסמוך לדיון ביקשה ממנה להגיש את התביעות, לטענתה לא עדכנה את עורכת הדין שמטפלת בענייני הגירושין בתלונה האחרונה שהגישה למשטרה והוסיפה כי היא עמוסה, דואגת לילדיה ולא ברורה לה הביקורת שהוא מעביר עליה בעניין. (עמ' 65 לפרוטוקול, ש' 5-6).

לשאלה מי ידע כי הנאשם והיא מתגוררים ביחד לאחר התלונה השיבה כי אמה, שתי נשים מארגון עזר מציון, רוני, שישב באולם ואנשים נוספים שלא יסכימו להעיד לטובתה, שכן הם חברים של הנאשם.

בחקירתה החוזרת טענה המתלוננת כי לא אמרה בחקירתה הנגדית כי התגוררה עם הנאשם חצי שנה.

יצוין כי נעתרתי לבקשת ב"כ הנאשם לשוב ולחקור את המתלוננת לאור ראיה חדשה אותה ביקש להציג והיא נחקרה בשנית ביום 28.1.16.

ב"כ הנאשם הפנה את המתלוננת לכתב התביעה בבקשה למזונות ומדור הקטין ולתצהיר שצורף לו, בו צוין כי הנאשם נשלח למעצר בפועל למשך חודשיים ולאחר מכן למעצר בית שנמשך עד היום. כשעומתה עם הטענה שלפיה הצהירה שלא ראתה את הנאשם שנה וחצי, השיבה "כתוב פה שאינם מתראים זה עם זו, אוקי" (עמ' 70 לפרוטוקול, ש' 8). ולשאלה האם זה נכון מה שהעידה כי הגיעה למשטרה למסור עדות שקר השיבה "אני כבר סיפרתי מה היה. באתי לפה להעיד כשהייתי תחת לחץ ממנו, מהרגע שהוא איים עליי וחוויתי ממנו אלימות, פחדתי ממנו, לא היה לי אומץ לעמוד בכוחות עצמי ולומר שאני חווה אלימות ממנו. יש לי תשובה נקודתית לעניין זה, יש לציין שכתוב פה שב 6.5 חתמתי על זה, חודש וחצי לאחר מכן הייתי פה, כאשר התלוננתי במשטרה זה על כל התקופה שהיינו יחד, ואז הייתה לי עזרה ותמיכה מארגון קהילתי שגרם לי להבין שגם אם אתלונן ואעיד, הם מאחוריי ויתמכו, העזתי לפתוח את זה בגלל שהיה לי גב. אני לא העזתי להגיד את זה לפני כן. זה היה מאוד סמוך לזמן שאני אחרי זה התלוננתי במשטרה. אז תאריך 6.5 זה לפני שהעדתי הכל" (עמ' 70 לפרוטוקול, ש' 16-22).  המתלוננת הכחישה כי שיקרה וטענה כי היא לא רובוט, זה לא שקר, זה מפחד שהכל יתפוצץ.

לשאלות ב"כ הנאשם, השיבה המתלוננת כי לא סיפרה לעורכת הדין שמטפלת בענייני הגירושין כי העידה בבית המשפט ביום 21.6 וכי סיפרה הכל. עוד הוסיפה כי העורכת דין קיבלה ממנה נתונים. היא אינה יודעת אם עורכת הדין החדשה קיבלה גם היא את הנתונים, היא לא הייתה עמה בעת שהתקיימו הדיונים בבית המשפט בראשון לציון.  לדברי המתלוננת, מהרגע בו ניגשה למשטרה והיה לה גיבוי, היא לא שינתה את גרסתה.

לשאלות ב"כ המאשימה, השיבה המתלוננת כי בתחילה ייצגה אותה עו"ד אבירם ולאחר מכן, בכל הנוגע להליכים המשפטיים שהתנהלו בנוגע לילדיה אותם היא מסרה לאומנה, מדור ומזונות, ייצגה אותה עו"ד אוזקוב.  הפעם הקודמת בה העידה בבית המשפט היה לאחר שחתמה על התצהיר (נ/1), אך לפני שכתב התביעה (נ/2) הוגש.  לשאלות ב"כ הנאשם בחקירה החוזרת, השיבה המתלוננת כי היא לא עדכנה את עורכת הדין שלה מה אמרה בדיון בבית המשפט. לדבריה, "לא עדכנתי אותה כי זה לא היה לי בראש, זה הגשה לבית משפט ולא לפה. לא זכרתי את זה" (עמ' 74 לפרוטוקול, ש' 11).

כך נראית עדות האבא מור אוחנה שזוכה מאישומים חמורים שיוחסו לו

בעדותו סיפר הנאשם כי לו ילדה מנישואין קודמים איתה הוא מתראה במסגרת הסדרי ראייה שנקבעו. הנאשם העיד כי ביום 13.1.14, המתלוננת נסעה לעורכת הדין שלה בירושלים לגבי תביעה כנגד הגרוש שלה. היא ידעה כי הנאשם נוסע להביא את בתו אליהם, היא הייתה אמורה להתלוות אליו, שכן היא לא מרשה לו לפגוש את גרושתו בלעדיה. מאחר שלא היה לו מפתח, הוא נסע אחרי העבודה, המתלוננת והוא התווכחו קצת ולא דיברו יומיים, עד ליום 15.1.14. באותו היום הוא לא עבד, הוא היה חולה, נטל אנטיביוטיקה מה שגרם לכך שהוא ישן הרבה. ביום רביעי, 15.5.14, בתו של הנאשם הייתה בבית, המתלוננת חזרה בערב כשהנאשם כבר ישן, היא העירה אותו וביקשה שידברו, הנאשם אמר לה כי אינו מרגיש טוב והמתלוננת החלה לצעוק, לקלל, יצאה ונכנסה מהחדר. לדבריו, הוא שמע רעש וכשיצא מהחדר ראה ששברה את המחשב הנייד שלו. הוא הרגיע אותה ואמר לה כי ישוחחו מחר. המתלוננת נרגעה והם ישנו בחדרים נפרדים. ביום המחרת, המתלוננת התעוררה בעת שהתפלל, היא ביקשה שידברו והנאשם סרב. מאחר שהילדה שלה ישנה בחדר, ביקש שלא תצעק. הוא סובב למתלוננת את הגב ובתגובה סטרה לו המתלוננת ושרטה אותו. הנאשם החל להתכונן ויצא מהבית לכיוון בית המדרש בלוד. שם לטענתו היה עם הרב שלו, אחיו ואמו.

הנאשם העיד כי הקשר היחיד שהיה לו עם המתלוננת לאחר מכן היה שביקש ממנה להתגרש. הוא מצא דברים רבים על העבר שלה, תלונות קודמות שהגישה, עבר פסיכיאטרי. כשאמו של הנאשם התקשרה אל המתלוננת הוא הבין שהמשטרה מחפשת אותו ועל כן, נסע לתחנת המשטרה. הנאשם הכחיש כי הייתה אלימות וכי אי פעם היה מעורב באירועי אלימות בין במשפחה ובין מחוצה לה. הוא נעדר עבר פלילי, הוא התגרש מאשתו הראשונה על רקע דתי, שכן היא ניהלה אורח חיים חילוני. הנאשם הכחיש כי נפגש עם המתלוננת בתקופה בה היה נתון במעצר בית וכל שעשה היה לחזק את הקשר עם בתו הראשונה שנפגעה כתוצאה ממעצרו. לטענתו, לא ביקש מן המתלוננת לבטל את תלונתה ולא היה לו כל קשר אתה.

בחקירתו הנגדית שב והדגיש הנאשם כי המתלוננת העלילה עליו ומעולם לא היו ביניהם אירועי אלימות, לא אלו המתוארים בכתב האישום ולא אירועים נוספים, עליהם העידה המתלוננת.

לשאלת ב"כ המאשימה איך יכול להיות שהמתלוננת שניסתה להעליל עליו, סירבה לספר לשוטרים את שאירע או סירבה להעיד בבית משפט, השיב "זה לא רלוונטי, האינטרס שלה" (עמ' 78 לפרוטוקול, ש' 30) ובהמשך הוסיף כי היא פחדה כי הוא מבקש להתגרש ממנה.

לטענתו, המתלוננת ניסתה לשקם את חיי הנישואין, הוא לא רצה, הוא פחד ממנה, לא שוחח עמה ונאסר עליו, על ידי הרב שלו, להתקרב אליה.

הנאשם הכחיש כי ברח מן הבית. הוא לא ידע שהמשטרה בדרך, יכול להיות שהמשטרה שמעה אותו, אך הוא לא ידע שהיא הזמינה אותם והלך להתפלל כרגיל. לטענתו, הוא סיפר במשטרה כי בבוקר האירוע הלך לכולל וטען כי במקלט אין קליטה.  הנאשם שב וחזר על הטענה כי סיפר במשטרה כי היה בכולל וכשנשאל מדוע זה לא הוזכר בחקירותיו במשטרה, טען כי הוא החוקר לא שאל אותו על כך וכי סיפר זאת לשוטר, אך לא לזה אשר חקר אותו.  הנאשם לא חשב שעליו להתלונן במשטרה על כך שהמתלוננת שברה את המחשב. הוא הוסיף כי חיבק את המתלוננת וניסה להרגיע אותה, שכן היה חולה וביקש שתירגע. לטענתו, המתלוננת ניגשה אליו לחדר בו ישן, ביקשה לדבר איתו והוא אמר לה כי הוא לא רוצה, והוא מרגיש לא טוב. המתלוננת החלה לקלל אותו, לקחה את הילדה לחדר, אחרי זה לקחה את המחשב ושברה אותו. הנאשם קם, ראה שהמחשב נשבר, אמר למתלוננת שתירגע וכי הם ידברו בבוקר.

בהמשך חקירתו הנגדית, לשאלת ב"כ המאשימה איך ובאיזו סיטואציה חיבק את המתלוננת, טען כי ניסה להרגיע אותה ולכן, חיבק אותה. היא ביקשה להמשיך לדבר ומאחר שהוא סירב, סטרה לו המתלוננת בפניו. הוא יצא מן הבית. לדבריו, שניהם היו צריכים להרגע. לשאלה מדוע השתיק את הפלאפון, השיב שכאשר הוא נכנס לבית כנסת, הוא משתיק אותו. הנאשם העיד בחקירתו הנגדית כי בעת חקירתו במשטרה לא הרגיש טוב, הוא לא קרא את הודעתו אלא רק חתם עליה, והוא לא התפנה לבית חולים שכן השוטר אמר לו שאין צורך לפנותו וכן, הנאשם רצה שהחקירה תסתיים.  הנאשם אישר כי השוטרים דיברו עם אמו וכי לאחר השיחה הוא התארגן ויצא לתחנת המשטרה. הוא לא ידע לומר האם ההתארגנות לקחה שעה או פחות, אך הוסיף כי הרגיש לא טוב.
בחקירתו הנגדית, טען כי המתלוננת הייתה צריכה לחזור כדי לבוא איתו להביא את בתו, ובמקום לחזור הביתה היא הלכה לפגוש חברה. לטענתו, הוא לא כעס עליה, למרות שלא נכנס לדירה. הוא כעס שלא היה לו מפתח, ולא בשל הפגישה עם חברתה של המתלוננת.

לשאלה מדוע בחקירתו לא התייחס אל המפתח ולא הזכיר את עניין בתו, השיב "לא הזכרתי את זה, ואם הזכרתי את זה יכול להיות שהוא לא רשם את זה, אני לא זוכר הכל מלפני שנתיים" (עמ' 84 לפרוטוקול, ש' 22-23). עוד הכחיש הנאשם בחקירתו הנגדית כי השליך את בגדיה של המתלוננת על הרצפה, הנאשם לא ידע להשיב האם המתלוננת ניגשה לארון או לאו. היא ניגשה לחדר שהיה בו ארון. אולם, לאחר מכן, הוסיף כי המתלוננת החלה להוציא דברים מהארון והוא הרים את הדברים על מנת להכניסם לארון.

כשנשאל מדוע כשהוא שכב בחדר אחר חולה, הוא קם לחדר השני כשאשתו הוציאה דברים מהארון, השיב "בסיטואציה לפני זה קמתי, חיבקתי אותה דיברנו, זה לא רק הסיטואציה של המיטה. אם הייתי רק במיטה אז איך הרבצתי לה? (עמ' 86 לפרוטוקול, ש' 8-9) בהמשך הוסיף כי הגיע לארון כדי להוציא בגדים לשנת הלילה.  הנאשם הכחיש כי סגר את דלת הארון על ידה של המתלוננת. כמו כן, לא זכר מדוע בדיוק חיבק את המתלוננת וביקש להרגיע אותה, "אולי היא צעקה באותו רגע וביקשתי ממנה להירגע, יש ילדה בבית. את מדברת איתי לפני שנתיים" (עמ' 86 לפרוטוקול, ש' 30).  לדבריו, למרות שהמתלוננת אמרה לו שתיגש למשטרה, לא חשב שהיא תעליל עליו ועל כן, לא ניגש בעצמו. עוד הוסיף כי לא ידע שהמתלוננת רוצה ללכת למקלט ולא ראה אותה אורזת מזוודות. לגרסתו, שני מכשירי הטלפון, שלו ושלה היו אצלו והוא לקח את מכשיר הטלפון החדש שהוא קנה לה, משום שהיה צורך להגדיר בו משהו.  כאשר עומת עם הסתירה בין הודעתו במשטרה (ת/2, שורות 23-29) לבין עדותו בבית המשפט, שלפיה רצה לעדכן במכשיר הטלפון גרסה, השיב "היא אמרה כמה פעמים שהיא תתלונן במשטרה, נו ו… אם לא עשיתי משהו למה אני צריך לפחד?" (עמ' 87 לפרוטוקול, ש' 32). הנאשם לא זכר מה עשה עם מכשיר הטלפון שלה והוסיף כי לא ראה שהמתלוננת מחייגת למשטרה ומוסרת את כתובתם.

עוד הכחיש הנאשם כי התקשר על המתלוננת ואיים עליה. כלל לא זכור לו שהתקשר אליה (עמ' 88 לפרוטוקול, ש' 24). הוא שוחח עם המתלוננת כשהיה באוטו, היא אמרה לו שהיא תגיש תלונה והוא אמר לה שתבטל אותה והוסיף "אני לא יודע שהיא הגישה. במידה והיא הגישה שתבטל מראש, כן" (עמ' 89 לפרוטוקול, ש' 3).  הנאשם אישר כי התקשר אל המתלוננת ואמר לה "כשהילד יוולד אל תשכחי להגיד לו למה אבא נפטר" (עמ' 89 לפרוטוקול, ש' 6-8). עוד אמר כי כאשר הם מתווכחים, הרבה מילים נזרקות לאוויר ובהמשך אישר כי ייתכן שאמר למתלוננת שהסטטוס הבא שלה יהיה לא גרושה אלא אלמנה.
בהמשך חקירתו הנגדית טען הנאשם כי יכול להיות שחלק מהמילים שהוטחו בפניו נאמרו על ידו וכי הוא לא זוכר. עוד אמר כי יש דברים שנאמרו מתוך כעס (עמ' 90 לפרוטוקול, ש' 1-13). לדבריו, הוא לא ראה חבלות על גופה של המתלוננת.  הנאשם סיפר כי כשבוע קודם לאירוע, המתלוננת אושפזה בבית חולים בעקבות נפילה מהמדרגות. היא ברחה מבית החולים והוא הגיע לקחת אותה ואת הילדה. ייתכן כי החבלות מהנפילה, אך לא ממנו. לגרסתו, החוקר כלל לא שאל אותו על "נקודות בגוף" ועל כן, לא סיפר לו.  הנאשם שב והדגיש בחקירתו הנגדית כי היה בכולל וכי סיפר זאת לשוטר שחיפש אותו. כשהתקשרו בפעם השנייה לשאול מדוע לא הגיע, הסביר כי הרגיש לא טוב והוא בדרך.  לטענת הנאשם, המתלוננת הייתה נסערת שכן הוא ביקש להתגרש ממנה והוסיף לגבי עדותה של אפרת, שהיא כלל לא הייתה באזור, היא לא ראתה את המתלוננת, הן רק דיברו. הנאשם הוסיף כי לא נראה לו שלאפרת יש משהו נגדו. העובדה שהמתלוננת תחילה סיפרה לאפרת על מערכת היחסים הטובה שלהם ולאחר מספר ימים על האירוע אינה סותרת. המתלוננת והנאשם היו נשואים בסך הכל שלושה חודשים והיה מקרה של כעס. עוד הוסיף ואמר כי המתלוננת העלילה עליו כי ידעה שהוא רוצה להתגרש ממנה.  הנאשם אישר כי המתלוננת רצתה שלום בית, אך הוא סירב והוסיף כי המתלוננת הייתה שולחת את הילד והוא היה מחזיר את הילד עם טיטולים וכסף.
עוד אישר הנאשם כי היה בברית של הילד, הייתה הפרדה, כך שהוא לא היה קרוב למתלוננת ולא היה לו קשר איתה. בתקופה זו הוא היה מצוי במעצר בית עם שעות התאווררות והברית הייתה בזמן שעות ההתאווררות.  בסוף עדותו נשאל הנאשם בשנית בחקירתו הנגדית על האירועים המתוארים בכתב האישום. הוא הוסיף כי ביום 15.1.14 הגיעה המתלוננת ביחד עם בתה, דפקה בדלת, הדלת הייתה נעולה והוא פתח לה אותה. המתלוננת נכנסה הביתה והחלה להתווכח עמו, הוא ניגש לחדרו כדי לנוח, בשלב מסוים יצא מן החדר וניגש אל המתלוננת וביקש ממנה להירגע. הנאשם אישר כי הוריד את הבגדים שהיו על המיטה כי רצה לישון. הוא הכחיש כי טרק את דלת הארון אך אישר כי סגר אותה. הנאשם שב והכחיש כי ידע שהמתלוננת רוצה ללכת למקלט לנשים מוכות. הוא לא ראה אותה אורזת בגדים אלא מסדרת אותם. לטענתו אם ביקש מהמתלוננת את מכשיר הטלפון הנייד שלה, היא לא נתנה וכשהוא היה על השולחן, היא לקחה אותו.

והנה הדיון המשפטי של עינת רון שבסיומו היא מזכה את מור אוחנה

העדות העיקרית שהובאה על ידי המאשימה הינה, מטבע הדברים, עדותה של המתלוננת אשר העידה ארוכות ונשאלה שאלות רבות, הן על ידי ב"כ המאשימה והן על ידי ב"כ הנאשם. כך גם תיבחן עדותה. השאלות שנשאלה לא נסובו רק על המעשים המיוחסים לנאשם אלא בין היתר גם על מערכת היחסים ביניהם ועל התנהגותה עם בעליה הקודמים. גרסתה של המתלוננת מעלה לא מעט תמיהות.

ככלל, הייתה עדותה מבולבלת ואינה סדורה. להלן יפורטו מספר דוגמאות לשם ההמחשה.

כך, למשל, העידה המתלוננת בבית המשפט כי לא הגיעה לדיונים וביקשה לבטל את תלונתה, משום שחששה מן הנאשם אשר איים עליה וכן, שבה לנהל עמו מערכת יחסים. לגרסתה, השניים היו נפגשים במקום מעצר הבית של הנאשם. כשהטיח בה ב"כ הנאשם כי בתצהיר עליו היא חתומה ובכתב התביעה שהוגש לבית משפט לענייני משפחה (נ/1, נ/2), עליו חתמה זמן קצר טרם עדותה בבית המשפט, הצהירה כי כלל לא הייתה בקשר עם הנאשם מזה כשנה וחצי, שבה וחזרה על כך שחששה מפניו של הנאשם ולכן, לא העזה לומר שהוא פגע בה, גם כשהייתה איתו.  כשנשאלה מדוע לאחר עדותה בבית המשפט, לא סיפרה על כך לבאת כוחה ואמרה לה כי יש לשנות את התצהיר עליו חתמה, השיבה בתשובות מתחמקות כי לא ידעה שהמסמכים הוגשו, שזה לא היה "בראש שלה", שיש לה "תיקים עם הילדים" ולא כל דבר היא זוכרת באותו הרגע. עוד אמרה שהיו חילופי ייצוג ובאת כוחה הוחלפה. היא אינה יודעת אם כל הנתונים עברו לבאת כוחה החדשה.  תמוהה בעיני גרסתה זו של המתלוננת. המתלוננת היא זו שהצהירה כי לא התראתה עם הנאשם מזה כשנה וחצי, למעשה מיום מעצרו. בבית המשפט אמרה דברים שונים בתכלית. עוד אמרה כי לאחר שהעידה בבית המשפט, לא עדכנה את באת כוחה. הסבריה אינם מתיישבים עם ההגיון והשכל הישר. אין הדבר סביר כי לא תזכור באם עדכנה את באת כוחה המייצגת אותה בתביעה למדור ולמזונות וכן, אילו נתונים העבירה לה.

המאשימה הציגה תעודה רפואית מיום 16.1.14 על שם המתלוננת (ת/6). בתעודה זו נכתב כי המתלוננת התלוננה בהגיעה למיון נשים כי בעטו בבטנה. במקום אחר, מוזכר כי התלוננה בפני כירורג על חבלה בבטנה כתוצאה ממכת אגרוף ואילו, במקום אחר בתעודה הרפואית מצויין כי הגיעה לבית החולים לאחר שהותקפה באמצעות מספר מרפקים בבטנה. אין אזכור כלשהו בתעודה הרפואית לגבי החבלות להן טענה בידה וברגלה. רק מספר שעות מאוחר יותר, בעת הגעת ניידת מד"א לבית המתלוננת, התלוננה זו על חרדה וקושי בהזזת יד ורגל ימין.  עינינו הרואות, גם בגרסתה של המתלוננת, כפי שנמסרה על ידה לגורמים המטפלים הן בבית החולים והן במד"א, נמצאו סתירות אשר לא ניתן להסבירן.

עיון בתמלול שיחת הטלפון של המתלוננת למוקד המשטרה (ת/5) מעלה כי המתלוננת התקשרה למוקד ואמרה שבעלה מכה אותה ולוקח לה דברים. במהלך השיחה היא פונה אל הנאשם ככל הנראה ואומרת לו "אתה תשלם ביוקר מה נראה לך שזה משחק?"… ולאחר מכן, הנאשם פונה אליה ואומר "מי נוגע בך בכלל?". שיחה אותנטית זו מעלה גם היא תמיהות.

לא יכולתי להשתחרר מן התחושה הקשה שהעלו בי תשובותיה של המתלוננת לשאלות שנשאלה הן על ידי ב"כ המאשימה והן על ידי ב"כ הנאשם. נראה כי הן מתחמקות ומעושות והיא לא ידעה לספק הסברים המניחים את הדעת באשר לסתירות שבדבריה. מספר פעמים, כשהוטח בה כי הדבר אינו מתיישב עם תשובותיה הקודמות, הגיבה בבכי. אמנם המאשימה הציגה ראיות אחרות המחזקות לכאורה את גרסתה של המתלוננת, כמו עדות החוקרת איילה שטיינברג כי הבחינה בשריטות על זרועה השמאלית של המתלוננת וסימן אדום ברגלה ועדות השוטר דניאל כץ כי שמע את סיומה של שיחת הטלפון בין המתלוננת לנאשם ובה אמר הנאשם למתלוננת כי תישאר אלמנה. אולם, אין הכרח כי חבלות אלו נגרמו דווקא מתקיפת הנאשם את המתלוננת ולא, כפי שעלה בחקירתה הנגדית של המתלוננת, מנפילתה במדרגות כשבוע קודם לכן. כמו כן, הנאשם אינו מכחיש בחקירותיו במשטרה כי שוחח עם המתלוננת ואמר לה כי הסטטוס הבא שלה לא יהיה גרושה אלא אלמנה ובעדותו בבית המשפט, הוא אומר כי ייתכן ואמר זאת. אולם, לשיטתו, אין בכך משום איום כלפיה.  על כן, ולאור המתואר, לא יכולתי לסמוך על עדותה של המתלוננת וליתן בה אמון באופן הנדרש במשפט פלילי ומעבר לכל ספק סביר.

עדותו של הנאשם מעלה גם היא לא מעט תמיהות וזאת, על אף כי חלק ממנה נתמך בעדותו של החוקר אוסקר יעקובוב אשר הבחין בשריטות בולטות על מצחו של הנאשם.  הנאשם הכחיש כי תקף את המתלוננת וכי איים עליה. כן, הכחיש כי היו ביניהם אירועי אלימות כלשהם בעבר.  טענתו של הנאשם כי יצא מן הבית על מנת להרגע, לאחר המתואר לכאורה בפרט האישום השני, והעובדה כי לא ענה לשיחות טלפון זמן כה רב תמוהה. בעדותו בפני בית המשפט, סיפר כי יצא מן הבית, משום ששניהם היו צריכים להרגע. לאחר מכן, הוסיף כי הלך לכולל להתפלל ולכן, השתיק את מכשיר הטלפון שלו. לשאלה האם לא יצא להרגע, כפי שטען קודם לכן, השיב "זה על הדרך" (עמ' 82 לפרוטוקול, ש' 10). הנאשם הסביר כי השתיק את מכשיר הטלפון הנייד שלו, משום שכך הוא נוהג לעשות כשהוא נכנס לבית הכנסת. כששמע מאמו שהמשטרה מחפשת אחריו, הגיע לתחנת המשטרה.  את כל זאת לא ציין הנאשם כלל בחקירתו במשטרה. לא רק זאת אלא שהנאשם אף הסביר כי נסע לאמו בלוד והשתיק את מכשיר הטלפון הנייד שלו, משום שהיה בלחץ ושקע במחשבות. טענתו כי יצא מן הבית לכולל עלתה רק בעת עדותו בפני בית המשפט.

גם לגרסתו של הנאשם לא יכולתי להעניק את מלוא המהימנות. במצב דברים זה משעומדות בפני בית המשפט שתי גרסאות אשר אין הוא יכול ליתן אמון במי מהן ולהעדיף האחת על פני השניה, הרי שיש לזכות את הנאשם מחמת הספק מן העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.  בפרט אישום הראשון – מזוכה הנאשם מחמת הספק מעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו- 382(ג) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").  בפרט האישום השני – מזוכה הנאשם מחמת הספק מעבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו- 382(ג) לחוק העונשין.

רונוביץ, שירלי ברזילי ואביטל פורטנוי, ניסו גם לתפור לאבא מור אוחנה תיק פסיכיאטרי, וניסו להעליל עליו שהוא זקוק להסתכלות פסיכיאטרית.

 לא מספיק, ראו איך התייחסה אליו השופטת מיכל עמית אניסמן, כששמעה שהמתלוננת הלכה למעון לנשים מוכות, "החמירה את תנאי השחרור ממעצר. נו, בסופו של דבר התברר שמדובר בהזייה של המתלוננת, ולא הייתה כל סיבה להחמיר עם הנאשם. האם השופטת מיכל עמית אינסמן מתכוונת להתנצל?