השופטת מיכל וולפסון: 20,000 ש”ח פיצוי לתובע שהואשם ונכלא בטעות בגין רצח זונה והתברר שלקוח רצח אותה ת”א 31074-08-12 ארתור מתתוב נ’ משטרת ישראל
ראו כמה קשה להוציא מהמדינה פיצוי על מעצר שווא. השופטת מיכל וולפסון נותנת רק 20,000 ש”ח, וגם זה אחרי שהיא מצדיקה את המדינה, כאילו לא הייתה רשלנות, וכאילו עילת המעצר הראשונית הייתה מוצדקת. גם כאן משתמשת השופטת בכל הטריקים הידועים: התובע לא הביא עדים, התובע לא הוכיח טענתיו, התובע לא סתר דברים שהמשטרה אמרה וכו’ וגו’, והעיקר כדי שלא לפצות את האזרח, ולתת למשטרה גושפנקא להתעלל באזרחים, ולעצור אזרחים על סמך שמועות.
מדובר ברצח זונה בשם זויה יגודייב. חומר החקירה בתיק הרצח נשען על הודעות שהמשטרה קיבלה כנראה מטלפונים ציבוריים שלפיהן התובע רצח את המנוחה באמצעות ערבים. בדיעבד התברר מגרסת מבצע הרצח (קטין) שמדובר היה בנקמה אישית שלו על כך שהמנוחה, לפי הנטען, גנבה לו את כספו בביקור קודם אצלה לצורך קבלת שירותי מין . התובע הואשם ברצח וגם בסרסרות.
זהו סיכום פסק הדין:
“מהטעמים המפורטים מצאתי כי יש מקום לפצות על עוגמת נפש של החשד הלא מבוסס שע מו התובע התמודד עד שנתפס הרוצח. אני מעמידה את הפיצוי על סך של 20,000 ₪. לקחתי בחשבון כי החשד בעבירת הסרסרות היה לכאורה מבוסס, מבחינת זמן אמת של החקירה והתובע הקשה על בירור העבירה. יחד עם זאת לכאורה אחרי תום הארכת המעצר השנייה, לא היה מקום לבקש להאריך את מעצרו של התובע בשלישית כאשר המשטרה ידעה כבר שיש לה כיווני חקירה אחרים, ולא הייתה לה כוונה להעמיד את התובע לדין בעבירת הסרסרות. פיצוי זה מתיישב גם עם הרציונל של סעיף 38 (א) לחוק המעצרים ותקנה 8 לתקנות ועם דברי בא כוח המדינה כמפורט לעיל כי על המשטרה לחקור את החשדות ובמקרים המתאימים יש מקום לפצות.
המשטרה טענה ש”לטענת המדינה היה בעדויות ובראיות שהיו מצויות בתיק המשטרה באותה עת כדי לבסס יסוד סביר , ולפחות המצדיק והמחייב הגשות בקשות להארכת מעצר לצרכי חקירה. נטען כי נקודת המוצא הוא האינטרס הציבורי להעמיד עבריינים לדין והוא מאוזן עם חיוב המאשימה לשלם לנאשם פיצויים על עגמת נפש, הוצאות ההגנה או המאסר [ע”פ 4466/98 דבש נ’ מ”י , פ”ד נו (3) 73 (2002)]”.
שימו לב שלמעשה השופטת מקבלת את טענת המשטרה שלמעשה היא לא אחראית על מעצר השווא, כי השופטים האריכו את המעצרים, ולכן זה לכאורה פוטר את המשטרה מכל אחריות. אלא שהשופטים תמיד מאריכים מעצר, בגלל מה שהשוטרים מראים להם בדו”ח הסודי. אם כך, הפיתרון הוא לתבוע את השופטים ולא את השוטרים, כי למעשה מי שלא איתר את המחדל הוא השופט שאישר מעצר שווא.
