ג’מילה ג’בארין כליפה בסנסציה תקדימית הזוייה: ניתן לקנות סמכות שיפוט על נתבע בחו”ל ללא מסירה “כלל הידיעה” תמ”ש 13382-06-11
תמ”ש 13382-06-11 (משפ’ נצרת), ערעור רמ”ש 43402-03-14 (מח’ נצרת). לפנינו החלטה הזויה של השופטת ג’מילה ג’בארין כליפה מבית המשפט למשפחה בנצרת לפיה ניתן לפתוח תביעות בישראל נגד נתבעים בחו”ל, ולקנות סמכות כלפיהם גם ללא מסירה אישית, אלא באמצעות “כלל הידיעה”. כלומר די שהאישה טוענת שהוכח שהנתבע בחו”ל יודע על קיום התביעה, מבלי למסור לו כלום. את ההחלטה הוציאה ג’מילה ג’בארין, כדי לעזור לאישה המציגה עצמה כזקוקה למזונות קטינה מהגבר, וכביכול איננה מצליחה לבצע מסירה אישית בפועל. אולם הרצון הטוב של ג’מילה עלול לעלות לה בתקרית דיפלומטית בינלאומית ובביוש מדינת ישראל בפני כל משרדי המשפטים בעולם, החתומים על אמנת האג המסדירה המצאות של כתבי בית דין ממדינה למדינה.
האישה, אושרת בן חיים, מיוצגת ע”י עו”ד טל איטקין, חטפה ילדה מניו ג’רזי ארצה. שמה של אישה זו איננו סודי שכן במקביל לתביעה זו בישראל מתנהלים הליכים בניו ג’רזי בדלתיים פתוחות, ושמות הצדדים מופיעים במלואם. האב גם מנהל בלוג שבו מתועד הכול בשמות מלאים. האב הגיש נגד אושרת תביעת חטיפה ואולץ להגיע לישראל להעיד, ובבואו הנה הוציאו נגדו הרבנים צוו עיכוב יציאה. בניסיונותיו להיחלץ מהארץ ולחזור לארצו, ניהל משא ומתן שנכשל. בסופו של דבר עדנה ארבל קבעה כי מי שמנהל מו”מ בתיקי חטיפה יש לראות אותו כמי שהסכים לחטיפה, והקטינה נשארה בארץ. בית המשפט בניו ג’רזי קבע שהילכתה איננה מתקבלת על הדעת. השופטת בניו ג’רזי הוציאה צוו חוסם נגד אושרת בן חיים מלפעול בישראל בבית המשפט למשפחה או בבית הדין הרבני. כמו כן העניקה השופטת בניו ג’רזי את המשמורת לאבא בארה”ב ופסקה מזונות נגד האישה.
חרף הצו החוסם, האישה פתחה תיק מזונות בישראל ולפני 3 שנים קיבלה במעמד צד אחד היתר המצאה לחו”ל, אולם משניסתה להמציא לגבר את כתב התביעה, חלו תקלות. פעם אחת הכתובת לא הייתה נכונה. פעם אחרת לא ניתן היה למסור, וחברת המשלוחים קיבלה הוראה מעו”ד טל איטקין להשמיד את החבילה.
הסאגה ממשיכה כי עו”ד טל איטקין הצהירה הצהרת שקר לבית המשפט שהמעטפה הגיעה ליעדה, וכאשר הוצג בפניה אישור על השמדת המשלוח, היא גם חטפה בקשה לביזיון בית משפט. השופט שישב אז בדין, סארי ג’יוסי, נקט במדיניות בת יענה וזהירות מכופלת. מחד ידע שאם יחליט שנקנתה סמכות שיפוט בתיק בו יש ראיה כי כתב התביעה הושמד לבקשת ב”כ התובעת, הוא יספוג נזיפה מבית המשפט לערעורים. מצד שני, אם ימחוק לאישה את התביעה, מחוסר מעש, או כל סיבה אחרת, יתנפלו עליו ארגוני הנשים שהוא מותיר אישה “מסכנה” ללא מזונותיה. למזלו של ג’יוסי, הוא מונה למחוזי בחיפה, וכך השתחרר מקביעת מסמרות בתיק. ואז הגיעה ג’מילה ג’בארין כליפה.
ג’מילה החליטה שהיא מוכנה להסתכן בביזיון בינלאומי, וקבעה שניתן לקנות סמכות שיפוט על נתבע בחו”ל באמצעות ידיעה בלבד. מדובר בסנסציה משפטית שאין דומה לה. אמנם בישראל ממציאים כל מיני הלכות כגון “כלל הידיעה”, בתור קיצור דרך, אולם בחו”ל ובאמנות הבינלאומיות אין כזה דבר. אין קיצורי דרך. מי שרוצה לתבוע בחו”ל חייב לדאוג שתתבצע מסירה כדין, ושהנתבע יקבל את התביעה לידיו. אין גאלות. יש אמנות. ברגע שתיפתח תיבת פנדורה זו, הרי שגם מחו”ל ניתן יהיה לתבוע אנשים בישראל, מבלי בכלל להמציא להם את כתב התביעה, ואחר כך לטעון ש”הנתבע ידע על קיום התביעה”. אז ג’מילה חשבה שזה יעבור לה בשקט, או מקסימום שהגבר יאלץ להגיש ערעור, ואז יזומן לדיון, ומשלא יגיע (מחשש מעצרי שווא) ימחק ערעורו.
יובהר: אפילו בישראל “כלל הידיעה” איננו בתוקף לגבי מסירה של כתב התביעה הראשוני. קורה ומשתמשים בזה לגבי בקשות מאוחרות, ערעורים, או צווים במעמד צוו אחד (וגם זה לא בסדר), אבל לקבוע שניתן לתבוע מישהו בלי למסור לידיו את התביעה, זו כבר עזות מצח, ואף טיפשות משפטית. רק לאחרונה קבעה השופטת צילה צפת במחוזי, לגבי אישה שברחה מישראל לניו יורק, והמסירה בוצעה בבית הוריה, ואימה חתמה על קבלת המשלוח, שאין זה מספק את דרישת המסירה בופעל לידי הנתבעת: רמ”ש 56946-06-13, כך שברור שג’מילה בכלל לא בודקת תקדימים, פוסקת לפי מה שבא לה, ומצפצפת על חוקים, כללים ותקדימים.
הובהר לג’מילה היטב שכאשר היא מרשה לאישה בישראל לתבוע את הבעל ולקנות כלפיו סמכות באמצעות כלל הידיעה השנוי במחלוקת, כך גם הגבר יכול לתבוע את ג’מילה בכבודה ובעצמה בארה”ב בגין סיוע להפרת צו חוסם אמריקאי, ולהסתמך על כלל הידיעה, כלומר בלא צורך למסור לה אישית את כתב התביעה. בקיצור ג’מילה עשתה סלט ערבי, רק שמרכיבי הסלט הערבי שלה באושים ומסריחים. חבל עליה, דווקא ההתחלה שלה הייתה מבטיחה.
