השופט בן ציון ברגר בימ”ש שלום חיפה – החלטה הזויה ומוזרה שלא נתמכת במאום נגד האב גיא שמיר

ביום שישי, עת שהה האבא גיא שמיר במחיצת ילדיו, נעצר על ידי משטרת חיפה. הילדים חטפו בהלה עצומה כשראו את אביהם נאזק לנגד עיניהם, ופרצו בבכי כשהם נצמדים לאביהם ומסרבים לעזבו.

האבא גיא שמיר נלקח לתחנת משטרת מרחב חוף חיפה, שם נחקר ונאמר לו שהוא חשוד כי באוגוסט 2013, שלח מיילים לבתיה זכי פקידת הסעד שטיפלה בתיק המשפחה שלו עם אמירות: ‘את מתנהגת באופן פושע וגזעני’. האב התבקש לחתום על צו הרחקה מפקידת הסעד שהתלוננה נגדו, אולם סירב. משטרת מרחב חוף בחרה לעצור את האב, לנתק אותו מילדיו בערב שישי, לגרום לאב ולילדיו עוגמת נפש איומה, כשהם בחרו לנהל נגדו תיק שאין בו מאום, לא עלבון ולא איום.

יאמר מיד: איפה נשמע דבר כזה? האם פקידת הסעד חושבת שהיא “עושה טובה” לאבא כשהיא מקיימת אחר צו בית משפט, מקום שבו האב עצמו הגיש כתב תביעה לפיטורי אותה פקידת סעד, שאף התקבלה בסופו של דבר, כשהיא מגישה נגדו תלונה מופרכת, שאין בה מאום? והיכן שיקול הדעת של השוטרים?

מעצר השווא, בלא להתייחס לטענות האב, בלא להקדים ולבדוק את העובדות או סעיפים בחוק, כשאותה שוטרת השיבה בחקירתה לשאלה: “זה לדעתכם איומים?” השיבה: “זה לדעתן”. היינו, אף היא מודעת לכך כי אין מדובר באיומים. עולה כי המשטרה ביצעה שימוש לרעה בהליכי בית משפט וניסיון מצד פקידת הסעד להלך אימים על האבא גיא שמיר כאילו הוא איש ריבה. דומה כי משרד הרווחה סיגל לעצמו הרגל, המבוסס על נוהגו הנפסד של חלק מציבור ההורים, להיתפס לפיק ברכיים לנוכח מעצרי שווא המבוצעים נגדם, ולחתום על צווי הרחקה וערבויות גם את שאינם נאשמים בהם. לא כך קרה במקרה של האבא גיא שמיר.

מדובר במעצר שווא חסר ידיים ורגליים, שהוגש שלא כדין, בחוסר תום לב ובעזות מצח בלתי רגילה, מתוך בורות מחד גיסא, ומתוך זלזול ואדישות מאידך גיסא. מעצר השווא כל כך הרגיז את האבא גיא שמיר, שהוא היה מוכן להישאר במעצר עד צאת השבת, ולא לחתום על צו הרחקה הפוגע בכבודו ובחירותו.

בסופו של דיון החליט השופט בן ציון ברגר, חרף העובדה כי כתב בהחלטתו: “לא שוכנעתי על פי החומר שהוצג לעיוני כי קיימות ראיות לכאורה שקושרות אותו לעבירת האיומים כנגד פקידת הסעד”, כי על האב לקבל את תנאי המשטרה בגינם נעצר בהם: ערבות עצמית על סך 5000 ש”ח, התייצבות במשטרה לפי דרישה והרחקה ממשרד הרווחה בחיפה למשך 60 יום.

השופט התעלם לחלוטין מדברי ב”כ האב והאב עצמו. חבל. תלונת פקידת הסעד משוללת כל יסוד. מחלוקת אמיתית לא הייתה כאן. רק ניסיון לפגוע באבא הנלחם על זכויותיו ההוריות הלגיטימיות. אם בסופו של יום משטרת מרחב חוף חיפה, השיגה  את מה שדרשה מלכתחילה מהאבא (הרחקה ל- 60 יום) ואף יותר, השופט פסק כי על האב להפקיד ערבות עצמית בסך 5,000 ש”ח ולהתייצב במשטרה לפי דרישה, למה שפקידת הסעד לא תמשיך להגיש תלונות כוזבות עם טענות הזויות שאין בהם מאום?

מדובר בהחלטה הפוגעת באמון הציבור במערכת המשפט, שכן היא מבזה את כבוד האדם משפחתו וחירותו. ראוי לציין שעניין הכבוד, זה נשמע אולי קצת כמו התחלה של מגילת זכויות אדם, אך זהו באמת הבסיס לאמון הציבור במערכת המשפט. על השופט היה לשחרר את האב גיא שמיר בלא תנאים ואף לפסוק לזכותו פיצוי על מעצר השווא ועוגמת הנפש שנגרמה לו בערב שישי עת שהה עם ילדיו, כשממילא מהחלטת השופט ניתן ללמוד כי סופה של תלונה זו יהיה גניזה מחוסר אשמה.

השופט ברגר לא הקשיב לב”כ האב ופסק כרובוט הפועל לטובת הממסד ולא לטובת האזרח שמונה לשמור על זכויותיו.

אימפריות קמו ונפלו רק על אמון וחוסר אמון של העם בשופטיו. לא בכדי, משמעות המילה שופט בעברית היא גם מלך.

החלטת השופט ברגר מסתירה את העובדה העצובה שמערכת המשפט משמשת לפקידי הסעד “חצר אחורית” להתיש בה את ההורים.  יפים לענייננו, דברי הגב’ אורית פודמסקי מפרקליטות המדינה בתיק ק”ג 39037-02-12, יעקב בן יששכר נ’ סימונה שטיינמץ ואח’, בתגובתה לבית הדין לעבודה: “אין חולק כי דברי ביקורת נגד מדיניות השלטון או פועלו חשוב לקיום המשטר הדמוקרטי.” הדברים מדברים בעד עצמם, חבל שהשופט לא אימצם באולמו.