חנן מלצר שופט עליון לוקשים ותפיסות טוטליטריות של וועדות סטטוטוריות

בפסק דין בית משפט העליון 8000/07 כתב השופט חנן מלצר פסק דין ארוך שעניינו בהארכת אשפוז כפוי לאדם על פי החלטת ועדה פסיכיאטרית, מלצר החזיר התיק להחלטת הוועדה הפסיכיאטרית שהוא רואה בה סמכות מקצועית עליונה שלא ניתן לערער עליה.

בפסק הדין מרחיב מלצר על אופן התנהלות ההליך השיפוטי כפי שהוא רואה לתפיסתו בעניין ועדה סטטוטורית כדוגמת ועדה פסיכיאטרית.

מלצר מנסה למכור בפסק דינו מודל לפיו ועדה פסיכיאטרית היא סטטוטורית ועליונה בהחלטותיה המקצועיות, פועלת כבית משפט מנהלי, ובית משפט מחוזי כערכאת ערעור ידון בעניינים טכניים בלבד כגון פגם בהליך, או בהכרעה הרפואית.

תפיסתו של מלצר כפי שניסח בסיכום דבריו בסעיף 42.ג:

“הביקורת השיפוטית שמפעיל בית המשפט המחוזי על היבטי עבודתה של הוועדה, שבמסגרתם נדרשת הוועדה למומחיותה הרפואית – ראוי שתהיה מסויגת בהיקפה ובעומקה. אף כאשר בית המשפט המחוזי גורס, חרף האמור, כי נפל פגם חמור בהליך קבלת הממצא הרפואי, או בהכרעה הרפואית, הרי שככל שהדבר מתאפשר בנסיבות – על בית המשפט להעדיף את הסעד של החזרת הדיון בסוגיה לעיון הוועדה הרפואית בצירוף הוראות לתיקון הפגם, על פני סעד של הצהרה על בטלותה של ההחלטה“.

תפיסתו הדורסנית של מלצר נגד האזרחים בעיקר למוחלשים בחברה בניגוד לחוק אינה חדשה, היא מיושמת מזה מספר שנים הלכה למעשה ולא רק בוועדות פסיכיאטריות אלא גם בוועדות החלטה של משרד הרווחה ובוועדות ערר בביטוח לאומי.

הלכה למעשה הוועדות השונות שהפכו להיות סטטוטוריות אינן מחויבות לדיני ראיות, סדרי דין, כפי שמחויב בית משפט מנהלי, מאידך בתי המשפט בד”כ מקבלים החלטות ועדות אלו כסוף פסוק.

בתי משפט לענייני משפחה ובתי משפט לנוער אימצו גישה דורסנית זאת גם למוצא פיהם של פקידי הסעד ורואים בהם כסמכות סטטוטורית עובדי קודש הקובעים את גורל האזרחים שנקרו בפניהם.

בפועל נוצרה מערכת דורסנית ואפלה שאינה כפופה לדיני ראיות וסדרי דין הקובעת גורלו של אזרח הנקרה בדרכה ולא ניתן לערער עליה בשום צורה.

שופט העליון חנן מלצר מוכר פיקציה, תיאוריה ללא כיסוי בחוק, הפוגעת קשות באזרחים, והם היחידים המופסדים ממנה ללא יכולת להגן על עצמם מהרשויות:

1. מלצר מתבסס על רעיון שגוי מיסודו וכותב כי “יש, לדעתי, לראות בוועדה הפסיכיאטרית גוף הכפוף לכללי המשפט המנהלי, לרבות אותם כללים המגדירים את אופי התשתית העובדתית שעליה צריכה להתבסס ההחלטה המנהלית (השוו: ביין, בעמ’ 411).

על כללים אלה אעמוד להלן” (סעיף 31) – טענה זאת אינה נכונה מבחינה חוקית וכן מבחינה נורמטיבית.

חוק חולי הנפש סעיף 25 קובע כי “על ועדה פסיכיאטרית יחולו הוראות סעיפים 8 עד 11 ו-27 (ב) לחוק ועדות חקירה” כלומר אינם מחויבים לדיני ראיות וסדרי דין שהם עקרונות בסיסיים לניהול כל משפט. ועדות אלו גם אינן פומביות אינן מפרסמות החלטותיהן ואינן חשופות לביקורת הציבורית.

מעשית וועדות פסיכיאטריות, החלטה של הרווחה, ערר של ביטוח לאומי, אינן מתייחסות לראיות, סדרי דין, פומביות, ואף ועדה לא תיטול על עצמה לעמוד בכללי המשפט במנהלי.

2. מלצר דורש מבית משפט מחוזי לצמצם את תחום השיפוט שלו בניגוד לחוק. חוק חולי הנפש סעיף 29 א קובע: “החולה, קרובו וכן היועץ המשפטי לממשלה רשאים לערער על החלטה של ועדה פסיכיאטרית בפני בית המשפט המחוזי, בשבתו כדן יחיד; הערעור יוגש בתוך ארבעים וחמישה ימים מהמועד שבו נמסרה לחולה”.

כלומר ניתן לערער על כל דבר בחוק האמור ללא הגבלה למעט שתוגש תוף 45 יום.

לעומת זאת מלצר מגביל את השיפוט בדבריו כי (סעיף 42.א):

“הביקורת השיפוטית שמפעיל בית המשפט המחוזי על היבטי עבודתה של הוועדה, שבמסגרתם נדרשת הוועדה למומחיותה הרפואית – ראוי שתהיה מסויגת בהיקפה ובעומקה”. מלצר דורש משופטי הערכאה מעל הוועדה לדון בפרטים טכניים בלבד כגון “פגם חמור בהליך קבלת הממצא הרפואי”.

 מלצר גוזר על האזרחים להיות תלויים בוועדות פנימיות, פקידות סעד, שהן הפוסקות העליונות ואין מאחוריהן ולא כלום. כמו במדינה טוטליטרית. על עוול שנעשה לאזרח, הוא יכול לערער רק בפני מי שעשה לו את העוול. למרבה הכאב בתי המשפט פועלים ע”פ הנורמה הפסולה ה”מלצרית” מזה שנים וגזרו עוול לכל החיים לאזרחים ומשפחות רבות מאוד.

דוגמאות:

1. ספטמבר 2011 בג”צ 4613/11 מדובר באמא אשר ילדיה הוצאו מחזקתה לפני כ- 3 שנים מאחר ופקידת הסעד מלשכת הרווחה  שיקרה בבית משפט נגד האמא, כי היא “סבורה” שהילדים בסיכון.

האמא אינה רואה את ילדיה מזה כ- 3.5 שנים למרות שהינה אשה עובדת, נורמטיבית, ללא רבב, וזאת בעקבות הליכים ביורוקרטיים בבית משפט לענייני משפחה.

– בג”צ בראשות השופטים מרים נאור, אסתר חיות, וחנן מלצר דחו את העתירה והחזירו את העניין לבית משפט לענייני משפחה המשמש חותמת גומי לפקידת הסעד.

בג”צ לא התייחס כלל לעובדות ולנימוקים בעתירה ובכך גזר על האמא עוול ובתלות בפקידת הסעד שהיא המשגיחה, המדווחת, המטפלת והפוסקת.

2. אפריל 2012 – זוג קשישים  פנה לנשיאת בית דין לעבודה אורלי סלע לערער על החלטת ועדת הערר של הביטוח הלאומי.

השופטת ענתה למערערים: “תפקידי הוא לא לקבוע אם בעלך מצוי במצב סיעודי, הסבירה השופטת. זו שאלה עובדתית. בזה עוסקת הוועדה. מה שהיא קובעת, אלה דברי אלוהים חיים. אי אפשר לערער עליהם.

תפקידי הוא אחר לחלוטין: אם הוועדה הייתה קובעת שבעלך במצב סיעודי, הייתי צריכה לפתוח את החוק, לראות שכתוב שם: “קשיש המצוי במצב סיעודי זכאי לגמלת סיעוד” והייתי קובעת שבעלך זכאי לגמלה” ובכך סתמה את הגולל על אפשרות לסייע לבעלי מוגבלויות רבים. האם ניתן  לערער על העוול של ועדות הערר? מצער ומקומם ככל שזה ישמע – זה בלתי אפשרי.

בבית המשפט העליון

רע”א 8000/07

לפני:	כבוד הנשיאה (בדימ’) ד’ ביניש
	כבוד השופט א’ רובינשטיין
	כבוד השופט ח’ מלצר

המבקש:

היועץ המשפטי לממשלה

נ ג ד

המשיב:

פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שניתן ביום 9.9.07 ב-ע”ש 1067/07 ע”י כב’ השופט א’ קיסרי

בשם המבקש:

עו”ד נעמי גרנות

בשם המשיב:

עו”ד חיר חוסאם, עו”ד דניאל רז

פסק דין

השופט ח’ מלצר:

1. שלוש שאלות עומדות כאן לפתחנו:

הראשונה, האם רשאית הוועדה הפסיכיאטרית הפועלת מכוח חוק טיפול בחולי נפש, התשנ”א-1991 (להלן: החוק, או החוק החדש) להאריך את אשפוזו הכפוי של אדם הלוקה בנפשו, אשר אושפז בדחיפות מחמת כך שבעת האשפוז נשקף ממנו סיכון מיידי פיזי לעצמו או לזולתו – מכוח עילות אחרות בחוק המצדיקות אשפוז כפוי שאינו מיידי.

השנייה, מהו סוג הראיות שצריכות לעמוד בפני הוועדה הפסיכיאטרית, שעה שזו מחליטה על אשפוזו הכפוי של הלוקה בנפשו ומהו המבחן הראייתי הנדרש לצורך זה.

השלישית, מהו אופיה של הביקורת השיפוטית שאמור בית המשפט להפעיל על החלטותיה של הוועדה הפסיכיאטרית, שנתקבלו מכוח הוראות החוק.

החלטנו לדון בבקשה המעלה את השאלות הנ”ל כאילו ניתנה בה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. טרם שאנו ניגשים לליבון הסוגיות האמורות – נפתח בתיאור הנתונים הרלבנטיים למכלול.

העובדות הצריכות לעניין

2. המשיב, יליד 1982, אובחן בנערותו כחולה סכיזופרניה. בתאריך 3.4.2006 הוצאה נגדו הוראת אשפוז כפוי דחופה לפי סעיף 9(א) לחוק, מכוחה אושפז באופן מיידי בבית החולים “באר-יעקב”. בהוראת האשפוז תואר המשיב, בין היתר, כמסוכן לסביבתו וכאדם הסובל מתופעות כגון דיבור לעצמו והשמעת קולות משונים. בתאריך 10.4.2006 הורה פסיכיאטר מחוזי על הארכת משך אשפוזו של המשיב לתקופה של שבוע ימים, וזאת מכוח הוראת סעיף 10(ב) לחוק. בהוראת ההארכה תואר המשיב כפסיכוטי וכמסוכן לסביבתו, ובפרט לבת זוגו לשעבר של אביו. אשפוזו של המשיב בבית החולים “באר יעקב” הוארך לאחר מכן מעת לעת על-ידי ועדה פסיכיאטרית מכוח סמכותה הקבועה בסעיף 10(ג) לחוק, וזאת מטעמים הדומים לאלו שבגינם הורה הפסיכיאטר המחוזי על תקופות האשפוז הראשונות. בחודש דצמבר 2006, בעקבות ניסיון בריחה מבית החולים “באר יעקב” – הועבר המשיב למחלקה לביטחון מירבי שבבית החולים “שער מנשה” בחדרה. בתאריך 17.1.2007 הורתה ועדה פסיכיאטרית על הארכת משך אשפוזו של המשיב בחצי שנה, מכוח הוראת סעיף 10(ג)(2) לחוק. בתאריך 11.7.2007 התכנסה הוועדה הפסיכיאטרית שוב לצורך הארכת תקופת אשפוזו של המשיב, וגם הפעם הורתה על הארכת משך האשפוז בחצי שנה. על החלטה אחרונה זו של הוועדה הפסיכיאטרית (להלן: החלטת הוועדה), הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי על-פי הוראת סעיף 29 לחוק באמצעות עורך דין שהועמד לרשותו בהתאם להוראת סעיף 29א לחוק על-ידי הלשכה לסיוע משפטי.

3. במסגרת ערעורו לבית המשפט המחוזי טען המשיב באמצעות בא-כוחו, כי דין החלטת הוועדה להתבטל, מאחר שלא הובא בפני הוועדה חומר ראיות, אשר מצביע ברמה המתבקשת על המסוכנות הנשקפת ממנו, לא כל שכן על מסוכנותו המיידית – עילה הנדרשת, לטענת המשיב, לצורך הארכת משך אשפוזו בהתאם להוראת סעיף 10(ד) לחוק, כפי שהוא מבין אותה.

המבקש חלק על פרשנות זו ובית המשפט נדרש להכריע במחלוקת. פירוט קביעותיו יובא להלן.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4. בית המשפט המחוזי (כב’ השופט א’ קיסרי) קיבל את הערעור, תוך שהוא מורה על שחרורו של המשיב מהאשפוז הכפוי בו היה נתון. בית המשפט סבר כי עיון במסמכים שהוצגו בפני הוועדה הפסיכיאטרית – לא העלה כל מסוכנות פיזית מיידית, אשר היא היתה, לטעמו, תנאי-בלעדיו-אין להארכת משך אשפוזו של המשיב. הדרישה להוכחת מסוכנות פיזית מיידית עלתה, לשיטתו של בית המשפט המחוזי, מהאמור בהוראת סעיף 10(ד) לחוק, המפנה לסעיף 9 לחוק, שממנו יש לקרוא הפניה לסעיף 6(א) לחוק, שבמסגרתו נכלל גם התנאי שלפיו – האדם שהמשך אשפוזו מתבקש “עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי” (סעיף 6(א)(2) לחוק; ההדגשה שלי – ח”מ). בית המשפט הנכבד המשיך והסביר כי, לגישתו, לצורך הפעלת סמכותה של הוועדה הפסיכיאטרית להאריך את משך אשפוזו של אדם הלוקה בנפשו המוסדרת בסעיפים 10(ג) ו-(ד) לחוק – צריכה הוועדה הפסיכיאטרית להשתכנע בדבר מסוכנותו המיידית של אותו אדם, ברמת הוכחה הנעה בין זו הנדרשת לצורך הרשעה פלילית (מעבר לספק סביר) לבין זו הנדרשת לצורך קביעת אחריות אזרחית (“מאזן ההסתברויות”). עם זאת, בית המשפט הנכבד לא השתכנע ממקרא הבקשה להארכת האשפוז שהונחה בפני הוועדה הפסיכיאטרית, וכן מפרוטוקול הדיון שהתקיים בפניה כי מסוכנותו המיידית של המשיב אכן תאמה את רמת ההוכחה הנ”ל. עוד מצא בית המשפט הנכבד קמא לנכון אף לבקר את “ההנמקה הלקונית”, אשר ליוותה את החלטת הוועדה, באמרו כי ההנמקה אינה מצביעה “על הצדקה מספקת היכולה להוות עילה על פי החוק… להמשך אשפוזו הכפוי של אדם”, וכן כי: “[ה]נימוק… נעדר הסבר על יסוד מה השתכנעה הוועדה בהתקיימות התנאי הנדרש בחוק לשם הארכת האשפוז”. לבסוף בית המשפט הנכבד קמא העיר כי לא ברור מהחלטת הוועדה, האם נשקלו חלופות להוראה בדבר הארכת האשפוז, אשר יש בהן כדי ליצור פגיעה פחותה בחירותו של המשיב.

בקשת רשות הערעור

5. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד הנ”ל הגיש היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, ובמקביל לה הגיש בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין, וזאת לאחר שבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי נדחתה על-ידי כב’ השופט א’ קיסרי. בהחלטה שניתנה על-ידי חברי, השופט א’ רובינשטיין, הוא נענה לבקשת עיכוב הביצוע, תוך שהוא מורה על קיום הדיון בבקשה עצמה בפני הרכב.

6. התיק עבר איפוא לשמיעה. בדיון התייצבו באי-כוח הצדדים וכן ביקשה להצטרף להליך מי שהיתה בת זוגו של אביו של המשיב (להלן גם: המתלוננת), אשר כלפיה וכלפי ילדיה מאביו של המשיב – המשיב פיתח אובססיביות, איים עליהם ואף תקף אותם. בעקבות הדיון שקיימנו החלטנו אגב הארכת עיכוב הביצוע – להעניק ליועץ המשפטי לממשלה (שיכונה להלן: המערער) את רשות הערעור שהתבקשה על-ידו, תוך שאנו קובעים כי השאלות העקרוניות העולות מן הערעור ידונו בנפרד על-סמך סיכומים בכתב שיגישו הצדדים (לא צירפנו את המתלוננת, אך עיינו בחומר שהגישה פרקליטתה). באותו מעמד הסתבר כי המשיב שוחרר בינתיים, בעקבות החלטת כב’ השופט קיסרי, ולפיכך ראינו להבהיר כי החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בדבר הארכת אשפוזו של המשיב בעינה עומדת. לבסוף הורינו, על יסוד הסכמת הצדדים, כי בסמוך לשובו של המשיב אל בית החולים (לאחר שהוא יוחזר אליו) – תתכנס הוועדה הפסיכיאטרית פעם נוספת לדון בשאלת הארכת אשפוזו. בהתאם להסכמה זו שלחה הוועדה הפסיכיאטרית החלטה מעדכנת (לאחר שהמשיב נתפס והועבר לבית החולים), במסגרתה אושרה החלטתה הקודמת של הוועדה בדבר המשך אשפוזו של המשיב, תוך שהיא מציינת שמצאה כי נתקיימו במשיב תנאי סעיף 9(א) לחוק “לאור חוסר ההבנה והשיפוט, ביחד עם רמת הסיכון המיידי”.

נוכח ההתפתחויות הנ”ל נותרו איפוא לבירור רק הסוגיות המשפטיות העקרוניות שבמכלול ובאלו נדון להלן.

הסוגיות המשפטיות העולות בערעור וטענות הצדדים לגביהן

7. הערעור מעלה כאמור שלוש שאלות מהותיות ביחס ל”אשפוז כפוי אזרחי”, שבאי-כוח הצדדים היטיבו למקד בעניינן את טענותיהם. שאלות אלו יפורטו להלן.

8. השאלה הראשונה הניצבת בפנינו – האם רשאית הוועדה הפסיכיאטרית “לעבור ממסלול למסלול” בעת מתן הוראה על הארכת משך האשפוז הכפוי לפי סעיף 10 לחוק?

מקורו של הליך אשפוזו הכפוי ‘האזרחי’ של אדם לפי החוק (בפרוצדורה שאיננה תולדה של הליכים פליליים – עניין שמוסדר בנפרד בהוראות סעיפים 19-15 לחוק ובקשר אליהם – עיינו לאחרונה: בש”פ 509/12 מדינת ישראל נ’ פלוני (טרם פורסם, 17.04.2012) (להלן: עניין בש”פ 509/12)), הוא בהוראה שמוציא פסיכיאטר מחוזי בדבר עריכת בדיקה כפויה לאותו אדם. לפי הוראות החוק, פסיכיאטר מחוזי מוסמך ורשאי להורות על הבאת אדם לבדיקה כפויה דחופה, או לבדיקה כפויה שאינה דחופה, וזאת אם הובאו בפניו ראיות לכאורה בדבר התקיימותם של התנאים הקבועים בהוראות סעיפים 6 או 7 לחוק, בהתאמה. סעיפים אלו מורים כדלקמן:

	בדיקה כפויה דחופה

“6.  (א)     פסיכיאטר מחוזי רשאי להורות בכתב כי אדם יובא בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית, אם הובאו בפניו ראיות לכאורה כי נתמלאו באדם כל התנאים האלה:

(1)        הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות;

(2)        הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי;

(3)        הוא סירב להיבדק בידי פסיכיאטר.

…

(ההדגשות שלי – ח”מ; חולה מוגדר בסעיף 1 לחוק כ”אדם הסובל ממחלת נפש”).

	בדיקה כפויה לא דחופה

7. פסיכיאטר מחוזי רשאי להורות בכתב כי אדם יובא לבדיקה פסיכיאטרית, אם הובאו לפניו ראיות לכאורה כי נתמלאו באדם כל התנאים האלה:

(1)     הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות;

(2)     נתקיים בו אחד מאלה:

(א)        הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו, סיכון פיזי שאינו מיידי;

(ב)        יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים פגומה בצורה קשה;

(ג)         הוא גורם סבל נפשי חמור לזולתו, באופן הפוגע בקיום אורח החיים התקין שלו;

(ד)        הוא פוגע פגיעה חמורה ברכוש;

(3)     הוא סירב להיבדק בידי פסיכיאטר.”

(ההדגשות שלי – ח”מ)

משבוצעה באדם בדיקה פסיכיאטרית כפויה באדם, מכוח סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי הקבועה בסעיפים 6 או 7 לחוק, ומששוכנע הפסיכיאטר המחוזי, על-סמך ממצאי הבדיקה, בדבר התקיימותם של התנאים הנקובים בהוראות סעיפים 6 או 7 לחוק אצל אותו אדם וכי קיים קשר סיבתי בין התנאים הרלבנטיים – רשאי הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוזו הכפוי של הנבדק במתקן רפואי פסיכיאטרי, וזאת מכוח סמכותו הקבועה בסעיף 9 לחוק, המורה כך:

	הוראת אשפוז כפוי ותקפה

“9. (א)     שוכנע פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 6(1) ו-(2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב כי יובא לבית החולים וכי יאושפז בו בדחיפות.

(ב)     שוכנע פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 7(1) ו-(2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב על הבאתו לבית החולים ועל אשפוזו בו.

(ג)      הוראת אשפוז לפי סעיף קטן (א) או (ב) (בחוק זה – הוראת אשפוז), תהיה בתוקף במשך עשרה ימים מיום נתינתה”.

עינינו הרואות כי בעת שהפסיכיאטר המחוזי מורה על אשפוזו הכפוי של אדם מכוח סמכותו הקבועה בסעיף 9, באפשרותו לעשות כן על-ידי בחירה באחד משני “מסלולים”:

“המסלול” הראשון הוא זה הקבוע בהוראת סעיף 9(א) לחוק, ולפיו רשאי הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוזו של אדם, מקום ששוכנע כי נתמלאו אצל אותו אדם התנאים הנקובים בסעיפים 6(א)(1) ו-(2) לחוק וכן כי מתקיים קשר סיבתי ביניהם. בהתקיים תנאיו של “מסלול” ראשון זה – הפסיכיאטר המחוזי רשאי להורות על אשפוזו הכפוי של הלוקה בנפשו בדחיפות (ראו הסייפא לסעיף 9(א) לחוק).

“המסלול” השני הוא זה הקבוע בסעיף 9(ב) לחוק, והוא מסמיך את הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז כפוי שאינו מיידי (לעמידה על נפקות ההבחנה בין המסלולים – ראו, בין השאר: סעיף 13 לחוק, המורה כדלקמן: “הוראת אשפוז לפי סעיף 9(ב) תבוצע בתום 24 שעות ממתן ההוראה, ואם הוגש ערר בתוך זמן זה – יידחה ביצוע ההוראה עד קבלת החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בערר”). לצורך הוראה בדבר אשפוז כפוי לפי “מסלול” שני זה על הפסיכיאטר המחוזי להשתכנע כי מתמלאים אצל האדם שאשפוזו הכפוי מתבקש – התנאים הקבועים בסעיפים 7(1) ו-7(2) לחוק וכן כי מתקיים ביניהם קשר סיבתי.

הוראת סעיף 10 לחוק מגבילה את משך תקופת אשפוזו הכפוי של אדם ומתנה תנאים לגביו. מפאת מרכזיותו של הסעיף בערעור זה – ראוי להביאו פה במלואו:

תקופת

“10. (א)     תקופת אשפוז על פי הוראת אשפוז לא תעלה על שבעה ימים מיום האשפוז אלא לפי הוראות חוק זה.

(ב)     פסיכיאטר מחוזי רשאי, לפי בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל (מנהל רפואי של בית חולים – ח”מ), להאריך את תקופת האשפוז על פי הוראת אשפוז לשבעה ימים נוספים.

(ג)      הוועדה הפסיכיאטרית רשאית לפי בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל –

(1)        להאריך את תקופת האשפוז מעבר לארבעה עשר הימים האמורים, לתקופה נוספת שלא תעלה על שלושה חדשים;

(2)        להאריך מדי פעם את תקופת האשפוז, לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על ששה חדשים; האריכה הוועדה הפסיכיאטרית את תקופת האשפוז לתקופה העולה על שלושה חדשים, רשאי החולה, קרובו או אפוטרופסו, בתום שלושה חדשים מיום ההחלטה, לפנות אל הוועדה בבקשה לדיון נוסף בענין האשפוז.

(ד)     פסיכיאטר מחוזי או ועדה פסיכיאטרית, לא יאריכו את תקופת האשפוז לפי סעיף זה אלא אם כן שוכנעו, על פי הבקשה המנומקת שבפניהם, שמתקיימים בחולה התנאים למתן הוראת אשפוז כאמור בסעיף 9.

(ה)     נסתיימה תקופת אשפוז כאמור בסעיף זה ולא הוארכה, ישוחרר החולה”.

ממקרא הוראות סעיף 10(א) ו-(ב) לחוק עולה כי אין בסמכותו של הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוזו הכפוי של אדם לתקופה העולה על 14 ימים. ואולם, סעיף 10(ג) לחוק קובע את סמכותה של הוועדה הפסיכיאטרית המוקמת מכוח סעיף 24 לחוק – להאריך את משך אשפוזו הכפוי של אדם הלוקה בנפשו מעבר לתקופה זו של 14 יום. הפלוגתא הפרשנית שנתעוררה בין הצדדים, עניינה אופן פרשנותה של הוראת סעיף 10(ד) לחוק, שממנה עולה, בין היתר, כי הוועדה הפסיכיאטרית רשאית להאריך את משך אשפוזו של האדם הלוקה בנפשו, רק מקום בו השתכנעה כי בחולה מתקיימים תנאי האשפוז הנקובים בסעיף 9 לחוק.

9. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בפסק דינו כאמור כי תנאי הכרחי לצורך הפעלת סמכותה של הוועדה הפסיכיאטרית להורות על הארכת משך האשפוז, המעוגנת בסעיף 10(ג) לחוק (והמסויגת בסעיף 10(ד) לחוק) – דורש כי תוכח מסוכנותו המיידית של החולה, קרי כי מתקיים בו התנאי הקבוע בסעיף 6(א)(2) לחוק. במלים אחרות, בית המשפט הנכבד סבר כי מקום בו העילה המקורית לאשפוזו הכפוי של פלוני היתה המסוכנות המיידית הנשקפת ממנו (מאחר שהפסיכיאטר המחוזי הורה על אשפוזו הכפוי המיידי של אותו אדם מכוח סמכותו המעוגנת בסעיף 9(א) לחוק – להבדיל מסעיף 9(ב)) – הרי שאין הוועדה רשאית להאריך את משך אשפוזו, אלא אם עדיין מתקיימים בעניינו התנאים הנקובים בסעיף 9(א) לחוק, כלומר, עדיין נשקף מאותו פלוני סיכון מיידי לעצמו או לזולתו.

10. היועץ המשפטי לממשלה טוען כי שגה בית המשפט הנכבד קמא שעה שהעניק את הפרשנות הנ”ל להוראת סעיף 10(ד) לחוק. לטענתו של המערער, משבאה הוועדה הפסיכיאטרית להורות על הארכת משך אשפוזו של אדם הלוקה בנפשו, מכוח סמכותה שבסעיף 10(ד) לחוק, רשאית היא לעשות כן בהתקיימם של התנאים הקבועים באחד מתוך שני “המסלולים” שתוארו לעיל. כלומר, לשיטת המערער, גם מקום בו אשפוזו הראשוני של אדם הלוקה בנפשו נעשה מכוח סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי המעוגנת בסעיף 9(א) לחוק (ומכאן שעילת אשפוזו המקורית הייתה עילת ה”סיכון פיזי מיידי” הקבועה בסעיף 6 לחוק), הרי שהוועדה הפסיכיאטרית מוסמכת ורשאית להורות על הארכת משך אשפוזו גם אם בעת ההארכה כבר לא נשקף מהחולה “סיכון פיזי מיידי”, אך מתקיימים בו התנאים הנקובים בסעיפים 7(1) ו-7(2) לחוק (וכן מתקיים קשר סיבתי ביניהם). בלשונו הציורית של חברי, השופט א’ רובינשטיין (בהחלטתו בדבר עיכוב הביצוע בתיק זה) ניתן לומר שטענת המערער היא שאין מניעה שהוועדה “תעבור ממסלול למסלול” בעת ההוראה על הארכת משך האשפוז.

לשיטתו של המערער, הפרשנות המוצעת על-ידו מוצדקת ממספר טעמים:

ראשית, לגישתו, פרשנות זו נובעת מלשון הסייפא לסעיף 10(ד), המפנה בכלליות לתנאים למתן הוראת אשפוז הקבועים בסעיף 9 לחוק, ואיננה מתנה את הארכת משך האשפוז בהתקיימותם של התנאים המסוימים, שמכוחם ניתנה הוראת האשפוז המקורית.

שנית, הוא טוען כי הפרשנות שלפיה “מעבר בין מסלולים” אינו אפשרי – תוביל לתוצאות אבסורדיות. כך, למשל, אם תהיה הוועדה הפסיכיאטרית מנועה מלהורות על הארכת האשפוז הכפוי, למרות העמדה שהחולה מסוכן לעצמו או לציבור – אף אם בסיכון שאינו מיידי – יוביל הדבר לשחרורו של החולה. ברם אז עשויה להתחיל התנועה ב”מסלול השני” מן ההתחלה. קרי, תהיה פניה אל הפסיכיאטר המחוזי, הלה ימצא שנתקיימו בחולה תנאי סעיף 9(ב) לחוק והוא יורה על אשפוזו הכפוי בהתאם. הנה כי כן, תופעה זו תיצור כפל הליכים מיותר וחוסר יעילות מערכתית והיא עלולה להביא גם לסיכונים כגון אלו שאירעו פה, עת המשיב שוחרר ונעלם בעקבות סירובו של בית המשפט המחוזי הנכבד לעכב את ביצוע החלטתו. בנוסף, המערער טוען, כי פתיחת הליך מחודש כזה טומנת בחובה אף פגיעה אפשרית במאושפז, אשר עניינו חוזר להידון על-ידי פסיכיאטר מחוזי, וזאת להבדיל מועדה פסיכיאטרית, אשר לה יתרונות לכאוריים בהיבטים של הסמכות המקצועית והמגוון האנושי שלה (שני פסיכיאטרים ומשפטן) – על פני הפסיכיאטר המחוזי (שהוא אחד). כן עולה במקרה כזה, לשיטת המערער, חשש של פגיעה באדם הלוקה בנפשו בשל קטיעת רצף הטיפול הרפואי.

11. המשיב, מצידו, סומך ידו על הפרשנות שאומצה על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, וטוען כי אין לאפשר את “המעבר בין המסלולים”, תוך שהוא מבסס את טענתו על מספר אדנים:

ראשית, לטענתו של המשיב, קבלת הפרשנות המוצעת על-ידי המערער עשויה להביא “להנצחת” אשפוזו של אותו אדם על בסיס עילות שאינן מוצדקות די הצורך.

שנית, המשיב גורס, כי הפרשנות המוצעת על-ידו הולמת בצורה טובה יותר את רוח החוק, המבכרת, לגישתו, את שיקולי זכויות החולה וחירויות הפרט על פני שיקולים אחרים. הדבר מתבקש, לשיטתו, מהוראות החוק עצמו (ובמיוחד מפירוט זכויות החולה שעוגנו בסעיף 35 שבו) והן מהוראותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שאת החוק, מושא דיוננו, יש לפרש בהשראתו. כך, למשל, המשיב סבור, כי התובנה שיש לשחרר אדם הלוקה בנפשו שאושפז מכוח עילת הסיכון הפיזי המיידי הקבועה בסעיף 6(א)(2) לחוק ושכעת מתבקשת הארכת אשפוזו בשל אחת העילות הקבועות בסעיף 7(2) לחוק, וזאת עד לקבלת החלטה מחודשת בעניינו על-ידי הפסיכיאטר המחוזי ובירור הערר שהוגש על-ידו מכוח סעיף 12 לחוק (אם הוגש) על הוראת האשפוז – הינה דרישה המתיישבת עם הרצון להבטיח את זכויות הלוקה בנפשו ואת חירויותיו.

שלישית, לגישתו, קבלת הפרשנות המוצעת על-ידי המערער – תוביל לפגיעה בזכותו של הלוקה בנפשו להגיש ערר על הוראת אשפוז כפוי שאינו מיידי (הנשענת על סעיף 9(ב) לחוק) – זכות הקבועה בסעיף 12 לחוק ומבטיחה ‘עיכוב ביצוע’ של ההוראה על-פי סעיף 13 לחוק.

לבסוף, המשיב טוען, כי הותרתו של האדם, שמתבקשת לגביו הארכת אשפוזו – באשפוז כפוי עד לכינוס הוועדה הפסיכיאטרית שאמורה לדון בעניינו מקשה עליו להתכונן לדיון שעתיד להתנהל בפני הוועדה בעניין ההארכה, ולפיכך פוגעת בזכותו להליך הוגן.

12. השאלה השנייה העומדת במוקד הערעור היא – מהו אופיה של התשתית העובדתית שצריכה להיות מונחת בבסיס החלטותיה של הוועדה הפסיכיאטרית ומהי רמת ההוכחה הנדרשת לצורך זה

מעיון בהחלטות הוועדה הפסיכיאטרית שניתנו בעניינו של המשיב, עלה, לשיטת בית המשפט המחוזי הנכבד, כי הוועדה הפסיכיאטרית קיבלה את החלטותיה רק על בסיס התרשמותה ממכתב שנשלח לועדה על-ידי ד”ר נ’ עדינה, פסיכיאטרית שטיפלה במשיב בעת שהותו בבית החולים “שער מנשה”, ומדברים שנשאה בת-זוגו לשעבר של אבי המשיב בפני הוועדה, הנוגעים לאירועי-עבר שבמהלכם נהג בה המשיב, לכאורה, באלימות קשה ואיים עליה בצורה חריפה – וכל זאת, ללא בדיקה ובירור מעמיקים של חומר “ראייתי” זה. דעתו של בית המשפט הנכבד היתה כי לא היה די בתשתית ראייתית זו על-מנת לבסס עובדתית את הקביעה כי מן המשיב נשקף סיכון פיזי מיידי, שנדרש, לשיטת בית המשפט הנכבד, על-מנת להורות על הארכת אשפוזו של המשיב.

13. המערער טוען כי מלבד כך שהתיאור הנ”ל של התשתית העובדתית על ידי בית המשפט המחוזי לוקה בחסר, הרי שכעניין שבעקרון – אין לצפות מועדה פסיכיאטרית שתבסס את החלטותיה על חומר ראייתי הדומה באופיו לזה שעליו מתבסס בית משפט בעת שהוא מגבש החלטות משפטיות בעלות אופי פלילי. אופי התשתית הראייתית-עובדתית, המהווה בסיס להחלטות בדבר הארכת אשפוז כפוי, ראוי שיהיה, לגישת המערער, כזה המתחשב: בהרכבה המקצועי-רפואי (ברובו) של הוועדה הפסיכיאטרית; ביכולותיה המוגבלות-יחסית לערוך בירור מעמיק של הראיות המובאות בפניה ובהסדרים היחודיים שנקבעו בדבר סדרי הדין ודיני הראיות החלים על התנהלותה של הוועדה פסיכיאטרית. לעניין זה מפנה המערער לסעיף 25 לחוק הקובע כי: “על ועדה פסיכיאטרית יחולו הוראות סעיפים 8 עד 11 ו-27(ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ”ט-1968 בשינויים המחוייבים”. המערער מודה אמנם כי אין הוועדה הפסיכיאטרית רשאית להסתמך בהחלטותיה אך ורק על שיקולים רפואיים, או על ראיות קלושות בלבד. עם זאת, הוא מבקש להדגיש כי אופיה של התשתית הראייתית עליה אמורה להתבסס החלטות הוועדה – איננה יכולה להיות שווה ערך לזו המצופה מבית משפט הבא להכריע בדין. כך, למשל, טוען המערער שאין לדרוש מהוועדה הפסיכיאטרית כי כחלק ממאמציה ליצור תשתית ראייתית הולמת לביסוס החלטותיה, היא תורה מיוזמתה על זימון עדים על-מנת לאשש או להפריך את אמינותן של ראיות שהגיעו לידיה.

14. המשיב, בתורו, מאמץ גם כאן את קביעותיו זו של בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין שאלת דיותה של התשתית הראייתית הנדרשת לביסוס החלטה בדבר הארכת אשפוזו הכפוי. לגישתו של המשיב, על הוועדה הפסיכיאטרית לבסס את החלטותיה על תשתית ראייתית, שממנה עולה ודאות גבוהה בדבר התקיימותה של העילה המצדיקה את הארכת משך אשפוזו של האדם הלוקה בנפשו. כך, למשל, טוען המשיב כי במקרה זה, עדותה של בת-זוגו של אביו בדבר אירועים אלימים שלכאורה התרחשו כלפיה בעבר – לא יכולה היתה להוות בסיס ראייתי מספיק להחלטת הוועדה בדבר הארכת משך אשפוזו של המשיב, וזאת מקום בו גרסתה של עדה זו לא אומתה על-ידי חקירה משטרתית ואף לא זכתה לאישורה של ערכאה שיפוטית כלשהי.

15. השאלה השלישית שביסוד הערעור עוסקת באופייה של הביקורת השיפוטית שאמור בית המשפט המחוזי להפעיל על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית לאור סמכותו הקבועה בסעיף 29(א) לחוק

המערער טוען כי היקף התערבותו של בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטת הוועדה במקרה דנן, חרג מגבולותיה הראויים של הביקורת השיפוטית, אותה יש להחיל על החלטות הוועדה הפסיכיאטרית מכוח הוראת סעיף 29(א) לחוק. לטענת המערער, במסגרת אותה ביקורת שיפוטית – על בית המשפט להימנע מלשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הוועדה, בפרט ככל שמדובר בביקורת הנערכת על הכרעותיה הרפואיות של הוועדה. תחת זאת, על בית המשפט להתמקד בבחינתם של אלמנטים כגון: חוקיות ההחלטה; סבירותה; דיותה של התשתית העובדתית שבבסיס ההחלטה; העדרם של פגמים מהותיים בהתנהלותה של הוועדה; טיב ההנמקה, וכיוצא באלו נושאים שבית משפט נוהג לעמוד עליהם שעה שהוא עורך ביקורת שיפוטית על החלטותיה של רשות מנהלית. עוד טוען המערער כי אף אם מוצא בית המשפט שנפל פגם כלשהו בהתנהלות הוועדה, הרי שיש בידו חלופה סבירה יותר ממתן הוראה בדבר שחרורו של האדם (שהוועדה החליטה פה על הארכת משך אשפוזו), והיא: החזרת הדיון לועדה לצורך תיקונו של אותו פגם, או בחינת המכלול מחדש.

16. המשיב טוען מאידך גיסא, כי בדין החליט בית המשפט הנכבד קמא להתערב בהחלטת הוועדה, אף אם המיתאר אותו מציג המשיב להיקפה של הביקורת השיפוטית שאמור בית המשפט המחוזי להפעיל על החלטות הוועדה הפסיכיאטרית – איננו נבדל בצורה משמעותית מזה המוצג על-ידי המערער. עם זאת, לטענתו, אין להגביל את בית המשפט המחוזי בהיקף הביקורת השיפוטית ולשיטתו כל הכרעותיה של הוועדה, לרבות אלו הרפואיות, ניתנות לבחינה, וזאת כל עוד נשמר בית המשפט מפני החלפת שיקול דעתה של הוועדה – בשיקול דעתו. הוא המשיך וטען לפיכך, כי במקרה שלפנינו – אין לומר כי בית המשפט המחוזי חרג מגבולותיה הראויים של הביקורת השיפוטית שהיה עליו להפעיל על החלטותיה של הוועדה הפסיכיאטרית – שעה שקבע שאין בתשתית הראייתית שעמדה בבסיס החלטתה של הוועדה בדבר הארכת האשפוז, כדי להצביע על מסוכנותו המיידית של המשיב.

17. עתה משסיימנו לתאר את ההתפתחויות בפרשה ולתחום את גדרי המחלוקות – הגיעה העת ללבן את הסוגיות המשפטיות הכרוכות במכלול. לכך נפנה מיד.

דיון והכרעה

18. לאחר עיון בטענות הצדדים שפורטו בסיכומיהם בכתב, וכן במסמכים השונים שהגישו, באתי לכלל מסקנה כי דין ערעור היועץ המשפטי לממשלה – להתקבל, וזאת בכפוף לפירוטים מסויימים שיבואו בהמשך. להלן אבהיר את הטעמים למסקנתי זו.

רקע: חוק הטיפול בחולי נפש, התשנ”א-1991

19. ההסדרים הקבועים בחוק החדש, אשר נכנס לתוקפו בתאריך 8.4.1991, יועדו להחליף את המסגרת החקיקתית שהסדירה את סוגית האשפוז הכפוי של אנשים הלוקים בנפשם, אשר היתה קבועה קודם לכן בחוק לטיפול בחולי נפש, התשט”ו-1955 (להלן: החוק הישן). חקיקתו של החוק החדש, והחלת ההסדרים הקבועים בו על סוגית האשפוז הכפוי, באו לתת מענה הן לתמורות רפואיות ומשפטיות שחלו בתחום הטיפול בלוקים בנפשם, והן לשקף את הפנמתן של ביקורות שונות שהוטחו בהסדריו של החוק הישן, במיוחד בדבר העדר התייחסות מספקת לסוגית זכויות האדם של הפרט במסגרת ההסדרים שנהגו עד אז (ראו: אורי אבירם, צביה אדמון, מימי אייזנשטדט וארלין קנטר “מגמות שינוי ושימור בחקיקה בתחום בריאות הנפש בישראל: תהליך חקיקתו של החוק החדש לטיפול בחולי נפש” משפטים לא(1) 145, 147, 162-152 (2000) (להלן: מגמות שינוי ושימור)). ככלל, הסדרי החוק הישן נתפסו ככאלה המשקפים את המודל הרפואי-פסיכיאטרי הקלאסי של סוגית האשפוז בכפיה – מודל המטיל את עיקר המשקל בהחלטה על אשפוז כפוי על ההיבטים הרפואיים הנשקפים מהחלטה זו והסכנה לכלל, תוך הזנחה יחסית של ערך חירות הפרט וזכויות המאושפז (עיינו: מגמות שינוי ושימור, בעמ’ 149-148; ראזיק חואלד ואלכסנדר גרינשפון “החוק לטיפול בחולי נפש בישראל: התפתחותו עד עתה, והצעות לעתיד” רפואה ומשפט 35, 100, 103-102 (2006) (להלן: חואלד וגרינשפון). ראו גם: ע”א 219/79 ירמלוביץ נ’ חובב, פ”ד לה(3) 766, 781 (1980) (להלן: עניין ירמלוביץ’). להבחנה בין המודל “הרפואי” למודל “המשפטי” – ראו עוד: אורי אבירם ודן שניט טיפול פסיכיאטרי וחירויות הפרט – אישפוז כפוי של חולי-נפש בישראל 23-18 (1981) (להלן: אבירם ושניט)).

חקיקתו של החוק החדש, נבעה, בין היתר, מרצונו של המחוקק להפיח רוח חדשה בהסדרי הטיפול בלוקים בנפשם, לרבות אשפוזם – רוח המשקפת מתן דגש להיבטים “המשפטיים” של זכויות החולה וחירותו (ראו: מגמות שינוי ושימור, בעמ’ 150; חואלד וגרינשפון, בעמ’ 104; דברי ההסבר להצעת חוק לטיפול בחולי נפש, התש”ן-1990, ה”ח 239; דיוני מליאת הכנסת בהצעת חוק טיפול בחולי נפש, התשנ”א-1990, ד”כ התשנ”א 1096-1095). במסגרת השינויים שהתחוללו בהסדרי הטיפול בלוקים בנפשם עקב חקיקת החוק החדש, ניתן לציין, למשל: את הגברת הפיקוח על אופן הפעלת סמכויותיו של הפסיכיאטר המחוזי; את יצירת ההבחנה בין הוראת אשפוז כפוי מיידית, לכזו שאיננה מיידית (ואת הגדרת התנאים הנדרשים לצורך הוריה על כל אחת מחלופות אלו); את ההגבלות שהושתו על תקופת האשפוז הכפוי המותרת והתניית הארכתה של תקופה זו באישורם של הפסיכיאטר המחוזי, או של הוועדה פסיכיאטרית בהתאמה; את יצירת הערוץ של טיפול מרפאתי כפוי – כחלופה אפשרית לערוץ היותר קיצוני של אשפוז כפוי, ולבסוף את הגדרתן בחוק של זכויות החולה – שם בסעיפים 37-35 לחוק (מגמות שינוי ושימור, בעמ’ 151-150). אולם, יש הטוענים כי גם נוכח השינויים המדוברים – עדיין תפיסתו של החוק החדש נותרה כזו המייצגת את “המודל הרפואי-פסיכיאטרי” (בשונה מ”המודל המשפטי”), גם אם באופן מתון יותר (מגמות שינוי ושימור, בעמ’ 190). מתוך ההבנה האמורה של ההסדרים הקבועים בחוק, והרקע לחקיקתם – נעבור עתה לבחינת השאלות העומדות על הפרק במסגרת ערעור זה.

השאלה הראשונה – האם רשאית הוועדה הפסיכיאטרית “לעבור ממסלול למסלול” לצורך הארכת משך אשפוזו הכפוי של אדם הלוקה בנפשו?

20. בפנינו פלוגתא פרשנית, שהמחוקק בהחלט יכול היה לחסוך אותה, ואולם משהתעוררה – יש לבררה לפי כללי פרשנות החקיקה הנהוגים עמנו. על-פי כללים אלו, לשונה של הוראת סעיף 10(ד) לחוק תהווה עבורנו את נקודת הפתיחה בבואנו לעמוד על אופן פרשנותה הראוי של הוראת אותו סעיף (ראו למשל: ע”א 93/88 מעבדות טריבנול (ישראל) בע”מ נ’ פקיד שומה למפעלים גדולים, פ”ד מו(2) 385, 396 (1992); רע”א 4217/04 פמיני נ’ הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, בפיסקה 9 לחוות דעתה של חברתי, השופטת א’ חיות (לא פורסם, 22.10.2006); ע”א 8570/06 פקיד שומה תל-אביב 5 נ’ בז’ה, בפיסקה ל”ג-ל”ד לחוות דעתו של חברי, השופט א’ רובינשטיין (לא פורסם, 12.3.2009)). אכן “אין לתת לחוק משמעות שהלשון איננה יכולה לסבול” (רע”א 3899/04 מדינת ישראל נ’ אבן זוהר, בפיסקה 14 לחוות דעתו של חברי, השופט ס’ ג’ובראן (לא פורסם, 1.5.2006) (להלן: עניין אבן זוהר)). ככל שלשונה של הוראת החוק יכולה לשאת מספר פרשנויות אפשריות – כללי הפרשנות יפנו אותנו למלאכת הפרשנות התכליתית, שכן “על הפרשן ליתן ללשון החוק אותה משמעות שהיא יכולה ‘לשאת’ מבחינה לשונית, והמגשימה את תכלית החקיקה” (ע”א 77/88 צימרמן נ’ שרת הבריאות, פ”ד מג(4) 63, 72 (1989). עיינו גם: אהרן ברק פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה כרך שני 80-79 (1993)). בהקשר זה נוהגים לומר כי תכלית החקיקה מורכבת משתיים: (א) תכלית סובייקטיבית – היא “כוונת המחוקק” – המטרות שעמדו לנגד עיניו של המחוקק בעת שעיצב את הסדרי החוק; (ב) תכלית אובייקטיבית – “התכלית שדבר החקיקה נועד להגשים בחברה דמוקרטית מודרנית” (בג”ץ 693/91 אפרת נ’ הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ”ד מז(1) 749, 763 (1993). ראו גם: ע”א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע”מ נ’ עיריית נצרת עילית, פ”ד מז(5) 189, 198 (1993)). על-מנת לאתר את תכלית החקיקה ייעזר הפרשן: בלשון החוק, בהיסטוריה החקיקתית, בעקרונות היסוד של השיטה ובכל מקור אמין אחר (ראו למשל: בש”א 1481/96 נחמני נ’ נחמני, פ”ד מט(5), 598, 606 (1996); ע”א 2112/95 אגף המכס והמע”מ נ’ אלקה אחזקות בע”מ, פ”ד נג(5) 769, 792 (1999)). במסגרת עקרונות היסוד של השיטה יש לכלול גם את זכויות האדם המוכרות בשיטתנו המשפטית (ראו למשל: בג”ץ 953/87 פורז נ’ ראש עירית תל-אביב-יפו, פ”ד מב(2) 309, 330 (1988); עניין אבן זוהר, בפיסקה 18-17 לחוות דעתו של השופט ס’ ג’ובראן), ומשקל פרשני מיוחד ניתן לזכויות הקבועות בחוקי היסוד של המשפט הישראלי (בש”פ 537/95 גנימאת נ’ מדינת ישראל, פ”ד מט(3) 355, 412 (1995) (להלן: בש”פ גנימאת)).

21. מבחינת פרשנותה הלשונית של הוראת סעיף 10(ד) לחוק, מצאתי כי יש טעם רב בטענת המערער לפיה ממקרא לשונה של הוראה זו – לא עולה כי הסעיף מתנה את סמכותה של הוועדה הפסיכיאטרית להאריך את משך אשפוזו הכפוי של אדם בכך שמתקיימים בו דווקא התנאים שהביאו את הפסיכיאטר המחוזי להורות מלכתחילה על אשפוזו של אותו אדם. לשונו של סעיף 10(ד) דורשת כי יתקיימו בחולה “התנאים למתן הוראת אשפוז כאמור בסעיף 9” (ההדגשה שלי – ח”מ). היא איננה מעלה, על פני הדברים, דרישה לפיה יתקיימו דווקא התנאים הנקובים בתת-הסעיף הספציפי (מבין תתי סעיף 9 לחוק), שעל-בסיסו הוצאה הוראת האשפוז המקורית. נוכח האמור, כלל אינני בטוח כי יש בלשון הוראת סעיף 10(ד) כדי “לשאת” בכלל את המשמעות שהמשיב גורס כי יש להקנות לה. והנה, על אף האמור, ולוּ משום שייתכן שיש בלשונה של הוראת הסעיף הנ”ל כדי להתפרש גם בצורה בה היא הובנה על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד (וכן על-ידי בתי משפט מחוזיים אחרים שנדרשו לכך ואשר פסיקתם תאוזכר ותנותח בהמשך – בפיסקאות 24 ו-27 שלהלן) – ראוי שניתן עתה את דעתנו לפירוש הוראת הסעיף לאור תכליתה.

22. על התכליות המונחות בבסיס החוק (אם כי בהקשר של אשפוז כפוי פלילי) כבר נאמר בשעתו על-ידי הנשיא א’ ברק כדלקמן:

“האשפוז הכפוי הוא פרי של איזון בין המטרות המרכזיות המונחות ביסוד החוק: טיפול בנאשם חולה הנפש, מניעת סכנה (לעצמו ולציבור) וכל זאת תוך שמירה על זכויות האדם של הנאשם… עניין לנו באיזון עדין בין מטרות (חירות, טיפול, מניעה), שלרוב מצויות בהתנגשות פנימית” (רע”פ 2060/97 וילנצ’יק נ’ הפסיכיאטר המחוזי – תל אביב, פ”ד נב(1) 697, 710- 711 (1998) (להלן: עניין וילנצ’יק)).

כפי שכבר הוסבר לעיל, דומה שחקיקתו של החוק החדש בשנת 1991 סימנה העתקת משקל משמעותית לתכליות שעניינן זכויות המאושפז וחירויותיו, וזאת להבדיל מהחוק הישן שהתמקד, כך נראה, בתכלית “הרפואית” של טיפול בחולה ובתכלית של ההגנה על הציבור, וזאת, לעתים, גם במחיר של פגיעה בחירותו של הלוקה בנפשו (ראו למשל: עניין ירמלוביץ’, בעמ’ 775: “המטרה למנוע אסון מן החולה עצמו או מזולתו מחייבת, לעתים, פעולה מהירה של בר-סמכא. שיקול זה דוחה מפניו אפילו זכות בסיסית כחירות הפרט”). על תכלית “סובייקטיבית” זו של החוק החדש ניתן ללמוד גם מדברי ההסבר להצעת החוק, ומדיוני מליאת הכנסת בהצעת החוק (שאוזכרו לעיל). תכלית “סובייקטיבית” זו, השמה דגש על זכויות המאושפז, הולמת גם את תכליתו “האובייקטיבית” של החוק, שאותה יש לעצב גם לאורן של זכויות היסוד הקבועות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הכוללות גם את הזכות החוקתית לחירות אישית הקבועה בסעיף 5 לחוק היסוד האמור – אותה אין לשלול, או להגביל במאסר, במעצר, בהסגרה, או בכל דרך אחרת, שלא בהתאם לפיסקת ההגבלה. תכלית “אובייקטיבית” זו יש לה השראה פרשנית אף אם החוק נחקק לפני חקיקת חוק היסוד הנ”ל. ראו: בש”פ גנימאת, בעמ’ 412; דנ”פ 2316/95 גנימאת נ’ מדינת ישראל, פ”ד מט(4) 589, 654-653 (1995)).

דומה איפוא שמלאכת פרשנותה של הוראת סעיף 10(ד) לחוק, צריכה להתבסס, אם כן, על איזון בין שלוש תכליות שונות המונחות ביסוד החוק: הטיפול בלוקה בנפשו, ההגנה על הציבור, וההגנה על זכויות האדם של החולה (עיינו: ע”פ 3854/02 פלוני נ’ הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים, פ”ד נז(1) 900, 909 (2003) (להלן: עניין פלוני)).

23. אילו מן הפרשנויות המוצעות להוראת סעיף 10(ד) לחוק תוביל, בצורה טובה יותר, להגשמת תכליתו הממשית של החוק, כפי שזו הוצגה לעיל? תכליתה הפרטנית של הוראת סעיף 10(ד) לחוק היא לוודא כי משך אשפוזו הכפוי של אדם לפי החוק לא יוארך בשרירות, או משיקולים שלא היו מצדיקים, מלכתחילה, את ההוראה על אשפוזו הכפוי של אותו אדם. סעיף 10(ד) (או סעיף הדומה לו) – לא נכלל בהצעת החוק לטיפול בחולי נפש, התש”ן-1990, והוא הוכנס לשם רק בעת הדיונים במליאת הכנסת, ביוזמתו של חה”כ י’ צבן, שביקש למנוע את הארכת משך האשפוז, ככל שזו מסתמכת על טעמים שאינם מן העניין. לדבריו:

“יכול להיות שלפסיכיאטר המחוזי או למנהל בבית-החולים יש שיקול כלשהו להמשיך את האשפוז הכפוי של אותו חולה.

אנחנו באים לומר, החוק הזה בא לכבד את זכותו של האדם, לרבות חולה הנפש, להיות אדם חופשי, אלא אם כן יש סיבות מיוחדות לכליאתו. זאת אומרת, כעבור טיפול של שישה-שמונה חודשים, יהיה פרק הזמן אשר יהיה, ומנהל בית-החולים הגיע למסקנה שאין סיבות של מסוכנות או הסיבות האחרות המנויות בחוק, ויש לו שיקול אחר להמשיך את האשפוז שלו, אנחנו אומרים לו: לא… אם הוא לא מסוכן, ואין סיבות אחרות, לא תוכל לאשפז אותו בכפייה…” (ד”כ התשנ”א 1099- 1100); ההדגשה שלי – ח”מ; ההדגשה מרמזת לאפשרות להאריך את האשפוז מכוח העילה שבסעיף 9(ב) לחוק, המפנה בתורה לסעיף 7(1) ו-2 שבו).

עם זאת, יש להעיר כי קריאת דבריו של חבר הכנסת צבן כמשקפים את תכליתה “הסובייקטיבית” של הוראת סעיף 10(ד) לחוק – עדיין איננה פותרת את הסוגיה הפרשנית העומדת לפתחנו. דומה כי הוראת סעיף 10(ד) לחוק מבקשת – על-פי תכליתה “האובייקטיבית” – ליישב בין כל מטרות החוק שפורטו לעיל, כאשר היא מסייגת את סמכותה של הוועדה הפסיכיאטרית להגביל את חירותו של הלוקה בנפשו בכך שהיא מתנה את הגבלת החירות האמורה בקיומם של אינטרסים ראויים להגנה (הטיפול בלוקה בנפשו וההגנה על הציבור), ובלבד שלגבי המצב האמור יתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק, או בסעיף 7 לחוק.

24. הפרשנות המוצעת על-ידי המשיב אכן שמה את הדגש העיקרי על מטרת ההגנה על חירותו וזכויותיו של הלוקה בנפשו המאושפז בכפייה. ואולם, דומה כי הענקת הפירוש המוצע על-ידי המשיב להוראת סעיף 10(ד) לחוק תיצור השלכות שיש בהן כדי להפר את האיזון הראוי שבין שלוש תכליות החוק שפורטו לעיל, וזאת גם נוכח המשקל הנכבד שיש להעניק לתכלית שעניינה זכויות החולה (באומרי זאת איני מתעלם מכך שבמסגרת פסיקת בתי המשפט המחוזיים נתקבלה לרוב דווקא פרשנותו המוצעת של המשיב, כפרשנות הראויה להוראת סעיף 10(ד) לחוק, וזאת לעתים מבלי שנתעורר דיון של ממש בשאלת אופן הפרשנות הראוי – ראו למשל: מ”א (מחוזי ת”א) 1762/94 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”מ נו(1) 163, 172-169 (1994) מפיה של כב’ השופטת ס’ רוטלוי (להלן: עניין פלונית); ניתוח עניין פלונית ודחיית הנימוקים הכלולים בו – יבוא בפיסקה 27 שלהלן; ע”ש 3830/98 (מחוזי ת”א) לביא נ’ משרד הבריאות – ועדת הפסיכיאטריה, בפיסקה 14 לפסק דינה של השופטת ס’ רוטלוי (לא פורסם, 9.8.1998); ע”ש (מחוזי ת”א) 2372/99 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 17 לפסק-דינה של השופטת ס’ רוטלוי (לא פורסם, 18.10.1999); ע”ש (מחוזי ת”א) 142/00 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה, בפיסקה 9 לפסק-דינה של השופטת ס’ רוטלוי (לא פורסם, 21.3.2000); ע”ש 1091/01 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 31.5.2001; תדפיס הוגש); ע”ש 1082/02 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם; תדפיס הוגש) – שני האחרונים פרי עטו של כב’ השופט א’ טל; מנגד ניתן למצוא גם גישה אחרת בפסיקת בתי המשפט המחוזיים והמבטא של קו זה הוא סגן נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט ש’ ברלינר. דעתו היא שהארכה כאמור יכולה לעמוד בדרישות החוק בין אם היא נעשית לפי “המסלול הראשון” או לפי “המסלול השני” – ראו: ע”ו (חי’) 37916-12-09 פלונית נ’ הוועדה הפסיכיאטרית, בפיסקה 15 לפסק הדין (לא פורסם, 3.1.2010)).

הנה כי כן, פרשנות האוסרת על הוועדה הפסיכיאטרית “לעבור ממסלול למסלול” בעת מתן הוראה על הארכת משך אשפוזו של אדם המאושפז בכפיה, תוביל לתוצאה מוקשית: על פי גישה זו, מחד גיסא, הוועדה הפסיכיאטרית תהיה רשאית להאריך את משך אשפוזו של מאושפז בכפיה (אשר אושפז במקור על סמך אחת העילות הקבועות בסעיף 7 לחוק), אם תמצא כי במאושפז ממשיכה להתקיים העילה המקורית שהרי במקרה זה אין הוועדה מבקשת “לעבור ממסלול למסלול” (הוראת האשפוז בוססה, מלכתחילה, על עילה מעילות סעיף 7, וכך גם ההוראה בדבר הארכת משך האשפוז). מאידך גיסא, ככל שאותו אדם אושפז במקור על סמך עילת הסיכון הפיזי המיידי הקבועה בסעיף 6 לחוק – הוועדה כביכול לא תוכל להאריך את משך אשפוזו על סמך אחת העילות הקבועות בסעיף 7 שהיו מאפשרות את אשפוזו הכפוי (אם כי לא במיידי מלכתחילה), שהרי עסקינן ב”מעבר ממסלול למסלול”, ותאלץ לשחררו לחופשי.

הפכתי והפכתי בדבר, ולא הצלחתי למצוא את ההיגיון בתוצאה זו, שהמשיב מבקש להוביל אליה. במידה שעומד בפני הוועדה אדם שקיימים צורך וצידוק של ממש (לאור העילות הקבועות בחוק) להורות על המשך אשפוזו הכפוי, והוועדה הפסיכיאטרית השתכנעה בצורך זה – מאי נפקא מינה על סמך איזו עילה אושפז אותו אדם במקור? טענות המשיב, בהקשר זה, לא שכנעוני איפוא (ראו גישה דומה אצל חברי, השופט י’ דנציגר ב-רע”א 9716/10 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה, בפסקאות 8-6 להחלטתו (לא פורסם, 12.1.2011); וב-רע”א 1704/12 פלוני נ’ הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית (לא פורסם, 18.3.2012)). הטעמים לכך יובהרו להלן.

25. לו ביקש המחוקק להגביל את שיקוליה של הוועדה בהאריכה את אשפוזו של חולה, כך שיימנע מעבר בין המסלולים – דהיינו, לו ביקש כי מי שאושפז בהוראת אשפוז לפי סעיף 9(א) לחוק, ניתן יהיה להאריך את אשפוזו רק בהתקיים תנאיו של סעיף קטן זה דווקא – היה עליו לנסח את סעיף 10(ד) לחוק באופן ההולם הגבלה שכזו. היה עליו איפוא לקבוע נוסח מעין זה:

“פסיכיאטר מחוזי או ועדה פסיכיאטרית לא יאריכו את תקופת האשפוז לפי סעיף זה אלא אם כן שוכנעו, על-פי הבקשה המנומקת שבפניהם, שמתקיימים בחולה התנאים למתן הוראת האשפוז שניתנה בעניינו”.

המחוקק בחר כאמור באופציה אחרת. הוא העדיף להסמיך את הוועדה הפסיכיאטרית להאריך את האשפוז בהתקיים תנאי סעיף 9 (על כל חלופותיו באשר הן). המסקנה העולה מלשון החוק ברורה איפוא והיא מתיישבת גם עם מהות הדברים ותכליתם. ואמנם בחינה ענינית מגלה כי עצם הדמיון בין שני המסלולים מחייב, בנסיבות שלאחר אשפוז ראשוני, את המסקנה כי ועדה פסיכיאטרית רשאית “לעבור בין המסלולים” בהחליטה על הארכת אשפוזו של חולה. נבהיר:

(א)      אין ספק כי המחוקק מאפשר לפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז כפוי, גם כאשר העילה היא סיכון פיזי שאינו מיידי מצידו של חולה נפש. כך בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק, שעניינו אשפוז כפוי לא דחוף. לאחר אותו אשפוז עומדים אנו בפני מצב חדש ולפיכך אין מקום לצמצום הסמכות ולהחזרת המצב לקדמותו. מכאן שועדה פסיכיאטרית רשאית להאריך את האשפוז – שהוראה עליו ניתנה מלכתחילה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק – גם כאשר הסיכון הפיזי איננו מיידי מכוח סעיפים 10(ד) ו-9(ב) לחוק. אפילו המשיב איננו חולק על כך.

(ב)      ברור שהוראת אשפוז לפי סעיף 9(ב) לחוק, קרי, כאשר התמלאו תנאי סעיפים קטנים 7(1) ו-7(2) לחוק, והתקיים קשר סיבתי ביניהם – מאפשרת הארכת אשפוז אם התקיימו תנאי סעיף 9(א) לחוק, קרי נתקיימו תנאי סעיפים קטנים 6(א)(1) ו-6(א)(2) לחוק, שהרי במקרה שכזה הסיכון רק גבר: הוא הפך מסיכון פיזי שאינו מיידי – לסיכון פיזי מיידי. הדעת נותנת כי ל”מעבר מסלולים” שכזה אמור להסכים גם המשיב על פי טיעוניו.

(ג) גם “מעבר המסלולים” ההפוך – קרי, מעבר מהוראת אשפוז לפי סעיף 9(א) לחוק להארכת האשפוז בהתקיים תנאי סעיף 9(ב) לחוק – חייב להיות אפשרי, שכן אחרת יוביל הדבר לתוצאה בלתי סבירה בעליל: אם תהיה הוועדה מנועה מהארכת האשפוז הכפוי במצב שכזה, למרות הערכתה שהחולה מסוכן לעצמו או לציבור, אף אם סיכון שאינו מיידי – יוביל הדבר לשחרורו של החולה. ברם, אז תתחיל התנועה ב”מסלול השני” מן ההתחלה. קרי, תהיה פנייה אל הפסיכיאטר המחוזי, הלה ימצא שנתקיימו בחולה תנאי סעיף 9(ב), והוא יהיה רשאי להורות על אשפוזו בהתאם לסעיפים 9(ב) ו-10(א) ו-(ב) לחוק (בהתאמה). על כך נאמר במקורותינו: מה הועילו חכמים בתקנתם, ואכן דבר זה איננו ראוי במישור המערכתי ובמישור הפרט כאחד.

במישור המערכתי – על שום מה? שכן הדבר מוביל לכפל הליכים מיותר, על כל המשתמע מכך מבחינת האינטרס הציבורי.

במישור הפרט – על שום מה? שכן אין הוא עולה בהכרח בקנה אחד אפילו עם האינטרסים של החולה עצמו, ככל שניתן לעמוד עליהם ולאמוד אותם: במקום שעניינו של החולה ימשיך להיות נדון בפני ועדה פסיכיאטרית – ועדה שלה סמכויות רחבות יותר מאשר לפסיכיאטר מחוזי (ואשר אחד מחבריה משפטן), ובידה לבקר את ההוראות הקודמות שניתנו בעניינו של החולה, ושעל הכרעתה ניתן להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי – יתחיל כאמור החולה את המסע מבראשית.

כאן ראוי להוסיף עוד, כי המסע מבראשית במסלול השני – אם היתה מתקבלת עמדתו של המשיב – עלול להתרחש במקרים לא מעטים: על דרך הכלל, הציפייה היא שרמת מסוכנותו של חולה נפש, כמו גם מיידיותו של הסיכון, יפחתו במידה זו או אחרת כתוצאה מאשפוזו של החולה, ובשל הטיפול הנלווה לאשפוז. זו הציפייה, והדעת נותנת שפעמים רבות כך אף מתרחש בפועל.

פגיעה נוספת באינטרסים של החולה עצמו עלולה להתרחש בקו התפר שבין שחרורו מאשפוז לבין אשפוזו מחדש בהתקיים הנסיבות של סיכון פיזי שאינו מיידי: השחרור יגרום לקטיעת הרצף הטיפולי, וממילא הוא עלול להוביל להפסקת נטילת התרופות על ידי החולה, להחמרת מחלתו עקב כך, לפגיעה בו או באחרים כתוצאה מן המעברים בין הגורמים הרפואיים השונים, וכיוצא באלה מרעין בישין.

דומה שהתוצאות הבלתי סבירות של קבלת עמדתו של המשיב מובילות איפוא למסקנה החד משמעית, כי לשונו של סעיף 10(ד) לחוק היא אמנם לשון פשוטה וברורה ותכליתה הראויה בצידה: ועדה פסיכיאטרית רשאית להאריך אשפוז, כאשר מתקיימים במעמד הדיון בפניה התנאים להוצאת הוראות אשפוז. כך ודאי בעת שהוראת האשפוז ניתנה מלכתחילה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק, ובהווה מתקיימים התנאים שבסעיף 9 (א) לחוק, אך גם ההפך הוא נכון. קל וחומר שכך, כאשר ניתנה הוראת האשפוז לכתחילה בעילה מסוימת של אחד המסלולים, וכעת מתקיימת עילה אחרת באותו המסלול עצמו.

26. כאמור לעיל, עצם הדמיון בין שני המסלולים מחייב את המסקנה כי יש לקרוא את סעיפי החוק בצורה המאפשרת “מעבר בין המסלולים” בעת הארכת אשפוז.

בהקשר זה נשמעה הטענה, כי בכל זאת קיים הבדל אחד משמעותי בין שני המסלולים, הבא לידי ביטוי בסעיף 13 לחוק, שכותרתו: “דחיית ביצועה של הוראה לאשפוז כפוי לא דחוף” והוא מורה כדלקמן:

“הוראת אשפוז לפי סעיף 9(ב) תבוצע בתום 24 שעות ממתן ההוראה, ואם הוגש ערר בתוך זמן זה – יידחה ביצוע ההוראה עד קבלת החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בערר.”

קיימת איפוא לשיטה זו נפקות מעשית לאבחנה בין שני המסלולים הקשורה לשוני העיקרי שביניהם, קרי, שאלת הדחיפות והמיידיות, שכן כאשר יוצאת הוראת אשפוז במסלול של סעיף 9(ב) לחוק (המסלול של אשפוז כפוי לא דחוף) – נדחה לגביה הביצוע ב-24 שעות, ואם מוגש ערר לוועדה הפסיכיאטרית, נדחה הביצוע עד להחלטת הוועדה.

היש בהבדל זה כדי לשנות את העמדה שהוצגה בפיסקה 25 שלעיל. נראה לי כי יש לענות לשאלה האחרונה – בשלילה. שני טעמים לדבר:

(א)      הנפקות האמורה נוגעת להוצאת הוראת אשפוז בידי פסיכיאטר מחוזי מלכתחילה. במצב זה, שבו טרם נכפה אשפוז על החולה, וכאשר מדובר לכאורה בסיכון פיזי שאינו מיידי, איפשר המחוקק לדחות את כפייתו של האשפוז עד לבירור מעמיק באשר לנחיצותו – בפני ועדה פסיכיאטרית (במסגרת ערר). אין לענין זה איפוא השלכה ישירה על סמכויותיה של ועדה פסיכיאטרית להאריך אשפוז כפוי, שהרי כאשר מדובר בהוראות הארכה – החולה מצוי כבר באשפוז והדיון ממילא מתקיים במקרה כזה בפני הוועדה הפסיכיאטרית (זו שאליה מובא כאמור הערר על פי החלופה הקודמת).

(ב)      אם תהיה ועדה פסיכיאטרית מנועה מהארכת אשפוז, כאשר הסיכון הפך מסיכון מיידי לסיכון שאינו מיידי, דהיינו כאשר הוראת האשפוז הוצאה לפי סעיף 9(א) לחוק וכעת מתקיימים רק תנאי סעיף 9(ב) לחוק, אזי תיאלץ הוועדה לשחרר את החולה, וכאשר יוציא פסיכיאטר מחוזי הוראת אשפוז חדשה לפי סעיף 9(ב) לחוק – עשוי החולה “ליהנות” מ”חופשה” בת 24 שעות לפחות (ראו: סעיף 13 לחוק). ברם, אין בהשלכה בלתי ישירה זו כדי לבטל את כל התוצאות הבלתי סבירות האחרות הנלוות למהלך שכזה. כפי שפורט לעיל, חזרה לתחילת הליך האשפוז, כדי שהחולה ישוב ויגיע בסופו של הליך לאותה ועדה עצמה, היא חסרת היגיון, ואף טומנת בחובה פוטנציאל לפגיעה באינטרסים חשובים אחרים. בפרט, לא ברור כלל שאותה שהייה בת 24 שעות לפחות מחוץ לבית החולים – עולה בהכרח בקנה אחד עם טובתו של החולה שהיא מצוות המחוקק, כמובהר בפיסקה 25 שלעיל. שהייה כזו עלולה להיות כרוכה בהפסקת הטיפול בחולה ובחשש להידרדרות במצבו (זה המקום להעיר, כי לו נסיבותיו של החולה בשלב זה היו מאפשרות חופשה מבית החולים, מסתבר שהיה מקבלה ממילא – ראו סעיף 30 לחוק, המקנה ל”מנהל”, כמשמעו בחוק, את הסמכות להוציא חולה שכזה לחופשה).

27. עתה ראוי להתייחס לעניין פלונית, שעליו התבססה אותה מגמה בפסיקה של בתי המשפט המחוזיים, שנטתה לגישה בה דוגל המשיב ושעליו הוא נסמך בטיעונו בפנינו.

בעניין פלונית ניתנה הוראת אשפוז כפוי דחוף על-ידי פסיכיאטר מחוזי לפי סעיף 9(א) לחוק. מוציא ההוראה נימק אותה, בכך שפלונית החולה מבקשת לעקור את שיניה, בשל מחשבת שווא שהושתלו בהן מקרופונים, ושהיא מהווה סיכון פיזי מיידי כלפי הוריה. הוראה המאריכה את האשפוז הכפוי הדחוף בשבוע ימים נוסף ניתנה אף היא בהתאם לעילה שבסעיף 9(א) לחוק, בשל סיכונה של פלונית לעצמה. הארכת אשפוזה של פלונית בשלושה חודשים נוספים בידי ועדה פסיכיאטרית נומקה בכך שפלונית מהווה סיכון פיזי לעצמה ולזולתה, ובנוסף – “היא גורמת סבל נפשי חמור לזולתה באופן הפוגע באורח החיים התקין שלו”.

ההארכה שניתנה על-ידי הוועדה הפסיכיאטרית נומקה איפוא הן בעילת הסיכון הפיזי – לה ולזולתה – מבלי לפרט האם הסיכון הוא מיידי, או שאינו מיידי [וממילא לא ברור האם מדובר בסעיף 9(א) או 9(ב) לחוק], והן בעילה שעניינה פגיעה בבני ביתה של החולה – העילה המפורטת בסעיף 7(2)(ג) לחוק [וכאן כבר ברור שמדובר בסעיף 9(ב), מכוח ההפניה שבסעיף 10(ד) לחוק].

בדחותה את החלטת הוועדה להאריך את אשפוזה של פלונית כאמור קבעה כב’ השופטת ס’ רוטלוי כך:

“הוועדה פעלה שלא כדין כאשר האריכה את תוקף הוראת האשפוז על יסוד נימוקים חדשים, שלא נזכרו בהוראות האשפוז הקודמות, וזאת משני טעמים:

(א) על פי סעיף 10(ג) לחוק רשאית הוועדה “להאריך את תקופת האשפוז”. לא נאמר שהוועדה רשאית לערוך שינויים כלשהם בתוכן הוראת האשפוז, שאותה היא מאריכה.

(ב) הוועדה אינה רשאית לבסס החלטתה על יסוד נימוק חדש, שלא נזכר בהוראות האשפוז, שכן לו היו מתבססות הוראות האשפוז על הנימוק של סבל נפשי ופגיעה באורח החיים של הזולת, היתה צריכה ההוראה להינתן מכוח סעיף 9(ב).

עליי להבהיר, כי אין מדובר בצחצוחי לשון בלבד, אלא בחובה לקיים את לשון החוק כלשונו, על כל דקדוקיו, כדי להבטיח שאכן זכויותיו של החולה יקוימו.” (עמ’ 167 לפסק הדין).

שני הנימוקים הנ”ל – בכל הכבוד – אינם נראים לי. אסביר:

הנימוק הראשון, המסתמך על לשונו של סעיף 10(ד) לחוק – איננו מדויק. סמכותה של הוועדה להאריך את תקופת האשפוז בהתאם לסעיף 10(ג) מותנית ב”בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל”. התנאים המהותיים הנוספים לקיום סמכות זו מפורטים בסעיף 10(ד) לחוק, והם – כמוזכר לעיל – “שמתקיימים בחולה התנאים למתן הוראת אשפוז כאמור בסעיף 9”. אין בו איפוא בסעיף 10(ג) כל דרישה שהחלטת הוועדה הפסיכיאטרית על הארכת האשפוז תהיה זהה להחלטת הפסיכיאטר המחוזי בנותנו הוראת אשפוז. לא ברור איפוא על בסיס מה קבע בית המשפט הנכבד בענין פלונית שהוועדה אינה רשאית “לערוך שינויים כלשהם בתוכן הוראת האשפוז שאותה היא מאריכה”. בהקשר זה יש להדגיש כי הוועדה איננה מאריכה את הוראת האשפוז – כפי שככל הנראה קבע בית המשפט המחוזי הנכבד, אלא מאריכה את תקופת האשפוז.

גם הטעם השני המובא בעניין פלונית, כי הוועדה איננה רשאית להתבסס בהחלטתה על “נימוקים ועובדות חדשים, שלא הובאו לפני הגופים שהוציאו את הוראת האשפוז” – אין לו מקום. להבנתי לא זו בלבד שלא קיים איסור שהוועדה תיזקק בהחלטתה לעובדות, וממילא לנימוקים חדשים, אלא שמחובתה לעשות כך. מצבו הנפשי של אדם עשוי להשתנות במהלך הזמן. מטבע הדברים, עם חלוף העיתים, אף מצטבר מידע נוסף על החולה המאושפז – מידע, שנאסף על ידי הצוות המטפל, ושמקורו בחולה, בבני משפחתו, בצדדים שלישיים שונים ובעבודתו של הצוות המטפל עצמו. בהתאם לשינויים ולמידע שנאסף כאמור נערך גם מכתב ההפנייה של המנהל, כמשמעו בחוק, ובו בקשתו אל הוועדה – להאריך את האשפוז. בלתי סביר הוא איפוא המצב שהוועדה, אשר דנה במצבו של החולה לעיתים כשבועיים ולעיתים חודשים רבים וארוכים, לאחר מתן הוראת האשפוז (הכל בהתאמה) – תהיה מחויבת לעובדות שעמדו בפני הפסיכיאטר המחוזי, שנתן את הוראת האשפוז הראשונית ולנימוקים שהוא נימק בהם את הצורך באשפוז.

עתה לאחר שדחינו את הישענותו של המשיב על עניין פלונית – עלינו לדון בטענות הנוספות והמקוריות שהעלה בא-כוחו.

28. באשר לטענתו הראשונה של המשיב בהקשר זה, שעניינה החשש מ”הנצחת” משך אשפוזו של הלוקה בנפשו – אין בידי לקבל טענה זו. אכן, “המעבר ממסלול למסלול” מאפשר לועדה הפסיכאטרית להאריך את משך אשפוזו של אדם גם על סמך עילות שאינן מגיעות כדי העילה החמורה של סיכון פיזי מיידי, אולם אין ביסוס לטענה לפיה הארכת משך האשפוז על סמך עילות אלו, המעוגנות בסעיף 7(2) לחוק, עשויה להביא, כשלעצמה, ל”הנצחת” אשפוזו של אדם ללא צידוק. הוראת סעיף 10(ג) לחוק נותנת בידי הוועדה הפסיכיאטרית את הסמכות להורות על הארכת משך אשפוז כפוי מעבר ל-14 ימי האשפוז הכפוי הראשוניים, ואולם היא דורשת את אישורה החוזר של הוועדה להארכה נוספת, בתום שלושת חודשי ההארכה הראשונים (סעיף 10(ג)(1) לחוק), ולאחר מכן כל שישה חודשים לכל היותר (סעיף 10(ג)(2) לחוק). הוראת הסעיף מבטיחה לפיכך כי לא תתרחש “הנצחת” אשפוז ללא צידוק. היא דורשת מן הוועדה להפעיל את שיקול דעתה כל תקופה מחדש (תוך בחינה de novo של העילות לאשפוזו של הלוקה בנפשו). אכן, “הנצחת” האשפוז ללא צידוק עלולה להתרחש מקום שהוועדה מאריכה את משך אשפוזו של אדם בהינף יד, וללא הפעלת שיקול הדעת הנתון לה בחוק – כראוי. עם זאת, במקרה כזה – אין מקום לתקוף את ההחלטה על ההארכה על סמך טעמים שעניינם סוגיית “המעבר ממסלול למסלול”, אלא יש לטעון לביטול ההחלטה על יסוד הפגמים שנפלו בהפעלת שיקול הדעת על-ידי הוועדה. הארכת משך האשפוז על סמך העילות הקבועות בחוק, כאשר ישנם טעמים של ממש הממלאים עילות אלו בתוכן – איננה יכולה להיחשב איפוא ל”הנצחה” לא מוצדקת של האשפוז.

טענתו השנייה של המשיב בהקשר זה עניינה היא יכולתו המופחתת של המאושפז בכפיה להתכונן לדיון בעניין הארכת אשפוזו הכפוי, המבוססת על העילות המנויות בסעיף 7, שעה שהוא שוהה באשפוז כפוי עובר לדיון. אכן, לאדם העלול להיפגע מהחלטה, או מפעולה של רשות כלשהי (בין אם שיפוטית או מנהלית), נתונה זכות הטיעון (כחלק מכללי הצדק הטבעי), שבגדרה על הרשות הרלוונטית לאפשר לאותו אדם להתכונן ולשטוח בפניה, באופן אפקטיבי, את טיעוניו נגד ביצוע אותה פעולה או גיבושה של אותה החלטה (ראו למשל: בג”ץ 361/76 “המגדר-ברזלית” חוטי ברזל ורשתות בע”מ נ’ רכז ביקורת וחשבונות של אגף גובה המכס והבלו, פ”ד לא(3) 281, 292-291 (1977); בג”ץ 5973/92 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ’ שר הביטחון, פ”ד מז(1) 267, 286-285 (1993)). ואולם לא מצאתי שיש בטיעון זה כשלעצמו, כדי להצדיק את הפרשנות האוסרת על “מעבר בין המסלולים” – זאת במיוחד נוכח הוראות סעיף 29א לחוק, הקובעות את זכאותו של הלוקה בנפשו להיות מיוצג על-ידי עורך דין בדיונים הנערכים בפני הוועדה הפסיכיאטרית בעניין אשפוזו הכפוי (סעיף 29א(א) לחוק), ואת זכאותו של אדם המאושפז לפי הוראת אשפוז להיות מיוצג על ידי עורך דין שנתמנה לצורך זה לפי הוראות חוק הסיוע המשפטי, התשל”ב-1972, ללא צורך בתשלום מצידו של החולה, במקרים המתאימים (סעיף 29א(ב) לחוק; בהקשר זה, עיינו גם: חואלד וגרינשפון, בעמ’ 109-108. לעניין החשיבות בייצוגו של הלוקה בנפשו, ראו: עניין וילנצ’יק, בעמ’ 715-714). אין צורך לומר כי במצבים אלה עיקר הנטל הוא, כמובן, על המייצג ולא על המיוצג, ולא אוסיף.

29. בהגיענו עד הנה אנו עדיין צריכים לשאול עצמנו מה נפקא מינה אם הוראת ההארכה של הוועדה הפסיכיאטרית שמכח סעיף 10 לחוק נסמכת על העילה שבהתאם לסעיף 9(א), או 9(ב) לחוק.

לצורך התשובה ראוי להיעזר בהוראת סעיף 35(ב) לחוק, הקובעת כדלקמן:

“המטרה העיקרית של אשפוז חולה בבית חולים הינה קבלת טיפול רפואי ואין לאשפז אדם בבית חולים לשם הגנה על הציבור או עליו בלבד, אלא לפי הוראת חוק זה.” (ההדגשה שלי – ח”מ)

הבעיה היא שדרישת המסוכנות המיידית, בשונה מדרישת המסוכנות שאיננה מיידית, העומדת ביסוד ההבדלים בין העילות – גבולותיה פרוצים ומטושטשים בעיני הפסיכיאטריה. ראו: M. Dolan & M. Doyle, Violence Risk Prediction, 177 BRITISH J. OF PSYC. 303-331 (2000). עיינו גם: שמואל וולפמן, טלי שקד, מרדכי מרק “סמכויות שיפוטיות של ועדות פסיכיאטריות מחוזיות מכח לטיפול בחולי נפש”, עלי משפט ט’ 597, 612 (התשע”א) (להלן: סמכויות שיפוטיות).

יחד עם זאת – מכח האילוץ המשפטי שעוגן בחוק ודורש לאזן, בכל עת, את הסיכונים מחד גיסא מול ערכי חירות הפרט וצרכי הטיפול הרפואי מאידך גיסא, הוועדה הפסיכיאטרית (המורכבת כאמור מ-2 פסיכיאטרים וממשפטן בכיר) נדרשת להגדיר את עילת המשך האשפוז. אם העילה לא תוגדר ככזו הנובעת ממסוכנות מיידית, אלא ככזו המפורטת בסעיף 7(2) לחוק (על כל אחת מחלופותיו) – הדבר יכול “לסמן” מספר דברים:

(א) יש סיכוי שבתום תקופת האשפוז הנוכחית שמכח סעיף 10 לחוק ובהינתן תגובה טובה לטיפול – החולה ישוחרר. כך יקרה אם העילה הפרטנית הקיימת לגביו, שמכח סעיף 7(2) לחוק – תתבטל, שהרי אשפוזו בסיטואציה זו מעוגן בחלופה הפחות קשה מבין אלה האפשריות.

– לחלופין –

(ב) יש לבדוק עם הפסיכיאטר המחוזי – אם קיימת אפשרות להעניק לחולה את הטיפול הדרוש לו במסגרת טיפול מרפאתי כפוי חלף האשפוז, בהתאם להוראת סעיף 11 לחוק. אפשרות זו מגלמת את ההיענות לתנאי המידתיות שגם אותו יש להחיל במכלול והיא נותנת את פסק הזמן הדרוש לבדיקת חלופה זו, מבלי לסכן את הציבור, או את החולה בתקופת הביניים. עיינו: סמכויות שיפוטיות 618-617; החלטת חברי, השופט א’ רובינשטיין ב-רע”א 546/10 פלוני נ’ בית החולים “שערי מנשה” (לא פורסם, 18.2.10).

קביעות אלו אף מסבירות מדוע על הוועדה הפסיכיאטרית לציין ולנמק בהחלטתה מכוח איזו עילה בדיוק היא מאריכה את תקופת האשפוז (נושא אליו נידרש עוד גם בהמשך).

30. נוכח כל האמור לעיל, דעתי היא כי בפלוגתא הפרשנית שנתעוררה בין הצדדים באשר לאופן פרשנותה הראוי של הוראת סעיף 10(ד) לחוק – ראויה להתקבל פרשנותו המוצעת של המערער, שלפיה מוסמכת ורשאית הוועדה הפסיכיאטרית להורות על הארכת משך אשפוזו של אדם מכוח העילות הקבועות בסעיף 7 לחוק, גם מקום שהוראת האשפוז המקורית בעניינו ניתנה על סמך עילת הסיכון הפיזי המיידי, הקבועה בסעיף 6 לחוק. בלשון אחר, הוועדה הפסיכיאטרית רשאית, לצורך הארכת משך אשפוז כפוי לפי החוק, לעבור מ”המסלול” הקבוע בסעיף 6 לחוק – ל”מסלול” הקבוע בסעיף 7 לחוק (לדעה דומה, עיינו: דן ביין “הפיקוח השיפוטי על החלטות של ועדות פסיכיאטריות, לפי סעיף 28 לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ”א-1991, הנוגעות לאשפוז או לטיפול מרפאתי כפוי לפי צו בית משפט בהליך פלילי” ספר שמגר – מאמרים חלק א’ 387, 403-402 (2003) (להלן: ביין)). פרשנות זו הולמת את לשון הוראת סעיף 10(ד). היא תואמת את שלוש התכליות המונחות בבסיס החוק, שומרת על האיזון העדין שביניהן, ואיננה מאפשרת את קידומה של אחת התכליות על חשבון האחרות מעבר לנדרש (זו המידתיות). היא אף מונעת יצירה של סתירות לוגיות בביצוע החוק ומצב של חוסר יעילות מערכתית, ומקדמת את ההרמוניה שבהסדרי החוק.

עם בחירת הפרשנות העדיפה – כתשובה לשאלה הראשונה – ניתן לעבור לליבון הסוגיה השניה בתור.

השאלה השנייה – מהו סוג הראיות שצריכות לעמוד בפני הוועדה הפסיכיאטרית שעה שזו מחליטה על אשפוזו הכפוי של הלוקה בנפשו ומהו המבחן הראייתי הנדרש לצורך זה

31. ועדה פסיכיאטרית מחליטה להאריך את משך אשפוזו של אדם הלוקה בנפשו, וזאת מכוח סמכותה הקבועה בסעיף 10 לחוק. מהן טיבן של הראיות שעליהן צריכה החלטה זו להתבסס? זוהי נקודת המחלוקת השנייה שהתעוררה בין הצדדים לערעור זה. התשובה תילמד ממהותה של הוועדה הפסיכיאטרית, מכללי המשפט המנהלי הרלבנטיים ומשאיבת השראה מהמשפט המשווה.

נפרט עתה ראשון-ראשון ואחרון-אחרון.

מהותה של הוועדה הפסיכיאטרית וכפיפותה לכללי המשפט המנהלי

הוועדה הפסיכיאטרית היא גוף סטטוטורי המוקם מכוח סמכותו של שר הבריאות, הקבועה בסעיף 24 לחוק – למנות ועדות פסיכיאטריות מחוזיות. כגוף המוקם מכוח החוק, והממונה על-ידי שר הבריאות, וככזה המפעיל סמכויות סטטוטוריות – יש, לדעתי, לראות בועדה הפסיכיאטרית גוף הכפוף לכללי המשפט המנהלי, לרבות אותם כללים המגדירים את אופי התשתית העובדתית שעליה צריכה להתבסס ההחלטה המנהלית (השוו: ביין, בעמ’ 411). על כללים אלה אעמוד להלן.

כללי המשפט המנהלי הנוגעים לתשתית העובדתית הנדרשת

32. בבסיסה של כל החלטה מנהלית צריכה להתקיים תשתית של נתונים עובדתיים שנאספו ועובדו כהלכה (בג”ץ 297/82 ברגר נ’ שר הפנים, פ”ד לז(3) 29, 49 (1983) (להלן: עניין ברגר)). העדרה של תשתית עובדתית מספקת לביסוס ההחלטה המנהלית עלולה להביא לפסילתה של ההחלטה (ראו, למשל: בג”ץ 802/89 נסמאן נ’ מפקד כוחות צה”ל בחבל עזה, פ”ד מד(2) 601, 605 (1990)). הליך גיבושה של התשתית הראייתית העומדת בבסיס ההחלטה המנהלית צריך שיעמוד בארבעה מבחנים, כפי שאלו פורטו ב-בג”ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע”מ נ’ שרת התקשורת, פ”ד מח(5) 412, 423- 425 (1994) (להלן: עניין יורונט):

”     (א) איסוף הנתונים. הרשות המנהלית צריכה לאסוף את הנתונים הנדרשים לקבלת ההחלטה. לצורך זה עליה לפעול באופן סביר, לפי מהות הסמכות, מיהות הרשות ונסיבות המקרה….

(ב) השייכות לעניין. באיסוף הנתונים חייבת הרשות המנהלית להבדיל בין נתונים השייכים לעניין לבין נתונים שאינם שייכים לעניין. הנתונים השייכים לעניין הם, ורק הם, השיקולים הענייניים שאותם רשאית הרשות לקחת בחשבון לצורך קביעת העובדות וקבלת ההחלטה…

(ג) אמינות הנתונים. לא כל נתון השייך לעניין ראוי לבוא בחשבון שיקוליה של הרשות המנהלית. כדי שהרשות תוכל להתבסס על נתון, צריך שהנתון יעמוד במבחן הראיה המנהלית. זהו מבחן גמיש. הוא מאפשר לרשות המנהלית לקחת בחשבון גם ראיות שאינן קבילות בבית-משפט, כגון עדות שמיעה. עם זאת, לא כל שמועה פורחת די בה כבסיס להשתית עליו ממצא… זהו, אם כן, מבחן של סבירות: הרשות המנהלית רשאית לסמוך רק על נתונים הנוגעים לעניין שאדם סביר (ואולי יותר נכון לומר: רשות סבירה) היה סומך עליהם לצורך קבלת ההחלטה בעניין העומד על הפרק…

(ד) ראיות מהותיות. הנתונים הנוגעים לעניין, שהם גם נתונים העומדים במבחן הראיה המנהלית, הם התשתית לקבלת ההחלטה. על-פי ההלכה, התשתית צריכה להיות מוצקה במידה מספקת כדי לתמוך בהחלטה. מהי מידה מספקת לצורך זה? המבחן, גם כאן, הוא מבחן של סבירות. הווי אומר, תשתית העובדות צריכה להיות כזאת, שרשות סבירה הייתה מסתמכת עליה לצורך קבלת ההחלטה הנדונה…”

כאשר ההחלטה המנהלית עלולה לפגוע בזכויות אדם, מקבלים המבחנים השלישי (מבחן אמינות הנתונים) והרביעי (מבחן הראיות המהותיות) גוון נוקשה יותר, ועל הרשות המנהלית להציג תשתית ראייתית מוצקה ומשכנעת יותר. כך נקבע בעניין יורונט כי: “מידת הסבירות מחייבת כי המשקל של הנתונים שלפני הרשות יהיה כבד יותר ככל שההחלטה המנהלית מורכבת יותר או פגיעתה קשה יותר. פגיעה קשה במיוחד בזכות יסוד צריכה להתבסס על נתונים מהימנים ומשכנעים במיוחד” (שם, בעמ’ 425, ההדגשה שלי – ח”מ). ראו גם: ע”ב 2/84 ניימן נ’ יו”ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, פ”ד לט(2) 225, 250 (1985); בג”ץ 3379/03 מוסטקי נ’ פרקליטות המדינה, פ”ד נח(3) 865, 899 (2004). עיינו עוד: דפנה ברק ארז, משפט מינהלי, כרך א’ 449-447 (2010).

33. כלל זה תקף לגבי פעולתה של כל רשות מנהלית, והוא יפה אף לגבי החלטותיה של הוועדה הפסיכיאטרית. בנוסף לכך, יש לשים אל לב כי סעיף 25 לחוק מורה אותנו כי בהקשר של הליך איסוף הנתונים וגיבוש התשתית הראייתית על-ידי הוועדה הפסיכיאטרית, חלות אף הוראות סעיפים 8 עד 11 ו-27(ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ”ט-1968 (להלן: חוק ועדות חקירה), בשינויים המחויבים. הוראת סעיף 25 לחוק, בשילוב עם הוראת סעיף 8 לחוק ועדות חקירה, פוטרות למעשה את הוועדה הפסיכיאטרית מהיזקקות לכללי סדרי הדין ודיני הראיות הרגילים. הוועדה הפסיכיאטרית רשאית, אם כך, לבסס את החלטותיה על תשתית עובדתית וראייתית הכוללת גם ראיות שאינן קבילות – כגון: עדות שמיעה, עדויות שנפסלו מכוח הוראות חיקוקים שונים, מסמכים שאינם קבילים כראיה, ועוד (ראו: אביגדור קלגסבלד ועדות חקירה ממלכתיות 229-227 (2001)). ואולם חשוב להדגיש שגם בהינתן שהוועדה הפסיכיאטרית כפופה רק לכללי הראיות המחייבים ועדת חקירה ממלכתית לפי חוק ועדות חקירה – עדיין חלים עליה כללי גיבוש התשתית הראייתית המנהליים הרגילים, כפי שאלו פורטו לעיל (שם, בעמ’ 228).

34. בהקשר זה עולות עוד שתי שאלות:

(א)      על מי הנטל להראות שיש צורך להאריך את תקופת האשפוז.

(ב)      מהי רמת ההוכחה הנדרשת.

התשובה לקושיה הראשונה מצויה בהוראת סעיף 10(ד) לחוק, המורה כדלקמן:

“פסיכיאטר מחוזי או ועדה פסיכיאטרית, לא יאריכו את תקופת האשפוז לפי סעיף זה אלא אם כן שוכנעו, על פי הבקשה המנומקת שבפניהם, שמתקיימים בחולה התנאים למתן הוראת אשפוז כאמור בסעיף 9” (ההדגשות שלי – ח”מ).

מכאן (ואף מכוח זכות היסוד לחירות, הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והאמור בסעיף 35 לחוק) נובע שהנטל להראות כי יש צורך להאריך את תקופת האשפוז מוטל על המבקש להשיג תוצאה זו – ולא על החולה. זו אף עמדתו של המשפט המשווה. עיינו: Brenda Hale, Mental Health Law 269 (5th ed., 2010) (להלן: Hale); Phil Fennell, Mental Health – Law and Practice 302-303 (2nd ed., 2011) (להלן: Fennell).

מהי רמת ההוכחה הנדרשת לצורך זה?

בפסיקתו של בית המשפט העליון האמריקאי נקבע כי רמת ההוכחה המתחייבת לצורך הוראה על אשפוזו הכפוי של אדם (זו נלמדת מהדרך שבה על השופט להנחות את חבר המושבעים, האמור להכריע בסוגיה) – מצויה בטווח שבין רמת ההוכחה הנדרשת לצורך קביעת אחריות פלילית (מעבר לספק סביר), לבין רמת ההוכחה הנדרשת לצורך קביעת אחריות אזרחית (“מאזן ההסתברויות”). ראו:Addington v. Texas, 441 U.S. 418, 433 (1979). עיינו גם:Michael Perlin et al., International Human Rights and Comparative Mental Disability Law 68-69, 73-74 (2006) (להלן: Comparative Mental Disability Law).

באנגליה, מנגד, הלכה הפסיקה בהתאם לקו האחיד שבוצר בה ברבות השנים, שלפיו קיימות בעקרון שתי מידות הוכחה בלבד: מאזן ההסתברויות (האזרחי) והוכחה שמעבר לספק סביר (הנדרשת בפלילים). לפיכך, גם המבקש את אשפוזו של אדם בכפייה צריך לעמוד בנטל הוכחה ברמה של מאזן ההסתברויות, וזאת אף אם עליו להביא הוכחות בכמות ובאיכות המצופות ממהותו של העניין בו מדובר. ראו: R (on the application of N) v. Mental Health Review Tribunal (Northern Region) [2005] EWCA Civ. 1605, 88 BMLR 59 CA; עיינו גם: Hale, עמוד 269; Fennell, עמוד 303; Comparative Mental Disability Law 542-545 .

לשיטתי, אמת המידה שנקבעה באנגליה – ראויה לנהוג אף אצלנו, ואבהיר את הטעמים לכך בתכלית הקיצור להלן.

ככלל, ניתן לומר כי בית משפט זה לא ראה לנכון בדרך כלל לייבא לשיטת המשפט הישראלית את מידת ההוכחה השלישית הקיימת (כעניין חריג) בדין האמריקאי (ראו העמדות השונות של השופטים א’ ברק ו-ג’ בך בנושא זה ב-ע”א 475/81 זיקרי נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מ(1) 589 (1986)). דומה כי כיום מקובלת העמדה של השופט (כתארו אז) ברק, שלפיה: “מקובל עלינו כי קיימות שתי רמות של מידת הוכחה, זו הנוהגת במשפט הפלילי (שכנוע מעבר לספק סביר) וזו הנוהגת במשפט האזרחי (נטיה של מאזן ההסתברות)” (שם בעמ’ 598; ראו גם: ע”א 4126/05 חג’אזי נ’ עמותת ועד הספרדים, בפיסקה ט”ו לחוות דעתו של חברי, השופט א’ רובינשטיין (לא פורסם, 20.6.2006); עיינו עוד: יעקב קדמי על הראיות (חלק רביעי) 1779-1772 (2009)(; יש עם זאת אצלנו לעתים חריגים לכלל האמור, למשל כאשר מתעורר חשד לפלילים במסגרת ערעור על תוצאות בחירות, ראו: רע”א 3055/05 פרומר נ’ סבג (לא פורסם, 21.8.2005); בר”מ 2610/09 אפרים נ’ ועדת הבחירות המקומית למועצה האזורית גלבוע (לא פורסם, 18.5.2009)).

מכאן, שכעיקרון, קשיותה של טענה המועלית נגד אדם, או החומרה שבתוצאת קבלתה – איננה צריכה להוביל לשינוי מידת ההוכחה אגב יצירת קריטריון שלישי (וניתן לומר: אמורפי) בין שתי אמות המידה הנהוגות עמנו, כי אם רק להגברת כמות הראיות הנדרשת (או רצינותן) – במידה שתעמוד ביחס מתאים לקשיות הטענה, או למשמעות הקשה של קבלתה. השוו: ע”א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע”מ נ’ מזרחי, פ”ד מא(2) 169, 186 (1987); באנגליה – ראו: Secretary of State for the Home Department v. Rehman [2001] UKHL 47, [2003] 1 AC 153; In re CD (Original Respondent and Cross-Appellant) (Northern Ireland) [2008] UKHL 33). עיינו: Hale 269.

הנה כי כן אני סבור כי אף במקרה הקונקרטי של החלטת ועדה פסיכיאטרית על הותרת המטופל באשפוז, ניתן לאמץ את מידת ההוכחה של מאזן ההסתברויות, תוך הבנה שההחלטה תתקבל בשים לב למשמעות מרחיקת הלכת ושוללת החירות של אשפוז המטופל – נתון שאמור להשתקף בכמותן ובאיכותן של הראיות המובילות להחלטת האשפוז. השוו: עמ”מ 8788/03 פדרמן נ’ שר הביטחון, פ”ד נח(1) 176 (2003). אימוץ הסטנדרט האנגלי נובע הן מהעיקרון שעליו עמדתי לעיל, של הסתפקות (במידת הניתן) בשתי מידות הוכחה בלבד, והן מכך שהמחוקק הישראלי בדומה למחוקק האנגלי – ראה להפקיד את ההחלטה בנושא זה בידי טריבונל מנהלי ומקצועי, זאת בשונה מהמצב בארה”ב, שם ההחלטה מתקבלת בערכאה שיפוטית (ראו: ענין ירמלוביץ’, בעמ’ 781). יתר על כן – אצלנו אין עסקינן במצב של מתן הוראות לחבר מושבעים בלתי מקצועי האמור להחליט על אשפוזו של אדם, כפי שקרה בעניין Addington האמריקאי.

35. המסקנה הנובעת מכל האמור לעיל, לעניין התשתית הראייתית הנדרשת לצורך ביסוס החלטת ועדה פסיכיאטרית באשר להארכת משך אשפוז לפי סעיף 10(ג) ו-10(ד) לחוק, היא כי על הוועדה הפסיכיאטרית לבסס את החלטותיה הנוגעות להארכת משך אשפוזו של הלוקה בנפשו על תשתית עובדתית העונה למבחנים ולקריטריונים שנקבעו בפסיקה לגבי התשתית העובדתית הצריכה לביסוסן של החלטות מנהליות, וזאת בשים לב למהותה, אופיה, תכליתה והרכבה של הוועדה הפסיכיאטרית. נטל ההוכחה והמידה הדרושה יהיו כאמור בפיסקה 34 שלעיל. להלן יפורטו מבחנים אלו, בישום המתבקש לגבי ועדות פסיכיאטריות:

(א)      הליך איסוף הנתונים – על הוועדה הפסיכיאטרית לבצע את איסוף הנתונים באופן סביר. סבירות הליך איסוף הראיות על ידי הוועדה תבחן בהתאם למהות סמכותה של הוועדה ומיהותה של הוועדה. באשר למהות סמכותה של הוועדה, הרי שיש לראות את הוועדה ככזו שמפעילה סמכות מעין-שיפוטית. הוועדה אמורה לבחון ראיות, לראיין את המאושפז (ואף לבדקו במידת הצורך באמצעות הפסיכיאטרים החברים בה – ראו: סעיף 26(ב) לחוק) ולשמוע עדים שונים. כרשות מנהלית המפעילה סמכויות מעין-שיפוטיות, מוטל על הוועדה נטל כי החלטותיה – אף אם אינן מגיעות כדי הכרעות שיפוטיות של ממש (מן הסוג המתקבל על-ידי בית משפט היושב לדין) – תהיינה מבוססות על מסד נתונים שנאסף תוך השקעת מאמץ רצינית ויסודית.

בבחינת חובת איסוף הנתונים המוטלת על הוועדה יש להתחשב אף במיהותה של הוועדה. מהרכבה של הוועדה עולה מיהותה כגוף שעיקר עניינו רפואי, אך התנהלותו שיפוטית. להשפעת הרכב הטריבונל על שיקוליו – ראו: בג”ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ’ הועדה לעיון בעונש, פ”ד נ”ג (3), 721, 743 (1999). מבין שלושת חברי הוועדה, שניים הם פסיכיאטרים (ראו: סעיף 24 לחוק). מכאן עולה כי במסגרת איסוף נתוניה, על הוועדה לדלות את מירב הנתונים העובדתיים, עליהם תתבסס החלטתה מהמקורות הרפואיים הרלוונטיים בנסיבות העניין. בקביעת היקפה של חובת איסוף הנתונים, עלינו אף להתחשב בקשיים האובייקטיביים המוטלים על הוועדה להשיג ראיות ונתונים עובדתיים שאינם מובאים בפניה ביוזמת הצדדים (בין אם ביוזמת מנהל המתקן הרפואי המבקש הארכת אשפוז, ובין אם ביוזמתו של האדם שהארכת אשפוז מתבקשת לגביו, או בא-כוחו). לפיכך אין לדרוש מן הוועדה לבסס את החלטותיה על נתונים שלא ניתן להשיגם תוך הפעלת מאמץ סביר. אף-על-פי-כן, אופיה המעין שיפוטי של הוועדה הפסיכיאטרית (הנובע, בין היתר, מכך שהעומד בראשה הוא משפטן הכשיר להתמנות כשופט בית משפט שלום – ראו: סעיף 24(א)(1) לחוק) מחייב אותה, בעת שהדבר נדרש לאור נסיבות העניין – לזמן בפניה עדים, שיש בעדותם כדי לשפוך אור על עניינו של המאושפז שמתבקשת הארכת משך אשפוזו. סמכות זו של הוועדה עולה משילוב הוראת סעיף 25 לחוק והוראות סעיפים 11-9 לחוק ועדות חקירה. הסמכות לזמן עדים, בהקשר זה, היא סמכות שברשות, אך ככל סמכות שברשות, על הוועדה להפעיל את שיקול דעתה כל אימת שמתבקשת הארכת משך אשפוז של אדם כלשהו, ולשאול עצמה האם נסיבות העניין דורשות הפעלת סמכות זו (עניין ברגר, בעמ’ 35).

במסגרת הדיון בחובת איסוף הנתונים, ניתן להציע, לדעתי, רשימה לא-ממצה של ראיות ונתונים עובדתיים, שראוי שילוקטו על-ידי הוועדה הפסיכיאטרית טרם שהיא מכריעה בסוגיית הארכת משך אשפוזו הכפוי של אדם ואלו הם: הוראת האשפוז האחרונה שהוצאה בעניינו של האדם שעניינו נידון בפני הוועדה והנימוקים שנלוו לה; הוראות אשפוז קודמות (אם קיימות כאלו) והנימוקים שנלוו להן; דו”ח המסכם את הטיפול הרפואי והתרופתי שניתן למאושפז והשינויים שחלו במצבו הרפואי-פסיכיאטרי במהלך אשפוזו הכפוי (עד ליום הדיון בועדה); חוות דעת רפואיות של הרופאים שטיפלו במאושפז בעת שהותו במתקן הרפואי (וככל הניתן – אף תרשומות שנערכו על-ידי הסגל הרפואי הזוטר והסגל הסיעודי המטפל); עדותו של המאושפז עצמו (והכל בכפוף להוראת סעיף 26(ה) לחוק). לא למותר לציין שהאיסוף של נתונים אלו ואחרים איננו פוטר את הוועדה מן החובה לבצע בעצמה בדיקות של האדם שעניינו נידון בפניה, כקבוע בהוראת סעיף 26(א) ו-(ב) לחוק, ואף תוצאותיהן של בדיקות אלה אמורות להוות נתון חשוב שיש לכללו במסגרת שיקולי הוועדה.

(ב)      השייכות לעניין של הנתונים המרכיבים את התשתית הראייתית – ככל רשות מנהלית, על הוועדה הפסיכיאטרית לבסס החלטותיה אך ורק על נתונים עובדתיים שיש להם רלוונטיות לשאלת הצורך בהארכת משך אשפוזו של אדם, ותכליות החוק שצוינו לעיל, ודומני כי אין להכביר עוד מילים בכך.

(ג)       אמינות הנתונים – במסגרת שקילת הנתונים העובדתיים והראיות שנאספו על-ידי הוועדה הפסיכיאטרית, הוועדה כפופה לכללי “מבחן הראיה המנהלית” – לשם בחינה של אמינות הנתונים. הוועדה הפסיכיאטרית רשאית לקבל ולשקול, במסגרת הליך קבלת החלטתה, כל נתון וראיה הנוגעים לעניין שוועדה פסיכיאטרית סבירה היתה רואה בהם נתונים אמינים, שיש בהם כדי לקדם את תהליך ההכרעה בדבר הארכת משך האשפוז. המבחן הוא אובייקטיבי. הוא בודק האם ועדה פסיכיאטרית הפועלת בסבירות היתה מתירה לעצמה להסתמך על הנתונים העובדתיים העומדים בבסיס ההחלטה. לצורך זה חשובה ביותר ההנמקה שניתנה להחלטה ולכן עליה להיות מפורטת (השוו: רע”א 1704/12 פלוני נ’ הועדה הפסיכיאטרית המחוזית (לא פורסם, 8.8.2012)).

ראיות המובאות לפני הוועדה הן לעתים בעלות אופי רפואי “טהור” (כגון: סיכומי טיפול רפואי, דוחות רפואיים שונים, תוצאות בדיקות מעבדה וכיו”ב); לעתים הן נטולות אופי רפואי (כגון: עדויות בדבר נזק שנגרם לזולת עקב מעשי הלוקה בנפשו), ולעתים הן בעלות אופי “מעורב” (כגון: עדויות קרובי המאושפז והסגל הטיפולי). כאשר במסגרת התנהלותה מגיעות לידי הוועדה הפסיכיאטרית ראיות, אשר להן אופי רפואי “טהור” – הוראות אשפוז, דוחות טיפול, חוות דעת רפואיות, וכיו”ב – סבירוּת הסתמכותה של הוועדה על נתונים מסוג זה, כראיות לביסוס ההחלטה על הארכת משך אשפוזו של אדם, תיבחן לאור אמות מידה רפואיות-מקצועיות (ולדבר השלכה מהותית על אופן ביצוע הביקורת השיפוטית, כפי שיפורט בהמשך). ואולם מקום שהוועדה נחשפת לחומר ראיות הנטול כל אופי רפואי, הסתמכותה על חומר ראיות זה תיבחן לאור אמות המידה “המשפטיות” הרגילות, וכאן תהיה תרומה חשובה למשפטן שהינו ראש המותב בוועדה. יחד עם זאת, גם אמינותם של נתונים מסוג זה איננה נבחנת במשקפי מבחני הקבילות והמשקל הראייתיים הרגילים, שכן הוועדה כפופה לכללי הראיות הנהוגים במסגרת פועלן של רשויות מנהליות, ובפרט לכללים הראייתיים הקבועים בסעיף 8 לחוק ועדות חקירה. כך, למשל, רשאית הוועדה להסתמך כאמור על עדות שמיעה וכיוצא באלו על ראיות שאינן קבילות לפי מבחני הקבילות הנהוגים בדיני הראיות הרגילים, וזאת כל עוד ההסתמכות על ראיות אלו היא סבירה בנסיבות העניין. לעתים תיתקל ועדה פסיכיאטרית בחומר ראיות הדורש הפעלת מומחיות “מעורבת”. כך, למשל, ייתכן שבעת שהוועדה שוקלת האם ועד כמה יש להסתמך על עדותו של איש סגל רפואי, במסגרת ההחלטה בדבר הארכת משך אשפוזו של אדם – היא תאלץ להפעיל הן “מומחיות משפטית” – לצורך הערכת מהימנות העד, והן “מומחיות רפואית” לצורך הסקת המסקנות הרפואיות הנובעות מעדותו של אותו עד (במידה שהיא התקבלה כמהימנה על-ידי הוועדה). בחינת סבירותה של הסתמכות הוועדה על ראיות “מעורבות” שכאלו, תיבחן בכל שלב, לפי אמות המידה הרלוונטיות לאותו שלב (“רפואיות”, או “משפטיות”).

(ד)      משקלן המצטבר של הראיות (“מבחן הראיות המהותיות”) – החלטה של הוועדה הפסיכיאטרית המורה על הארכת משך אשפוזו הכפוי של אדם פוגעת בזכויות היסוד של אותו אדם. אכן: “אשפוזו של אדם בבית-חולים לחולי נפש קשה ומר הוא למאושפז ולבני משפחתו, ומשנעשה האשפוז שלא מרצונו של המאושפז, יש בו משום אחת הצורות החמורות והמדכאות של שלילת חירותו של האדם” (ב”ש 196/80 טולידנו נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(3) 332, 336 (1980)). בהחלטה על אשפוזו הכפוי של אדם טמונה פגיעה בחירותו האישית, בחופש התנועה שלו, וייתכן שאף בשמו הטוב ובכבודו (ראו: עניין וילנצ’יק, בעמ’ 707). ככל החלטה מנהלית העתידה לפגוע בזכויות יסוד חוקתיות, צריכה איפוא החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בדבר הארכת אשפוזו של אדם להתבסס על ראיות המגבשות את אחת העילות להארכת משך האשפוז הכפוי, בצורה ברורה ומשכנעת. כך עולה מ”כללי הראיות המנהליים”, שאוזכרו בפסיקה 32 שלעיל. כך מתבקש גם מרמת ההוכחה הנדרשת, עליה עמדתי בפיסקה 34 שלעיל. חברי, השופט י’ דנציגר ראה להוסיף כי שאלת מסוכנותו של אדם לפי חוק זה איננה “מדע מדוייק” והרמת הנטל הראייתי תבוא על סיפוקה כאשר ההערכה תתבסס על נתונים רלוונטים ותהיה בגדר “הערכה מקצועית”. אין לי אלא להצטרף לדבריו בנושא זה שנאמרו בעניין פלוני, שם הוא הדגיש כך:

“על מה איפוא תתבסס הערכה כאמור? השכל הישר מחייב כי הערכה זו תעשה על בסיס מצבו הנוכחי של מי שמסוכנותו מוערכת, בשים לב לעברו, לתהליך הטיפולי ולתוצאותיו, ולגורמי הסיכון המלווים אותו אף היום ובמיוחד במצב בו ישוחרר מאשפוז. עמדת הרופאים המטפלים המוצגת לפני הוועדה צריך שתתבסס על נתונים אלו ועל ניסיונם המקצועי. ככל שהיא מתבססת על נתונים כאמור היא אינה בגדר ספקולציה, אלא בגדר הערכה מקצועית. דברים אלו נכונים אף באשר לקביעת הוועדה המחוזית אודות המסוכנות של אדם שעניינו נדון לפניה. על הוועדה להפעיל שיקול דעת עצמאי הבוחן מן הפן המקצועי את ההערכה שניתנה על ידי הגורמים המטפלים, וזאת בין היתר על בסיס ניסיונם המקצועי של שניים מחברי הוועדה שהם פסיכיאטרים… אדגיש כי העובדה שמצבו של המבקש השתפר, ועל כך דומה כי יש הסכמה בין המבקש לבין הרופאים המטפלים, מהווה נתון חשוב בבחינת מסוכנותו אך לא בהכרח נתון מכריע” (פיסקה 8 להחלטה הנ”ל; ההדגשה שלי – ח”מ).

נושא זה מביא אותנו לסוגיה האחרונה שבמוקד הערעור.

השאלה השלישית – אופיה ומהותה של הביקורת השיפוטית שאמור בית המשפט המחוזי להפעיל על החלטות הוועדה הפסיכיאטרית

36. הפלוגתא האחרונה שהתעוררה בן הצדדים, עניינה שאלת אופי והיקף התערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטות הוועדה הפסיכיאטרית. הביקורת השיפוטית שמפעיל בית המשפט על החלטות הוועדה בדבר הארכת משך אשפוז כפוי, נתונה לו מכוח האמור בסעיף 29(א) לחוק, שלפיו:

”

29. (א) החולה, קרובו וכן היועץ המשפטי לממשלה –רשאים לערער על החלטה של ועדה פסיכיאטרית בפני בית המשפט המחוזי, בשבתו כדן יחיד; הערעור יוגש בתוך ארבעים וחמישה ימים מהמועד שבו נמסרה לחולה או ליועץ המשפטי לממשלה, לפי הענין, הודעה על ההחלטה” (ההדגשות שלי – ח”מ).

בהקשר זה, דומה כי לא נתגלעה מחלוקת של ממש בין הצדדים בתפיסת תפקידו של בית המשפט המבקר, ולמעשה נראה כי הם היו חלוקים רק בשאלת אופן הפעלת הביקורת השיפוטית במקרה המסוים, מושא ערעור זה. עם זאת על אף ההסכמה הבסיסית הנחזית בין הצדדים בסוגיה זו, ראוי להרחיב פה מעט בפן העקרוני של הנושא.

37. כאמור, הפעלת הסמכויות הנתונות לוועדה הפסיכיאטרית לפי החוק – חשופה לביקורתו השיפוטית של בית המשפט המחוזי על דרך של סמכות ערעורית בהתאם לאמור בסעיף 29(א) לחוק. השאלה המרכזית שעולה כאן היא אופי ביקורתו השיפוטית של בית המשפט המחוזי על החלטות הוועדה. בהקשר זה, ניתן לחשוב על שני מודלים “קיצוניים” המתארים את אופי הביקורת השיפוטית אותה מפעיל בית המשפט המחוזי. המודל הקיצוני הראשון, הוא מודל של “ערעור מנהלי”, שלפיו העילות להתערבות בהחלטותיה של הוועדה הפסיכיאטרית ילמדו ממכלול העילות הרגילות המצדיקות את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק, או של בית המשפט לעניינים מינהליים – בפעולותיהן או החלטותיהן של רשויות מנהליות (לגישה מוצעת זו ראו: ביין, בעמ’ 390-389 ו-406-405).
38. המודל הקיצוני השני, הוא המודל הערעורי “הרגיל”, שלפיו בשבתו כערכאת ערעור על החלטות הוועדה הפסיכיאטרית, ינהג בית המשפט המחוזי ככל ערכאת ערעור “טיפוסית”, על כל הסמכויות הנתונות לערכאה שכזו, אשר, בין היתר, מחובתה לתקן את טעויותיה המשפטיות של הערכאה הראשונה, או את המסקנות שזו הסיקה מהממצאים שקבעה. עיינו: ד”ר שלמה לוין, מהותו של ערעור 59-49 (1967) (להלן: ד”ר לוין, מהותו של ערעור); ד”ר שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 224-221 (מהדורה שניה, 2008) (להלן: לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית).

38. טיבו של הליך ביקורת שיפוטית אינו נקבע על-פי לשונה של הוראת החוק המעגנת אותו (ע”א 74/77Land Nordrhein-Westfalen נ’ פרידמן, פ”ד לא(3) 713, 718 (1977) (להלן: עניין Land Nordrhein); ע”א 138/78 מנהל המכס והבלו נ’ אי. אי. אל. בע”מ, פ”ד לג(3) 490, 494 (1979); בג”ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ’ בית-הדין הארצי לעבודה, פ”ד נז(4) 443, 467 (2003) (להלן: עניין המוסד לביטוח לאומי). כך, עצם העובדה כי הוראת סעיף 29(א) לחוק מסמיכה את בית המשפט המחוזי לדון ב”ערעור” שהוגש על החלטתה של הוועדה הפסיכיאטרית – איננה מקדמת אותנו במאמצנו לבור לנו את המשמעות הראויה של הליך הביקורת השיפוטית שעל בית המשפט המחוזי להפעיל במסגרת ערעור שכזה, מתוך מגוון המשמעויות שניתן לייחס לדיבור “ערעור” (ראו: ד”ר לוין, מהותו של ערעור 49; לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית 220; חמי בן-נון הערעור האזרחי 34 (מהדורה שנייה, 2004) (להלן: בן-נון)). באין הגדרה פרטנית לדיבור “ערעור” בחוק, יש להעניק משמעות למונח זה “על דרך הפרשנות הרגילה, תוך התייחסות לתכנו של החיקוק, למטרתו ולמגמות המסתתרות מאחוריו” (עניין Land Nordrhein, בעמ’ 718; עניין המוסד לביטוח לאומי, בעמ’ 466-465).

39. סבורני כי אין לייחס לדיבור “ערעור” הקבוע בהוראת סעיף 29(א) לחוק את אחת הפרשנויות “הקיצוניות” שהוצגו לעיל, אלא פרשנות ביניים המתחייבת לאור תכלית החוק ולאור אופיה הייחודי של הוועדה הפסיכיאטרית, שעל החלטותיה יושב בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור. אסביר:

סוגיית הרכבה הייחודי של הוועדה הפסיכיאטרית כבר נידונה בפירוט לעיל. עבודתה של הוועדה טומנת בחובה הן הכרעות הדומות באופיין להכרעות שיפוטיות “רגילות”, והן הכרעות רפואיות, המתבססות כל-כולן על מומחיותם הרפואית של שני חבריה הפסיכיאטרים. חלקן האחר של ההכרעות הן בעלות אופי “מעורב”, ולהן הן פן “שיפוטי” והן פן “רפואי”. היקפה, מהותה ואופיה של הביקורת השיפוטית שעל בית המשפט המחוזי להפעיל על החלטות הוועדה צריכים להתעצב, אם כן, לאור ההבחנה בין אופיין השונה של סוגי ההכרעות שעל הוועדה לקבל במסגרת עבודתה. בבואנו לעמוד על אופיה הראוי של הביקורת השיפוטית שעל בית המשפט המחוזי להפעיל על עבודת הוועדה הפסיכיאטרית, עלינו להבחין, לדעתי, בין שני ההיבטים הנבדלים הללו בעבודתה של הוועדה:

(א)      לעניינם של היבטי עבודתה של הוועדה שאינם דורשים הפעלת מומחיות רפואית – אופי הביקורת השיפוטית שעל בית המשפט המחוזי להפעיל בבקרו אספקטים אלו בעבודתה של הוועדה דומה במהותו לאופי הביקורת שמפעילה ערכאת ערעור “רגילה” על הכרעותיה של הערכאה המבררת. במסגרת זו על בית המשפט המחוזי “לבחון אם הממצאים שנקבעו בפסק-הדין [בענייננו: בהחלטת הוועדה – ח”מ] מעוגנים בחומר ראיות אמין, אם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות, ואם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין” (ראו: ע”א 586/84 מקלף נ’ זילברברג, פ”ד מג(1) 137, 141 (1989); בן-נון, בעמ’ 34-33)). כן תיבדק ההנמקה והשאלה אם לא היתה חריגה כלשהי מן הסמכות, או שנפלה טעות כלשהי בדין. הביקורת השיפוטית על היבטים אלו בעבודתה של הוועדה תהא רחבה יותר בהיקפה ועמוקה יותר במהותה (בהשוואה לסוג העניינים השני, שיפורט להלן), ובמסגרתה לא ימנע בית המשפט מלשים את שיקול דעתו “השיפוטי” תחת שיקול דעתה “השיפוטי” של הוועדה.

(ב)      לעניינם של היבטי עבודתה של הוועדה, שבמסגרתם נדרשת הוועדה למומחיותה הרפואית – על אופיה של הביקורת השיפוטית שמפעיל בית המשפט המחוזי על היבטים אלו בעבודת הוועדה להיות מסויג יותר בהיקפו ובעומקו. ענף הפסיכיאטריה הוא ענף סבוך במקצוע הרפואה, והאבחון הפסיכיאטרי דורש, במקרים רבים, שילוב של ידע רפואי נרחב ועדכני עם ניסיון מעשי עשיר ומגוון. לא זו אף זו – חוות דעת פסיכיאטריות של מומחים אחדים עשויות, לא פעם, להסתיים במסקנות הפוכות וסותרות באשר למצבו הפסיכיאטרי של הנבדק (ביין, בעמ’ 411; אבירם ושניט, בעמ’ 19). מציאות זו, תומכת מחד גיסא בדרישה לתשתית ראייתית מוצקה ומשכנעת לצורך שלילת חירותו של אדם על-סמך ממצאים פסיכיאטריים (ענין שנדון בהרחבה לעיל), ואולם מאידך גיסא היא מעוררת קשיים לגבי יכולתו של בית המשפט לבחון את נכונות ממצאיה הרפואיים של הוועדה הפסיכיאטרית. זה המקום להזכיר כי מתוקף הקשיים האינהרנטיים הגלומים בביקורת שיפוטית על הכרעות רפואיות של גופים רפואיים מקצועיים שונים – בחיקוקים שונים נקבעו מגבלות על היקף התערבותו של בית המשפט בהכרעות מסוג זה (ראו למשל: סעיף 12א(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי”ט-1959 [נוסח משולב], ועיינו בהקשרו של חוק זה: רע”א 1010/09 אוחיון נ’ קצין התגמולים (לא פורסם, 29.6.2009); רע”א 685/09 בילו נ’ קצין התגמולים (לא פורסם, 21.6.2009); סעיף 14(ב) לחוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ”ד-1994; סעיף 12ב(א) לחוק נכי המלחמה בנאצים, התשי”ד-1954; סעיף 9א לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי”ז-1957); עיינו גם: ד”ר לוין, מהותו של ערעור 51-50). נוכח האמור – אין ספק כי אחת ממטרותיו של המחוקק, בקביעת הרכבה הייחודי של הוועדה הפסיכיאטרית, היתה להביא לכך שהחלטותיה של הוועדה יסמכו על ממצאים רפואיים המבוססים על מסקנותיהם של גורמים רפואיים-פסיכיאטריים המחזיקים במומחיות הדרושה לצורך גיבוש מסקנות ממין זה. דומני איפוא שיש לפרש אף את הוראת סעיף 29(א) לחוק ברוח זו. תכלית המחוקק בקביעת הרכבה הייחודי של הוועדה, כמו גם תכליות החוק בו עסקינן וכן טבען המיוחד של הכרעותיה הרפואיות של הוועדה והיותו של החוק חלק ממארג נורמטיבי עשיר של חיקוקים המגבילים את בית המשפט מהתערבות במסקנות של ועדות רפואיות המתאפיינות ברמת מומחיות גבוהה וייחודית – מובילים כולם, לדעתי, למסקנה כי ככל שמדובר בהתערבותו של בית המשפט המחוזי באספקטים הרפואיים שבעבודת הוועדה, על בית המשפט להגביל את שבט ביקורתו. לפיכך, ראוי הוא שבמסגרת בחינת ההיבטים הרפואיים שבהכרעותיה וממצאיה של הוועדה הפסיכיאטרית – ימנע בית המשפט המחוזי מלשים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה המקצועי של הוועדה, והתערבות במרכיבים אלו בהכרעות הוועדה תיעשה רק במקרים חריגים ביותר, שעה שנפל פגם חמור – בהליך קבלת הממצא הרפואי, או בהכרעה הרפואית שניתנה על-ידי הוועדה, דהיינו שזו סותרת מוסכמות רפואיות מקצועיות מוכרות. הנה כי כן בית המשפט המחוזי עשוי לבקש לחרוג מקביעה רפואית שנתקבלה על-ידי הוועדה הפסיכיאטרית, שעה שהכרעה בעניין זה נתקבלה, למשל, תוך סטייה ברורה וקיצונית ממתחם הסבירות ביחס לחוות הדעת שהונחו בפניה, או תוך פגיעה בוטה בכללי הצדק הטבעי (ואלו הן רק דוגמאות, כמובן). לבסוף, אף במקרים בהם נפל פגם כאמור באספקטים הרפואיים שבעבודת הוועדה, דומה כי ככל שהדבר מתאפשר לאור נסיבות העניין – על בית המשפט המחוזי להעדיף את הסעד של החזרת הדיון בסוגיה, מושא הערעור, לעיונה של הוועדה הרפואית, בצירוף הוראות לתיקון הפגם שנפל בהחלטה, על פני סעד של הצהרה על בטלותה של ההחלטה. כך יש לנהוג על-מנת לאפשר, גם נוכח הפגם שנפל בהחלטה, את בירור הסוגיה הרפואית על-ידי הגוף המיוחד שכונן לצורך זה על ידי המחוקק ולו הכישורים המתאימים לכך.

40. בענייננו, בית המשפט הנכבד קמא הורה על הפיכת החלטתה של הוועדה הפסיכיאטרית ועל שחרורו של המשיב מאשפוז כפוי, וזאת משום שלשיטתו לא היה בתשתית העובדתית שהוצגה בפני הוועדה הפסיכיאטרית כדי לבסס את מסוכנותו הפיזית המיידית של המשיב. מבלי להידרש בשנית לשאלת נחיצותה של עילת המסוכנות הפיזית המיידית לצורך הארכת משך אשפוזו של המשיב (סוגיה, אשר כבר נידונה בפירוט לעיל), אומר כי לדעתי שאלת מסוכנותו של אדם הלוקה בנפשו, היא שאלה שעיקר אופיה הוא רפואי, במיוחד כאשר מדובר בניסיון לחזות את דפוסי התנהגותו של הלוקה בנפשו בעתיד, על סמך מחלת הנפש ממנה הוא סובל, והתסמינים הרפואיים-פסיכיאטריים שהופגנו בהתנהגותו במהלך האשפוז הכפוי ועובר לו (עצם ביסוסה של ההחלטה כאן בדבר מסוכנותו של המשיב על ממצאים פסיכיאטריים שנקבעו על-ידי הוועדה, עולה פה, בין היתר, מעיון בעמוד 3 להחלטת הוועדה, שעמדה בבסיס פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, בגדרה פורטו ממצאי הבדיקה הפסיכיאטרית שביצעה הוועדה במשיב, כנדרש הימנה לאור הוראת סעיף 26 לחוק). סוגיה כגון זו, המביאה לידי ביטוי בעיקר את ההיבטים הרפואיים שבעבודת הוועדה, ראויה להיבחן על-ידי בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור על החלטות הוועדה, במשנה זהירות, והכל כפי שפורט לעיל. לפיכך אני סבור כי די היה בתשתית הראייתית שעליה הסתמכה הוועדה הרפואית, במקרה שבפנינו, כדי לבסס את מסוכנותו של המשיב כלפי זולתו, כאמור בהחלטתה המקורית של הועדה. ואולם, אף אם היה בית המשפט המחוזי הנכבד בדעה כי התשתית הראייתית המדוברת אינה מספיקה כדי לאושש את העילה הנדרשת לאשפוזו של המשיב, וכי זהו פגם שיש בו כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה הרפואיים של הוועדה – הרי דומני כי היה זה המקרה הטיפוסי בו היה על בית המשפט המחוזי הנכבד להורות על החזרת הדיון לועדה הפסיכיאטרית, בצירוף הוראות לביסוס התשתית הראייתית הנדרשת, לטעמו של בית המשפט הנכבד, והכל בליווי דרישה למתן הנמקה מתאימה. עד לבחינה מחודשת כאמור, היה מקום לשקול את דבר שחרורו של המטופל וככל שהיתה מתקבלת החלטה בדבר שחרורו – ראוי היה להורות על עיכובה, בנתון לכך שיוגש ערעור על ההחלטה (השוו: עניין בש”פ 509/12, בפיסקאות 27-24).
41. סיכומו של פרק זה – אופיה של הביקורת השיפוטית שמפעיל בית המשפט המחוזי על החלטות הוועדה לפי הסמכות הנתונה לו בסעיף 29(א) לחוק, צריך להיקבע בהתחשב באופיה ובמהותה של כל החלטה, או הכרעה פרטנית של הוועדה – העומדות לבחינה בפני ערכאת הערעור, והכל בהתאם לקווי המתאר שהוצגו לעיל לעיל.

סוף דבר

42. העולה מן המקובץ מוביל למסקנות העקרוניות הבאות:

(א)      לוועדה הפסיכיאטרית הכוח להאריך אשפוז בפועלה על פי סעיף 10(ד) לחוק הן על פי עילת אשפוז שמכוח סעיף 9(א) לחוק (המפנה לסעיף 6(1) ו-(2) לחוק) ולקשר הסיבתי שביניהם) והן על פי עילת אשפוז שמכוח סעיף 9(ב) לחוק (המפנה לסעיפים 7(1) ו-(2) לחוק ולקשר הסיבתי שביניהם). בעשותה כן על הוועדה לבחון גם אפשרויות לחלופות פוגעניות פחות (כגון: טיפול מרפאתי כפוי). בהחלטה עליה לציין את העילה שבה בחרה ולהסביר בפירוט את נימוקיה.

(ב)      רמת ההוכחה הנדרשת מהוועדה הפסיכיאטרית בעת שהיא מורה על הארכת אשפוז היא ברמה של “מאזן ההסתברויות” (ולא במדרג ביניים שבין “מאזן הסתברויות” לבין הרמה של “מעבר לספק סביר”), אך על הוועדה להשית לבה לכך שכמות הראיות ואיכותן תתאם את המשמעות מרחיקת הלכת של הוראה על אשפוז כפוי.

(ג)       הביקורת השיפוטית שמפעיל בית המשפט המחוזי על היבטי עבודתה של הוועדה, שבמסגרתם נדרשת הוועדה למומחיותה הרפואית – ראוי שתהיה מסויגת בהיקפה ובעומקה. אף כאשר בית המשפט המחוזי גורס, חרף האמור, כי נפל פגם חמור בהליך קבלת הממצא הרפואי, או בהכרעה הרפואית, הרי שככל שהדבר מתאפשר בנסיבות – על בית המשפט להעדיף את הסעד של החזרת הדיון בסוגיה לעיון הוועדה הרפואית בצירוף הוראות לתיקון הפגם, על פני סעד של הצהרה על בטלותה של ההחלטה. בהקשר זה יש לבחון במשנה זהירות האם יש מקום לשחרור המטופל עד לבחינה מחודשת של עניינו בפני הוועדה.

43. פסק דיננו עוסק בהנחיות העקרוניות הנוגעות לדרך התנהלותה הראויה של ועדה פסיכיאטרית ולביקורת השיפוטית על החלטותיה, סוגיות שצימח המקרה הפרטני, מושא הערעור, אף שההכרעה הקונקרטית בו הפכה עיונית בעיקרה כאמור כבר לאחר הוצאת צו עיכוב הביצוע ולאחר החלטתה החוזרת של הועדה הפסיכיאטרית. כיוון שבמקרה הנתון, בית המשפט המחוזי הנכבד פעל באורח שונה מן ההנחיות שהתוויתי לעיל, אציע כי מבחינה דיונית נורה על קבלת הערעור. בנסיבות העניין, אין להשית צו להוצאות.

ש ו פ ט

הנשיאה (בדימ’) ד’ ביניש:

אני מסכימה עם פסק-דינו המקיף של חברי השופט ח’ מלצר ועם נימוקיו. אעיר רק כי לעניין קביעת היקף הביקורת השיפוטית של בית המשפט המחוזי על החלטות הוועדה הפסיכיאטרית טרם גיבשתי עמדה מנחה כה פרטנית כשל חברי. מקובל עלי העיקרון כי אין בית המשפט שם את שיקול דעתו במקום הוועדה הפסיכיאטרית שהרכבה מקצועי. הערעור שמקיים בית המשפט המחוזי הוא אכן ערעור המקיים ביקורת שיפוטית על ועדה סטטוטורית מעין שיפוטית, ועניין זה מגביל במידה מסוימת את התערבותו. עם זאת דומה כי בשאלת אופן הפעלת הביקורת, ובעיקר בשאלה אם ככלל עדיפה החזרת עניינו של מערער לוועדה בטרם ייתן בית המשפט החלטה מחייבת, נוטה אני להשאיר בעניין זה ריקמה פתוחה שתוכנה יעוצב ממקרה למקרה, כשבכל עניין יישמר האיזון שחברי עמד עליו באשר לתכליות החוק, תוך בחינה קפדנית של אישפוז כפוי השולל חירות.

כאמור, בכפוף להערתי זו, אני מצטרפת לפסק-דינו של חברי.

נ ש י אה (בדימ’)

השופט א’ רובינשטיין:

• מסכים אני לחוות דעתו היסודית והמקיפה של חברי השופט מלצר.

• הנושא שבפנינו רגיש במיוחד בשל מיהות הנוגעים בדבר. חולי הנפש מטבע הדברים הם חוליה חלשה במרקם החברתי, כיון שבשל אופי מחלתם עלולה להישלל מהם, ולוא זמנית, היכולת להחליט בגורלם ככל האדם; ובמיוחד – על לא עוול מצדם, אלא בשל הסיכון להם ולזולת מן המחלה שאינה בשליטתם. עלול הדבר להגיע לכלל אשפוז כפוי, קרי, שלילת החרות. בשונה – להבדיל אלף הבדלות – מעצור ואסיר, שבשל עבירה או חשד עבירה מצויים הם מאחורי סורג ובריח, כאן הטעם לשלילת החרות הוא שונה: הסיכון הרפואי. ממילא מטיל הדבר חובה מיוחדת, ערכית ואנושית, על כל המעורבים בתהליך ההכרעה, אם הפסיכיאטר המחליט על אשפוז ואם הועדה הפסיכיאטרית, ולבסוף – בית המשפט, לזהירות יתר ולבדיקה מעמיקה של הנסיבות, לרבות הקדשת הזמן המספיק להכרעה מיושבת. רואה אני לנכון להדגיש זאת, בחינת “יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך” שבדברי חכמינו (אבות ב’, י’), כדברי התנא רבי אליעזר. מבקשים אנו להיות כמתוקנות שבמדינות, ובודאי איננו חלילה כאלה מהן – והיו דברים מעולם במשטרים מסוימים – המחזיקות בכפיה אנשים באשפוז פסיכיאטרי בתואנה של מחלת נפש שלאמיתו של דבר איננה בנמצא. אכן, יש מן המדינות העוברות “תיקון” (ראו ברברה דמיק מ”לוס אנג’לס טיימס”,”עינוי סיני”, המגזין (מעריב), 2.4.12). במישור הערכי ראו ע”פ 7924/07 פלוני נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, פסק הדין העיקרי ניתן מפי השופט דנציגר), וההתיחסות לבעלי מוגבלות שכלית או נפשית במשפט העברי בחוות דעתי שם. עוד ראו מדברי הנשיא ברק באחת הפרשות:

“… בימי הביניים היו חולי הנפש מוצאים להורג או מושלכים לבתי הסוהר. בתקופת הרנסנס הם הושמו במוסדות… מאז התקדמה החברה. מחלת נפש אינה פשע אלא חולי. מטרת החברה אינה להקיא מתוכה את חולה הנפש אלא לטפל בו, וזאת תוך הכרה בזכותו כאדם מזה ובצורך לשמור על שלום הציבור מזה. אכן, עמדת החברה כלפי חולה הנפש משקפת את רמתה המוסרית, ערכיה ורגישותה לחיי האדם (החולה והבריא)…

מדינת ישראל מכירה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין (סעיף 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו). ה”אדם” שזכותו וחרותו מוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו כולל גם את חולה הנפש… זוהי נקודת המוצא. עם זאת, זכויות אלה אינן מוחלטות. ניתן לפגוע בהן (סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו). מטרת הפגיעה צריכה להיות ראויה. דומה כי הגנה על חולה הנפש והטיפול בו מזה וההגנה על שלום הציבור מזה, היא לתכלית ראויה. הפגיעה צריכה להיות מידתית. אין לפגוע בחרותו של חולה הנפש מעבר לדרוש להגנה עליו, לטיפול בו או להגנה על שלום הציבור. אין לאשפז חולה נפש אשפוז כפוי בבית חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי; ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפיה. תמיד יש לנקוט באמצעי המגשים את המטרה הראויה, ושפגיעתו בחולה הנפש היא הקטנה ביותר” (רע”פ 2060/97 פלונית נ’ הפסיכיאטר המחוז; פ”ד נב(1), 697).

• אכן, כברת דרך ארוכה נעברה ביחס ללוקה בנפשו מאז ימים חלפו, וטוב שכך. חברי הטעים את הצורך כי הועדה הפסיכיאטרית – אשר לה, כעולה מחוות דעתו לה אני מסכים, הסמכות להאריך אשפוז “בשני המסלולים” – תבחן גם אפשרויות פוגעניות פחות (ראו גם החלטתי לעניין עיכוב הביצוע מיום 21.9.07 פסקה ח(2)). דבר זה חיוני והוא לדידי חלק מערכיה החוקתיים של ישראל לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, הקובע בסעיף 5 כי “אין נוטלים ואין מגבילים את חרותו של אדם במאסר, מעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת” (הדגשה הוספה – א”ר).

• אוסיף, כי גם לטעמי – כדברי חברי – די לעניין האשפוז ברמת הוכחה של “מאזן הסתברויות”, ושוב – בגדרי הרגישות באשר לכמות הראיות ואיכותן. ולבסוף, באשר לשאלה אם עדיפה החזרת עניינו של מערער לועדה הרפואית על פני הכרעה שיפוטית, לטעמי עם שיהיו מקרים שבהם אכן יוחזר הדיון לועדה כעצת חברי, על פי תבונתו השיפוטית של בית המשפט ושכלו הישר באשר לנסיבות המקרה והצורך המקצועי, אציע כי הנושא יוותר ב”רקמה פתוחה” כהצעת חברתי הנשיאה. הכל – תוך מאמץ לאיזון, ומאמץ משנה לבדיקה קפדנית משהמדובר בשלילת חרות.

• בנתון לאמור אצטרף לעמדת חברי השופט מלצר.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח’ מלצר, בנתון להערתה של הנשיאה (בדימ’) ד’ ביניש, שאליה הצטרף השופט א’ רובינשטיין.

ניתן היום, ‏י’ אייר, תשע”ב (‏2.5.2012).

הנשיאה (בדימ’)

ש ו פ ט

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.  07080000_K07.doc   מה

מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il